פה. - מקור היתר פיקוח נפש בשבת

  • הרב אוהד פיקסלר

מקור היתר פיקוח נפש בשבת [·] / אוהד פיקסלר

מקור הדין

בשבועות האחרונים עסקנו בדיני פיקוח, וראינו כי הלכה פשוטה ומקובלת היא ש'פיקוח נפש דוחה שבת' (שו"ע סי' שכ"ט, רמב"ם הלכות שבת פ"ב). בשיעור השבוע נעסוק במקור הדין, נעיין בדברי התנאים והאמוראים ונדון בהשלכות הנובעות מהדעות השונות בנושא.

בגמרא מופיעות שבע שיטות תנאים מדוע פיקוח נפש דוחה שבת:

"וכבר היה רבי ישמעאל ורבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה מהלכין בדרך, ולוי הסדר ורבי ישמעאל בנו של רבי אלעזר בן עזריה מהלכין אחריהן. נשאלה שאלה זו בפניהם: מניין לפקוח נפש שדוחה את השבת?

נענה רבי ישמעאל ואמר: 'אם במחתרת ימצא הגנב' (שמות כ"ב). ומה זה, שספק על ממון בא ספק על נפשות בא, ושפיכות דמים מטמא את הארץ וגורם לשכינה שתסתלק מישראל - ניתן להצילו בנפשו, קל וחומר לפקוח נפש שדוחה את השבת.

נענה רבי עקיבא ואמר: 'וכי יזד איש על רעהו וגו' מעם מזבחי תקחנו למות' (שמות כא). מעם מזבחי - ולא מעל מזבחי. ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא להמית, אבל להחיות - אפילו מעל מזבחי. ומה זה, שספק יש ממש בדבריו ספק אין ממש בדבריו, ועבודה דוחה שבת - קל וחומר לפקוח נפש שדוחה את השבת.

נענה רבי אלעזר ואמר: ומה מילה, שהיא אחד ממאתים וארבעים ושמונה איברים שבאדם - דוחה את השבת, קל וחומר לכל גופו - שדוחה את השבת.

רבי יוסי ברבי יהודה אומר: 'את שבתתי תשמרו' (שמות לא) יכול לכל - תלמוד לומר אך - חלק.

רבי יונתן בן יוסף אומר: 'כי קדש היא לכם' (שמות לא) - היא מסורה בידכם, ולא אתם מסורים בידה.

רבי שמעון בן מנסיא אומר: 'ושמרו בני ישראל את השבת' (שמות לא), אמרה תורה: חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה.

אמר רבי יהודה אמר שמואל: אי הואי התם הוה אמינא: דידי עדיפא מדידהו, 'וחי בהם' (ויקרא יח) - ולא שימות בהם. אמר רבא: לכולהו אית להו פירכא, בר מדשמואל דלית ליה פרכא" (יומא פה).

מחלוקת זו, מופיעה בשלושה מקומות שונים: 1. מכילתא דר' ישמעאל פרשת כי תשא. 2. תוספתא שבת טו, טז-יז. 3. גמרא יומא דף פה, א-ב. שלושת המקורות מקבילים הן לגבי השיטות השונות של התנאים והן לגבי סיפור הרקע לדיון. אנו ננתח את השיטות השונות לאור דברי הגמרא, ונעיר על השינויים בין המקורות.

שלושת הדרשות הראשונות הן של תנאים שחיו יחד (דור רביעי לתנאים), ודרשותיהם בנויות מלימוד קל וחומר ממצווה פרטית אחת שדוחה את השבת. בברייתא לא מוזכר דו-שיח שהתקיים בין התנאים, או ניסיון להסביר מדוע דרשתו של כל תנא עדיפה על של חברו.

גם הדרשה הרביעית היא של תנא מאותו דור אך יש בה שני שינויים משלושת הדרשות הראשונות: א. ר' יוסי בר יהודה לא הלך עם שאר התנאים בדרך. ב. דרך לימוד הדרשה שונה. רבי יוסי אינו לומד את דין פיקוח נפש מהלכה אחרת, אלא הוא דורש את הפסוק שממעט באופן עקרוני את השבת במקרים מסוימים.

שלושת הדרשות האחרונות, שונות באופיין מהדרשות הראשונות. דרשות אלו אינן לומדות מדין ספציפי, אלא נותנות עקרונות כלליים במהות השבת וביחסינו אליה. בנוסף לכך ניתן לשים לב לכך שהתנאים שלומדים את הדרשות הללו הם תנאים מדור שונה (דור שישי לתנאים), ושמואל שחי בדור הראשון לאמוראים. בהמשך השיעור נבחן בנפרד כל קבוצת דרשות, ונראה את היחס הפנימי בין כל דרשה, ואת היחס בין כל חלקי הברייתא.

הדרשות האחרונות - לימוד כללי מאופי השבת

דרשותיהם של רבי יונתן ורבי שמעון בן מנסיה דומות בדרך הלימוד, אך נראה שהסברה העומדת בבסיס כל שיטה הפוכה מחברתה. רבי יונתן מסביר בדרשתו שהשבת משועבדת לישראל, ומבחינה מחשבתית הוא טוען שישראל 'קודמים' בסדר העדיפות לפני השבת. לעומת זאת רבי שמעון בן מנסיה עושה "חישוב לטווח ארוך" וסובר כי פיקוח נפש דוחה שבת משום שבדרך זו נרוויח שבתות רבות נוספות בעתיד. לדעת ר' שמעון בן מנסיה, השבת היא מעל ישראל ואנו מחויבים לשמור עליה, ורק שיקול פנימי בעדיפות מצד השבת יכול להצדיק חילול שבת.

יתכן ושתי תפיסות אלו מייצגות שתי תפיסות בנוגע למהות השבת:

א. יום שכולו קודש לה' ,ומוקדש לתפלה, תשובה ולימוד - השבת היא עבור הקב"ה.

ב. יום של עונג שמחה ומנוחה- השבת משועבדת לאדם.

אנו מוצאים שתי גישות אלו במספר מקומות, ובצורה מפורשת בדברי הירושלמי בשבת:

"רבי חגי בשם רבי שמואל בר נחמן: לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לאכילה ולשתייה, על ידי שהפה זה מסריח התירו לו לעסוק בהן בדברי תורה. רבי ברכיה בשם רבי חייא בר בא: לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהן בדברי תורה" (טו,ג)[1].

מלבד המחלוקת המחשבתית בנוגע לתפיסת השבת, נראה שישנה נפק"מ הלכתית להבדל בין הדרשות. על פי דרשת רבי יונתן ניתן להבין שהשבת הותרה משום פיקוח נפש, וזאת משום שהשבת היא בשביל ישראל ומשעובדת לעם. אולם, מדרשתו של רבי שמעון בן מנסיה נראה ששבת דחויה משום פיקוח נפש, שהרי כל הסיבה היא כדי לשמור שבתות נוספות.

במהלך התקופות השונות, הפוסקים הביאו את טעמו של ר' שמעון בן מנסיה כנפק"מ הלכתית במקרים שונים, ונציין כמה מהם:

א. אור החיים על התורה (כי תשא ל"א, טז) סובר כי אין לחלל שבת עבור מישהו שלא ישמור שבתות בעתיד (שיטה זו מובאת גם במנחת חינוך מוסך השבת שבת לט). נראה כי לשיטה זו, אין לחלל שבת עבור חולה, מפני שלא שייך הטעם שיקיים שבתות הרבה. אולם, מדברי השו"ע (סי' שכ"ט) עולה שאנו מצילים את האדם גם בשביל חיי שעה, למרות שאנו יודעים שהוא ימות בסופו של דבר מפגיעה זו. בה"ל (סימן שכט ד"ה אלא לפי שעה) מסביר כי הלכה זו תואמת את שיטתו של ר' שמעון, וזאת משום שבכל מקרה יש ריווח מסוים בקיום מצוות (כך הבין גם החת"ס או"ח סימן פג)[2].

ב. הרשב"א נשאל האם מותר לאבא לחלל שבת במקרה שחוטפים את בתו לשמד (ולא למוות). הרשב"א פוסק כי אין לחלל את השבת, וזאת משום שאין אומרים חטוא בשביל שיזכה חברך. הב"י (סימן ש"ו) מביא מספר טעמים לכך שיש לחלל את השבת, ואחד מן הטעמים הוא משום שבכך נרוויח שהיא תשמור יותר שבתות בעתיד.

הדרשה השביעית בגמרא היא דרשת שמואל שלומד את ההיתר משום 'וחי בהם'. דרשה זו שונה משתי הדרשות הקודמות מפני שהיא אינה עוסקת במהות השבת כפרט, אלא היא דרשה עקרונית לגבי כל מצוות התורה.

דרשה זו מופיעה גם בגמרא בסנהדרין (עד.) כמקור לכך שבמקרים מסוימים יש לעבוד ע"ז ולא למות. בגמרא שם לא מופיעות דרשות נוספות, והגמרא שם מסתפקת בלימוד זה. בעקבות כך עולה שאלה פשוטה- מדוע הגמרא ביומא דורשת את דין פיקוח נפש בשבת בנפרד מכל התורה, ובדרשות שאינן שייכות לכל התורה.

שמואל לומד דין כללי לגבי כל המצוות ועיקרון כללי בכל התורה כולה. הגמרא מעדיפה את שיטת שמואל ואומרת שעל כל השיטות יש פירכא חוץ משיטה זו. בסיום מהלך הגמרא רבינא משבח את שיטת שמואל מהפן העקרוני:

"אמר רבינא ואיתימא רב נחמן בר יצחק- טבא חדא פלפלתא חריפתא ממלא צנא דקרי" (פה:).

כשיטת שמואל נראה גם שמסקנת התוספתא, וכשיטת שמואל הרמב"ם פוסק להלכה בהלכה ג- "...שנאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם"[3].

היחס בין הדרשות הראשונות

התנאים שהלכו בדרך נשאלו מנין שפיקוח נפש דוחה שבת, ענו בשלוש דרכים שונות על סיפור זה עולות שתי שאלות:

1. מדוע היו צריכים ההולכים בדרך לענות שלוש דרשות שונות?

2. מדוע הם למדים כי פיקוח נפש דוחה שבת בלימודים מקומיים לגבי שבת, ולא לומדים מכך שפיקוח נפש דוחה את כל המצוות (כדרשת הגמרא בסנהדרין)?

לגבי השאלה הראשונה יתכן והתנאים חולקים בלימוד הדרשות. במכילתא דר' ישמעאל (מסכתא דנזיקין פרשה ד) ישנה מחלוקת תנאים לגבי דרשת ר"ע בפסוקים, ויתכן והגמרא מקצרת אך ישנה מחלוקת גם לגבי שאר הלימודים. לגבי השאלה השנייה, מספר אחרונים[4] ענו כי הייתה הו"א שעוון שבת חמור יותר משאר המצוות; הרמב"ם בסיום הלכות שבת משווה בין שבת לאיסור ע"ז בחומרתם, והייתה הו"א ששבת לא תידחה משום פיקוח נפש. משום כך היה צורך בלימוד פרטני בשבת, והתנאים לא הסתפקו מלימוד כללי בכל המצוות.

אנו נציע כיוון שונה שעונה על שתי השאלות יחד. נראה כי התנאים אינם חולקים אחד על השני, אלא כל תנא רצה להדגיש נקודה נוספת. הרמב"ם מזכיר את המחלוקת בתקופתו עם הקראים:

"ואלו המינים שאומרים שזה חילול שבת ואסור עליהן הכתוב אומר (יחזקאל כ') וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם" (הלכות שבת פ"ב, הלכה ג).

הרמב"ם רומז בהלכה זו לתפיסה הקראית כי אין פיקוח נפש דוחה שבת. יתכן ועוד קודם לכן אנו מוצאים פולמוס עם דעות דומות, כך שהברייתא המובאת בגמרא היא למעשה פולמוס סמוי כנגד הכתות בבית שני. כתות אלו סברו שאין פיקוח נפש דוחה את השבת, ובברייתא אנו מוצאים את הדרך שבה חכמים דחו את דעתם.

בימי בית שני היו מספר כתות בארץ ישראל שחלקו על ההלכה הפרושית. אנו מוצאים שהאיסיים חלקו על היתר פיקוח נפש בשבת, ועל דינים נוספים בהלכות שבת. שלושת התנאים (דור 4- דור החורבן) נשאלו בדרך מנין שפיקוח נפש דוחה שבת. התנאים מבססים את יסוד ההיתר של פיקוח נפש לאור הלכות נוספות שבהם היה פולמוס עם האיסיים, וההלכה הייתה ברורה שיש לדחות עליהם את השבת.

לפני שנוכיח הסבר זה, נבחן את יתרונותיו. לפי הסבר זה התנאים אינם חולקים אחד על השני, אלא כל אחד מדגיש שפיקוח נפש דוחה שבת לאור הלכה אחרת שהאיסיים חולקים על היהדות (ובשניהם האיסיים טועים). לפי זה ברור מדוע הדיון הוא רק לגבי שבת; האיסיים חלקו על מספר דינים בשבת מתוך תפיסה שונה במהות השבת, והשאלה שהתנאים נשאלו הייתה על נקודה זו.

הגמרא מעדיפה את טעמו של שמואל משום שהוא מסביר גם מדוע אנו מחללים שבת על ספק פיקוח נפש. אך אם נעיין בראשית הגמרא נראה שהתנאים נשאלו מנין שפיקוח נפש דוחה שבת, ולא על ספק פיקוח נפש. לגמרא אמנם היה פשוט ששבת נדחית משום פיקוח נפש, אך בתקופת התנאים הדין הבסיסי לא היה ברור לכל, ולכן הדיון הוא לגבי היתר פיקוח נפש ודאי. כך יש להבין גם את השינוי באופי הלימודים בין הדור הרביעי בתנאים לדור השישי. הכתות נעלמו כמעט כליל לאחר החורבן, ולא היה עניין בפולמוס נגדי (ויתכן כי בדור זה החכמים אף לא הכירו דעות אלו). התנאים החלו ללמוד את ההיתר מתוך טעמים יותר אימננטיים במהות השבת, ולא ללמוד בדרך של ק"ו. לאחר מכן שמואל קובע יסוד כללי לכל המצוות, וזאת מתוך תפיסה עקרונית ללא התייחסות לפולמוסים חיצוניים. בעקבות כך אנו מוצאים בגמרא מספר גישות שונות והסברים שנוגעים להבנה הבסיסית בעניין מהות השבת[5].

כדי להוכיח טענה זו, נעיין בהלכה האיסיית, וכך גם נבין כיצד חכמים דחו את דבריהם[6]. בברית דמשק מופיע דין שממנו משתמע שפיקוח נפש אינו דוחה שבת:

"וכל נפש אדם אשר תפול אל מקום מים ואל מקוה אל יעלה איש בסולם, וחבל, וכלי. אל יעל איש למזבח בשבת כי אם עולת השבת, כי כן כתוב 'מלבד שבתותיכם'" (ברית דמשק יא, 16-18).

מהחלק הראשון בקטע זה עולה כי אין לחלל את השבת כדי להוציא אדם שנפל לבור. מרבית החוקרים מבינים כי לדעת האיסיים פיקוח נפש איננו דוחה את השבת בצורה אוטומטית, ולדעתם עדיף לנסות להציל בדרכים שאינן בטוחות והעיקר שלא יחללו את השבת[7].

בהמשך הקטע אנו מוצאים כי האיסיים סברו שאין להקריב קרבנות בשבת, ויש להקריב רק קרבן מוסף. כזכור, ר' עקיבא (2) למד את היתר פיקוח נפש, מכך שעבודת הקרבנות במקדש דוחה שבת[8], וכאן שני דינים אלו מופיעים בסמיכות. לפי האיסיים אין מקריבים את קרבן התמיד וקרבנות מועדים בשבת (מוספי חגים, קרבן פסח)[9], ור"ע בא לדחות גישה זו.

ר' אלעזר (3) למד שפיקוח נפש דוחה שבת ממצות מילה. היסוד הראשון שהוא לומד ממנו הוא מכך שמילה דוחה שבת (ראה גמרא שבת קלב:), והיסוד השני הוא מכך שמילה מצילה את חייו של האדם (עמדנו על כך בהקשר של ציפורה). בעניין זה אנו מוצאים שהקראים חלקו על חכמי ההלכה וסברו שאין למול בשבת - "ואם מפני דוחק וסכנת נפש ישבית [המצוה] וביום השמיני ימול וגו', קל וחומר מפני יום השבת"[10]. פרקוי בן באבוי השיב לטענה זו בק"ו נגדי- "אתה למד (שפיקוח נפש דוחה את השבת) קול וחומר ממילה, שהמילה דוחה את השבת וספק נפשות דוחה את המילה...". בתקופת הגאונים התקיים פולמוס רחב בנוגע לשאלת מילה בשבת ואנו מוצאים זאת סביב המחלוקת הפרשנית האם בני ישראל לא מלו במדבר משום הסכנה, או שמלו למרות הסכנה בדרך פסולה[11]. אם כן יש כאן סיוע בשתי רמות- 1. ר"א דורש מנושא שהכתות סברו שאינו דוחה שבת. 2. אנו מוצאים שפולמוס זה גלש לשאלת פיקוח נפש בשבת.

ר' ישמעאל (1) מנמק את ההלכה מדין בא במחתרת- מותר להרוג את האדם שבא להורגך אף אם זה בשבת. דין זה מקביל לדין מלחמה בשבת- כאשר יש סכנת נפשות אנו מצווים להלחם על נפשנו. בספר היובלים (סוף פרק נ) מובא שמי שעושה מלחמה ביום השבת חייב מיתה, וכן אנו מוצאים את עיקרון זה בהלכה הקראית (הובא במאמרו של ב.מ. לוין [הערה 10])- "הצרים ואויבים הבאים להלחם לא ילחמו עמם בימי קדש, כי אם יסגרו את הדלתות עד יעבור יום קדש, או יברחו כל איש בנפשו וימלטו מיד אויבו" (וראה אמונות ודעות לרס"ג מאמר ג שאלה תשיעית).

בין תלמידי החכמים והחוקרים ישנה הסכמה כי בימי בית שני היה מקובל שיש חובה להלחם בשבת מלחמת הגנה. דיוני החוקרים נעים סביב שני צירים עיקריים- האם ההיתר היה קיים כבר לפני מרד החשמונאים, ומה היו גבולות ההיתר להלחם בשבת[12]? אנו מוצאים במספר מקורות קדומים שעם ישראל נלחם בשבת, וכבר שמאי הזקן דרש שנלחמים אפילו בשבת (ראה תוספתא עירובין פרק ג).

הרב גורן ('תורת השבת והמועד' עמוד 63 הערה 16) מעלה שיש לחלל שבת גם אם ברור שלא ינצחו בקרב וכולם ימותו (למרות שהטעם של 'חלל עליו שבת אחת...' אינו מתקיים). אם גם במקרה זה הותרה מלחמה אזי יסוד היתר מלחמה אינו משום פיקוח נפש אלא הלכה נפרדת, שהרי מותר להילחם גם שאין סיכוי להינצל. הרב גורן מצטט קטע מקדמוניות היהודים כנגד פסק של רב גדול בירושלים, ונראה שהוא פוסק לפי מקור זה להלכה. במלחמת השחרור רב זה אסר חפירת תעלות בליל שבת, בטענה שבין כך זה לא יעזור. הקטע עוסק במלחמת אסינוס ואנילוס כנגד הבבלים שנערכה בשבת:

"אבל דעתו של אסינוס היתה שגם במקרה כזה שאין כל סיכוי לנצח, מוטב למות בקרב נגד האויב ולהלחם גם בשבת, מאשר ליפול בידי האויב, כמבואר שם בקדמוניות" (יח,ט,ב)[13].

סיום

"כשעושים דברים האלו אין עושין אותן לא ע"י גוים ולא ע"י קטנים ולא ע"י עבדים ולא ע"י נשים כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם, אלא על ידי גדולי ישראל וחכמיהם, ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה שנאמר 'אשר יעשה אותם האדם וחי בהם' (ויקרא י"ח) ולא שימות בהם, הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם, ואלו המינים שאומרים שזה חילול שבת ואסור עליהן הכתוב אומר 'וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם' (יחזקאל כ')" (רמב"ם פ"ב ה"ג).

הרמב"ם בהלכה זו מנהל פולמוס כנגד הקראים[14], ובמקביל לכך קובע עקרונות בתפיסת מהות המצוות. מטרת המצוות אינה לגרום רעה וסבל לעולם, ולכן לא יתכן שהאדם ימות על קיומם. לא קיים זמן מקודש שדוחה את יסוד החיים ומבטלו כפי שסברו חלק מהכתות, אלא משפטי התורה חסד ושלום.

כאשר הרמב"ם פוסק להלכה את דין פיקוח נפש הוא מרחיב מעבר להיבט ההלכתי לכיוונים נוספים. במאמר זה ניסינו להראות את קדמות היבטים אלו בדברי חז"ל. כבר בדרשות התנאים והאמוראים אנו יכולים למצוא שהם ראו בדיון זה בסיס להבנת הלכות שבת בפרט והמצוות בכלל מחד, ומאידך הם נאלצו להתמודד עם גישות שונות שלא הסכימו עם פירוש זה. בעקבות הגישות השונות בחז"ל בנוגע למקור ההלכה וטעמה אנו רואים מחלוקות בראשונים שממשיכים את ההבנות השונות לגבי מקרים נוספים שלא מצאנו התייחסות לגביהם בגמרא. אחד מההשלכות של דרך ניתוח זו יכולה להיות לגבי השאלה שעולה בראשונים ובאחרונים האם שבת הותרה או דחויה בפני פיקוח נפש, והאם יש לשאלה זו נפק"מ הלכה למעשה.



[·] שיעור זה התפרסם בשינויים קלים כמאמר בדף קשר לתלמידי ישיבת הר עציון מספר 966. גירסה מורחבת של הדברים התפרסמה בכתב העת מג"ל גליון טו עמודים 181-206.

[1] ראה גמרא בפסחים סח,ב; ביצה טו,ב; ובהרחבה בספרו של י.ד. גילת 'פרקים בהשתלשלות ההלכה' עמודים 118-117. כיוון דומה אנו מוצאים בספרו של הרב זוין 'לאור ההלכה' במאמרו 'השבת', כאשר הוא חוקר האם עניין השביתה היא בשביל גופו של האדם או מנוחת העולם. יש מקום לשקול האם מחלוקת זו קשורה לטעמים השונים של השבת כפי שמופיעים בתורה- זכר למעשה בראשית (שביתת ה') או הטעם הוא מנוחת ישראל (שבת נועדה לאדם), והשווה זאת למורה הנבוכים ח"ב פרק לא.

[2] אנו מוצאים הכללה של מחלוקת זו בדיון (המשמעותי מאוד בימינו) האם ניתן לחלל שבת על אדם חילוני שאינו שומר תורה ומצוות. ראה בעניין זה בפרי מגדים משבצות זהב או"ח סימן שכט ובמשנה ברורה שכט,ט שכתבו שאין לחלל שבת על ישראל בעל עבירות להכעיס. וראה סיכום של הדעות בנושא במאמרו של הרב אברהם שרמן 'פיקוח נפש בשבת כלפי הפורשים מדרך התורה' תחומין ג עמ' 24-29. בנוסף, ראה עוד בעניין זה במאמר של אחי דרור - תחומין כ"ו תשס"ו עמ' 293, צירוף מחלל שבת למניין והעלאתו לתורה. נפק"מ הפוכה יכולה להיות לגבי פיקוח נפש עבור הצלת עובר, כאשר שיטת השאילתות שלפי טעמו של ר"ש בן מנסיה יש לחלל עליו את השבת. ראה בעניין זה במאמרו של הרב ישראלי בתחומין כרך ב'- 'פיקוח נפש בסכנה רוחנית'.

[3] אנו מוצאים שני מקומות בהם הרמב"ם כותב טעם אחר בדין פיקוח נפש: 1. הרמב"ם בהלכות מילה פ"א הלכה יח מביא טעם שונה מדוע פיקוח נפש דוחה מילה- "... אין מלין אלא ולד שאין בו שום חולי, שסכנת נפשות דוחה את הכל, ואפשר למול לאחר זמן ואי אפשר להחזיר נפש אחת מישראל לעולם". מדוע הרמב"ם לא כותב את הטעם של וחי בהם, אלא כותב כאן שיקול חדש שלא מצאנו אותו לפני כן. החתם סופר (שו"ת יו"ד סימן רמה) הציע שהרמב"ם פוסק להלכה את הטעם בגמרא של חלל עליו שבת אחת, אך הוא דחה את הסבר זה. הרב בנדיקט ('הרמב"ם ללא סטיה מהתלמוד' מעמוד מז) הביא את שינוי טעם זה כדוגמא לטעמים שהרמב"ם משנה כדי שהטעם יהיה יותר קרוב לליבו של הלומד. 2. בהלכות ממרים (ב,ד) הרמב"ם מזכיר את הטעם של 'חלל עליו שבת אחת...' בשם חכמים ראשונים (ולא בשם ר' שמעון בן מנסיה ואינו מזכיר את טעמו של שמואל). ראה בעניין זה במאמרו של אחי הרב דרור ב'סיני' קט- 'הביטוי חכמים ראשונים במשנה תורה לרמב"ם' בעיקר עמודים סה-סו.

[4] ראה שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סימן טו פרק א, ובמאמרו של הרב משה ליכטנשטיין בעלון שבות 146 'מנין לפיקוח נפש שדוחה שבת'. שני אחרונים אלו מגיעים להסבר זה מכיוונים שונים, ע"ש. וראה במאמרו של הרב ישראלי 'פיקוח נפש בסכנה רוחנית' (תחומין ב') שמנסה להציע כיוון שונה מדוע ר' ישמעאל לא הזכיר בגמרא ביומא את הלימוד של 'וחי בהם', אך הזכיר זאת בגמרא בסנהדרין.

[5] בפסקה זו ניסינו להציע חילוק בין התקופות השונות בזמן התנאים והאמוראים וזה לפי יחסת לכתות. הבעייתיות בדברינו היא שלפי דברינו התנאים בדור רביעי הכירו את ההלכה האיסיית ואף הרגישו צורך להתפלמס עמה וכל זה לאחר החורבן (דור יבנה ואף לאחר מכן). כאמור ניתן להתווכח עם טענה זו, אך השערה זו נראית סבירה לאור ההוכחות שיובאו בהמשך. בערך בתקופת החורבן וקצת לאחריו הכתות נעלמו, אך וודאי כי חכמים בדור זה הכירו את דבריהם, וסביר שאם היה צורך עדיין לקבוע את ההלכה הרי זה בדור 4 לתנאים ולאחר מכן כבר לא היה לכך צורך. וראה בספרו של אייל רגב- 'הצדוקים והלכתם, על דת וחברה בימי הבית השני' עמודים 14-21(הוצאת יד בן צבי, תשס"ה) לגבי האפשרות להתבסס על מקורות תנאים ואמוראים בנוגע לחקר הכתות. בדבריו שם הוא עומד על 'רמת ההיכרות' בתקופות השונות עם ההלכה הכתתית (וראה שם בעמוד 20 לגבי חכמי דור יבנה).

[6] למעשה לא כל ההוכחות יהיו מההלכה האיסיית וחלקם יהיו לפי דיני הקראים או ממסורות שישנם מהקהילה האתיופית (ראה בעניין זה בהערה הבאה 15). עיקר ההוכחות מההלכה האיסיית היא מתוך ספרם שנמצא במדבר יהודה- ברית דמשק (ובתוכו מופיעה מגילה שעוסקת בהלכות שבת). הציטוטים והפניות הם מתוך ספרו של יהודה שיפמן 'הלכה הליכה ומשיחיות בכת מדבר יהודה', מרכז זלמן שזר 1993(להלן שיפמן). יש לציין אין קשר רציף בין האיסיים לקראים אך אנו מוצאים בהלכות רבות שדיני הקראים דומים לדיני הכתות בימי בית שני (אך לא נרחיב כאן בדוגמאות לכך). נעיר שבגניזה הקהרית נמצאו עותקים של ברית דמשק ויש שמייחסים את עותקים אלו לקראים ובכך טוענים שהקראים ממש הכירו את הספרות הכתתית. וראה בעניין הקשר בין הקראים וכתות בית שני בהרחבה בספרו של יורם ארדר- 'אבלי ציון הקראים ומגילות קומראן, לתולדות חלופה ליהדות הרבנית', במיוחד במבוא ובנספחים הבבילוגרפים.

כאן המקום להדגיש שהסבר זה הינו הצעה לניתוח הגמרא, וכל אחד מוזמן לבחון את הראיות לעצמו. ניתן לפצח סוגיות רבות אם ננסה להתמודד עמם בכלים שונים, ונחטא אם ננסה ללמוד כל סוגיה במתודה אחת קבועה. לצד סוגיות למדניות ישנן סוגיות שטומנות בחובם יסודות מחשבתיים ורעיוניים לצד עקבות היסטוריות. ראה גם בשיעורנו על מסכת מנחות בנושא של מועד הקרבת העומר והמחלוקת עם הכתות ששם ניתחנו את סוגית הגמרא בדרך דומה.

[7] ביום העצמאות שנת תשס"ג התארח בישיבת הר-עציון דני לימור, מי שהיה אחראי מטעם המוסד על העלאת יהודי אתיופיה לפני מבצע משה. בהרצאתו סיפר על מקרה שארע באחד ממחנות המעבר בתוניס. במקום מושבותיהם של יהודי אתיופיה היה מקובל שתדלק האש כל השבת במרכז העיר. כאשר העולים חנו בתוניס במהלך עלייתם המשיכו במנהגם זה, ואנשי המוסד ביקשו מהם לכבות את האש משום. הם נימקו את בקשתם בכך שיש סכנה שהאש תגלה אותם, ואנשי המוסד ביססו את בקשתם על יסוד פיקוח נפש. זקני העדה התכנסו וענו שהם לא שמעו על מושג שנקרא 'פיקוח נפש דוחה שבת', וכמו שהם שרדו עד היום כך הם ישרדו הלאה. איני עומד להתייחס ליחס שבין ההלכות הכתתיות ובין המנהגים שנהגו יהודי אתיופיה במשך השנים. ראה דוגמא נוספת לכך במאמרו של יוסי זיו- 'מנהג יהודי אתיופיה בדין טהרת יולדת', דף שבועי אוני' בר אילן 490 פרשת תזריע תשס"ג http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/tazria/ziv.html.

[8] במכילתא ובגמרא מוזכר בהקשר לימודו של ר"ע גם דין 'מעם מזבחי תקחנו למות'. יש מקום לבדוק האם גם לגבי דין זה היה פולמוס עם הכתות.

[9] יש להעיר שבעניין זה ישנם סתירות בין ספרי הכתות- בספר היובלים (נ,י) אנו מוצאים שמקריבים קרבנות בשבת. בקרב חכמי הקראים ישנם מחלוקות לגבי השאלה האם מותר להקריב קרבנות בשבת, ראה בספרו של שיפמן עמודים 134-129. וראה עוד בעניין הקשר בין המחלוקת בעניין הקרבת קרבנות בשבת והמחלוקת לגבי קידוש החודש במאמרי 'קידוש החודש- ראייה או חשבון', עלון שבות 165 בעיקר עמ' 23-27.

[10] הציטוט לקוח ממאמרו של ב.מ. לוין 'משרידי הגניזה' בתרביץ ב עמוד 388. מאמר זה מביא קטעים מהגניזה השייכים לחיבור פרקוי בן באבוי ודן לגבי מספר פולמוסים בתקופת הגאונים עם הקראים. פרקוי בן באבוי הינו חיבור פולמוסי שחובר על ידי תלמיד רב יהודאי גאון במאה התשיעית. החיבור נשלח מבבל לא"י כנגד מנהגי א"י שנוגדים את התלמוד הבבלי והמסורת הבבלית. בקטעים שפרסם לוין ישנם מספר פולמוסים עם הקראים בנושאים שונים. עוד בעניין פרקוי בן באבוי ראה במאמרו של לוין וב'צוהר לספרות הגאונים' (ירחמיאל ברודי) עמוד 208.

[11] אנו מוצאים שגם בהלכה השומרונית היו שסברו שאין למול בשבת, ראה בספרו של שיפמן בעמוד 134 (ושם הוא מקשר את הדיון להקרבת קרבנות בשבת). נקודת ההנחה היא שאם אנו מוצאים הלכה זו אצל הקראים והשומרונים יתכן וכך הייתה הגישה בקרב חלק מהכתות. גם בעניין זה אנו יכולים לראות שרידים לגישות שלא מלו בשבת דרך מנהגי העדה האתיופית. סיכום לכך ניתן למצוא במאמר נוסף של יוסי זיו- "מילה בשבת בראי הדורות ובמנהג יהודי אתיופיה', דף שבוע פרשת לך-לך תשס"ג 466. וראה במיוחד שם הערה 9 והערה 19 שבה הוא מסכם את דבריו- "כשהצעתי את מכלול הסיבות למניעת מילה בשבת בפני הקסים השונים הם הסכימו לדברים, ואמרו- 'גם זה נכון'. אך כששאלתי- 'מדוע לא מלו בשבת'? תמיד השיבו: 'מילה זו עבודה ואסור לעבוד בשבת!'...".

[12] ראה בעניין זה את מאמרו של משה הר 'לבעיית הלכות מלחמה בשבת בימי בית שני ובתקופת המשנה והתלמוד' בתרביץ ל, חנוך אלבק בהשלמות למסכת שבת עמוד 9, וכנגדם במאמרו של בצלאל בר כוכבא 'מלחמת התגוננות בשבת על פי ספרי המקבים' בתוך קובץ מאמרים 'מדינת החשמונאים'. וראה במאמרו המקיף של הרב ש. גורן בנושא זה בספרו 'תורת השבת והמועד'.

[13] נראה שיש לעיין בקשר בין שלושת מצוות אלו ודין פיקוח נפש ממישור נוסף. להלכה מילה, עבודה במקדש ומלחמה דוחים את השבת, אך יש לעיין בכל אחד מהם בנפרד מהו גדר ההיתר- האם שבת הותרה או דחויה. דיון זה צריך להתבצע בהקבלה לדיון שקיים ושנעיר עליו להלן בעניין האם היתר פיקוח נפש בשבת הוא משום ששבת הותרה או דחויה. ראה בהקשר זה גם במאמרו של מיכאל גרבר 'דחויה או הותרה בפיקוח נפש בשבת ובמצוות אחרות'- מג"ל ח-ט.

[14] וכנראה אף פולמוס כנגד הנוצרים, ראה בעניין זה בספרו של ר"י טברסקי 'מבוא למשנה תורה לרמב"ם' עמוד 361 הערה 322.