ביצה | דף לב | כיבוי ומלאכת אוכל נפש

המשנה בדף לב ע"ב קובעת ש"אין גורפין תנור וכירים" ביום טוב, כלומר אסור לגרוף פסולת שנפלה לתוך התנור כדי שלא תפריע להכנת המאכל, משום שיש בכך מעין תיקון כלי. הגמרא מסייגת איסור זה:

"ואם אי אפשר לאפות אלא אם כן גורפו – מותר".

כאשר גריפת הפסולת או הגחלים שבתנור היא תנאי הכרחי לאפייה, הרי שהגריפה נעשית לצורך אוכל נפש ולכן היא מותרת.

הראשונים נחלקו בנוגע להיקפו של היתר זה, כפי שהביא הבית יוסף (אורח חיים סימן תק"ז):

"וכתב הרא"ש: הך גריפה דשמעתין מיירי בשנפלו לתוך התנור מן הטפילה והטיח של תנור... דאין בה אלא איסור טלטול בעלמא, אבל גריפה שלנו שמכבין את הגחלים אפשר שלא היו מתירים הני אמוראים בשביל פת...    
אבל הרב המגיד כתב בפרק ג' בשם הרשב"א: לגרוף התנור מן האפר והגחלים לאחר הסקה יראה לי שהוא מותר, ואף על פי שהוא מכבה אי אפשר בלא כן וכשם שמותר להבעיר לצורך אוכל נפש, והרי זה כמניח בשר על הגחלים וכן נהגו עכ"ל. ונראה מדבריו שגורף כדרכו בחול ואינו חושש".

מדברי הבית יוסף נראה שהרא"ש והרשב"א נחלקו בנוגע לגריפת גחלים, הכרוכה בכיבויים: לדעת הרא"ש רק גריפת טיח וכדומה, שאינה אלא טלטול מוקצה, הותרה כדי שהפת לא תיחרך, ואילו לדעת הרשב"א גם גריפה הכרוכה בכיבוי הותרה לצורך מניעת החריכה של הפת.[1]

הב"ח (שם) קישר מחלוקת זו לשאלה עקרונית בנוגע לכיבוי לצורך אוכל נפש, ונביא את תמצית דבריו כפי שהביאם המשנה ברורה בשער הציון (תקז, לז):

"דתלוי הדבר אי אמרינן לגבי כיבוי מתוך שהותרה לצורך אוכל נפש היתר נמי שלא לצורך ואך שיהיה צורך קצת...".

על פי הסבר זה הרא"ש סובר שהכלל "מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך", המאפשר לעשות מלאכות המשמשות בדרך כלל לצורך אוכל נפש גם כאשר אין בכך צורך אוכל נפש ממש אלא הנאה אחרת, אינו שייך במלאכת מכבה. לכן הכיבוי הנזכר בדברי הרא"ש, שאינו מסייע לבישול עצמו אלא רק מונע מהמאכל להיחרך, אסור. לעומת זאת, הרשב"א סובר שגם כיבוי הותר כאשר הוא נעשה לצורך הנאה כלשהי, שאינה אוכל נפש ממש, מתוך שהותר לצורך אוכל נפש.

הב"ח מבסס את הבחנתו בין מלאכת כיבוי לשאר המלאכות על דברי התוספות (לעיל כג ע"א):

"ואפי' למאן דשרי הבערה שלא לצורך כלל בירושלמי היינו לפי שישנו פעמים לצורך אוכל נפש, אבל כבוי, דלעולם אינו לצורך תקון אוכל נפש, ודאי אסור לכולי עלמא".

בעלי התוספות מבחינים בין מלאכת כיבוי, שלעולם אינה משמשת לצורך אוכל נפש ממש אלא רק לצורך מניעת נזק למאכל, ובין מלאכת הבערה, הנחוצה לצורך הכנת האוכל עצמה.

אפשר שהבחנה זו קשורה לשאלה יסודית בנוגע לטיבו של היתר מלאכת אוכל נפש. הסבר אחד להיתר זה הוא שעקרונית גם מלאכות אוכל נפש היו אמורות להיות אסורות, אלא שהתורה התירתן כדי לאפשר לאדם לשמוח ביום טוב בשלמות. נימוק זה עשוי להתבסס על הפסוק בספר שמות (יב, טז) – "כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם, אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם": כל המלאכות נאסרו, אלא שמה שמשמש לצורך אוכל נפש הותר.

אולם הרמב"ן הסביר שהיתר מלאכת אוכל נפש נלמד מפסוק אחר – "כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ" (ויקרא כג, ז):

"פירוש 'מלאכת עבודה', כל מלאכה שאינה לצורך אוכל נפש... ומלאכה שהיא באוכל נפש היא מלאכת הנאה, לא מלאכת עבודה".

על פי הסבר זה המלאכות שהותרו ביום טוב כלל לא נכללו באיסור המקורי, ובכך שונה איסור מלאכה ביום טוב מאיסור מלאכה בשבת, הכולל "כל מלאכה" ולא רק "מלאכת עבודה" (ייתכן שהדבר קשור לכך שיסוד איסור המלאכה ביום טוב הוא הימנעות מעבודה קשה הפוגעת בשמחה, ואילו איסור המלאכה בשבת נועד לשמור על קדושתה ולמנוע את חילולה, באמצעות שביתה כללית של כל עם ישראל ואולי אף של העולם כולו, ואכמ"ל).

ייתכן שזהו יסוד ההבחנה בין מלאכת כיבוי לשאר המלאכות המשמשות לצורך אוכל נפש: מלאכות המשמשות לצורך הכנת המאכל ממש נחשבות 'מלאכת הנאה', והדבר משנה את מעמדה של המלאכה עצמה, ואילו מלאכות שרק מונעות נזק למאכל מותרות רק משום שהן מסייעות לשמחת יום טוב. היתרן של המלאכות מן הסוג הראשון מורחב גם למקרה שבו אין בהן צורך אוכל נפש ממש, משום שהמלאכה עצמה הוחרגה מאיסור מלאכה ביום טוב, ואילו היתרן של מלאכות מן הסוג השני לא הורחב באמצעות דין 'מתוך (עוד בעניין דין 'מתוך' ראו בעיוננו לדף יב).