דילוג לתוכן העיקרי

מנחות | דף פט | עשירות וחיסכון

 

במסגרת שיעורי הנוזלים שבמקדש המפורטים בסוגיתנו, מונה המשנה את שיעור השמן שניתן בכל אחד מנרות המנורה (חצי לוג לכל נר, ובסך הכל שלושה לוגים וחצי). הגמרא מביאה שתי דעות בנוגע לאופן שבו חישבו את השיעור הנקוב: על פי הדעה הראשונה, החישוב נעשה מלמעלה למטה. כלומר, בכל לילה הניחו כמות גדולה של שמן, ולמחרת בבוקר בדקו כמה שמן נשאר. לאחר מספר חישובים של השארית, נקבעה הכמות המדוייקת. על פי הדעה השנייה, החישוב נעשה מלמטה למעלה. כלומר, בכל לילה הניחו שמן בכמות קטנה, וכשראו שאיננה מספקת, הוסיפו מעט. בסופו של דבר, לאחר מספר ערבים של תוספת, הצליחו לברר את השיעור המדוייק.

מן העובדה כי צורת החישוב מבוארת בסוגיה, הסיקו כמה מן האחרונים (ראה שו"ת שבט הלוי, חלק א' סימן קצ"ו) כי מדאורייתא אין שיעור מדוייק לכמות השמן שבכל אחד מן הנרות. עוד העירו אחרונים, כי מן הדעה השנייה משתמע שאין צורך להניח בנר מלכתחילה את כמות השמן כולה, ודי בכך שלפני שהנר יכבה יוסיפו מעט שמן. שתי ההערות משמעותיות כשלעצמן, אך את עיוננו נבקש להקדיש לנקודה אחרת בסוגיה, הנוגעת לנימוק העומד מאחורי כל אחת מן הדעות.

הגמרא מבארת, שהדעה הראשונה מתבססת על הכלל "אין עניות במקום עשירות". על פי כלל זה, אין זה מכבוד המנורה והמקדש להתקין כמות שמן קטנה שכמעט נגמרת, ולהוסיף עליה "ברגע האחרון". על פי דעה זו, ראוי מלכתחילה להתקין כמות גדולה שבוודאי תספיק, ורק לאחר מכן ניתן לגרוע מן העודף. הדעה השנייה מתבססת על הכלל "התורה חסה על ממונם של ישראל". על פי כלל זה, לא ניתן לבזבז שמן בכמות גדולה רק לצורך בדיקות וניסויים. לפיכך, ראוי להתקין כמות שמן קטנה, ואם המנורה עומדת ליכבות - יש להוסיף שמן.

רבי אלעזר פלקלס היה תלמידו המובהק והמפורסם של רבי יחזקאל לנדא, בעל ה"נודע ביהודה". הרב פלקלס חיבר את ספר השו"ת "תשובה מאהבה", ובראשית החיבור ייחד סימנים אחדים לחידושי תורה בסוגיות הש"ס. בסימן ד' שם הוא פותח וכותב:

"מצינו ארבע פעמים בעניני כלי מקדש התורה חסה על ממונן של ישראל ולית מאן דפליג בזה. ולעומתם מצינו ארבעה פעמים בהם אין עניות במקום עשירות. והמה ממש שני ההפכים בנושא אחד".


הרב פלקלס עומד על הפער שבין שני הכללים שהוזכרו לעיל. הכלל הקובע "אין עניות במקום עשירות" מורה לנהוג במקדש ובקודשיו ביד רחבה ובשפע רב. ברור, שאת אותו שפע יממן הציבור, ונראה שאין חסים על ממונו. הכלל הקובע שהתורה חסה על ממונם של ישראל מורה למעט בהוצאות עד כמה שניתן, כדי לא להעמיס על הכלל.

במהלך התשובה סוקר הרב פלקלס את ארבעת היישומים לכל אחד מן הכללים, ושב ותמה על הפער ביניהם. גם הרמב"ם, בעקבות חז"ל, משתמש בשני הכללים, ולא מבאר את היחס ביניהם.

לקראת סיום התשובה, מצטט הרב פלקלס את דברי רש"י בכמה סוגיות, מהם עולה כי יש להבחין בין הפסד מועט והפסד מרובה. לאמור - אם ההוצאה הציבורית איננה כבידה, יש להעדיף את דרך העשירות על דרך העניות. ברם, אם ההוצאה הציבורית כבידה, יש לחוס על ממונם של ישראל. למעשה, קביעה זו של רש"י מכריעה הכרעה ברורה בין שני הכללים: עם כל הכבוד וההערכה לנוהג העשירות שבמקדש, ראוי לתת תחילה את הדעת על ממונם של ישראל.

אלא, שהרב פלקלס מקשה קושיות שונות על דברי רש"י, ונאלץ בסופו של דבר להסיק:

"אלא נראה עיקר דפליגי, חד אמר לא אמרינן התורה חסה כו' וחד אמר לא אמרינן אין עניות".


מסקנה זו מבוססת, לדעת הרב פלקלס, על סוגייתינו. הגמרא מציגה שתי דעות, ועל פי פירושו ישנה מחלוקת של ממש ביניהן. דא עקא, הרב פלקלס מותיר את המחלוקת על כנה, ואיננו מציין איזו משתי הדעות נפסקה להלכה.

ידידי ר' משה כהן נ"י העיר, שבאשר לסוגיית הגמרא אכן ניתן לומר שישנה מחלוקת בדבר. אך כפי שמציין הרב פלקלס, הרמב"ם מעתיק את סוגיית הגמרא; אם אכן ישנה מחלוקת בדבר, ראוי היה שהרמב"ם יכריע כדעה אחת, ואותה יצטט בכל המקומות. בכדי ליישב את פסקיו של הרמב"ם, הציע ר' משה להבחין בין חובות בסיסיות ובין תוספות יזומות. כלומר, כאשר ההלכה מטילה חובה הלכתית כלשהי, כגון בגדי כהונה או כלי המקדש, יש לקיימה כראוי ובאופן מושלם, ואין עניות במקום עשירות. לכן, אם כלי ניקב או בגד בלה, אף שניתן לתקנו או לכבסו, סוף סוף יש לקיים את החובה ההלכתית הבסיסית, ולרכוש כלי חדש.

מאידך, כאשר מבקשים מנהלי המקדש לקבל על עצמם הלכה מעבר לשורת הדין, עליהם לחוס על ממונם של ישראל. כך, למשל, קובעת הסוגיה במסכת יומא, שאת הקלפי שבו היו טורפים את גורלות יום הכיפורים, אין צורך לעשות מזהב. התורה מצוה על קלפי, וכלל לא דורשת עשייתו מזהב. ממילא, יוזמה כזו להתקין קלפי מזהב איננה מחוייבת, ולכן יש לחוס על ממונם של ישראל.

לסיום נעיר, שאף שהמחלוקת שלפנינו נוגעת לענייני מקדש וקודשיו, היא נושאת עימה מחלוקת השקפתית נרחבת. כפי שראינו, רש"י קובע שבסופו של חשבון כולי עלמא מודו לכך ששלום הציבור והגנה על ממונו הינם ערכים בעלי חשיבות עליונה, והם עדיפים אפילו על פאר המקדש ורוממותו. החשיבות הרבה בשמירה על ממון הציבור עשויה להיות משמעותית גם בהקשרים הלכתיים וחברתיים נוספים, וביניהם: כיצד גובים ומחלקים צדקה, כיצד יש לנהל מערכת מיסוי ועוד ועוד.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)