פושע כמזיק

פושע כמזיק

ישנם ארבעה מיני נכסים שהופקעו מחלק מדיני הממונות על פי דרשות שונות: עבדים, שטרות, קרקעות והקדשות. בין השאר, חיובי השומרים אינם תופסים לגבי נכסים אלו. דין זה מוסכם לגבי חיובי גניבה ואבידה בשומר שכר, ולגבי חיוב אונסין בשואל; אך לגבי החיוב היחיד השייך אצל כל ארבעת השומרים - הלא הוא חיוב הפשיעה - נחלקו הראשונים.

הפטור הבסיסי מובא במשנה בבבא-מציעא בלשון זו: "שומר חנם אינו נשבע, ונושא שכר אינו משלם" (נו.). התוספות (נז: ד"ה שומר) יצאו כנגד דיוק אפשרי בלשון המשנה, כאילו שומר חינם משלם אם הוא פשע, וטענו שאין לחלק בין פשיעה לבין שאר החיובים. לעומתם, הרמב"ם (הל' שכירות פ"ב ה"ג) סבר אחרת:

"יראה לי, שאם פשע השומר בעבדים וכיוצא בהן - חייב לשלם, שאינו פטור בעבדים וקרקעות ושטרות אלא מדין גניבה ואבידה ומתה וכיוצא בהן, שאם היה שומר חינם על מטלטלין, ונגנבו או אבדו - ישבע, ובעבדים וקרקעות ושטרות - פטור משבועה. וכן אם היה שומר שכר, שמשלם גניבה ואבידה במטלטלין - פטור מלשלם באלו. אבל אם פשע בה - חייב לשלם, שכל הפושע - מזיק הוא, ואין הפרש בין דין המזיק קרקע לדין המזיק מטלטלין".

לדברי הרמב"ם, חיוב פשיעה אינו חיוב המבוסס על אחריות, כשאר חיובי השומרים, אלא חיוב של מזיק. הזלזול הפושע ברכושו של המפקיד מוגדר כמעשה נזק המחייב תשלום. החיוב הוא מדיני 'אדם המזיק' של מסכת בבא-קמא, ועל כן דיני הפטור של פרשת השומרים אינם תקפים לגביו.

הראב"ד השיג על הרמב"ם, וטען שלדבריו גם הפטור שבו עסקנו בפעם שעברה - דין שמירה בבעלים - לא היה אמור לתפוס לגבי חיוב פשיעה, אך הרמב"ם עצמו (הל' שכירות פ"א ה"ג) פוטר בשמירה בבעלים גם בפשיעה.

להבנת שיטת הרמב"ם ונקודת מחלוקתו עם הראב"ד, עלינו לחזור ולהיזכר בשאלה שראינו לגבי טיבו של פטור שמירה בבעלים: האם המחזיק בחפץ אינו נחשב לשומר, או שמא הוא רק פטור מחיובי השמירה. דבר פשוט הוא, שאף הרמב"ם - הרואה פושע כמזיק - סובר שרק היותו שומר מגדירה את הזנחת הרכוש של המפקיד כמעשה נזק, שהרי ברור שהזנחת חפץ של חבר ברחוב, על אף היותה מעשה שלילי - אינה מוגדרת כמעשה נזק המחייב תשלום. רק אדם שקיבל חפץ לשמירה - נחשב מזיק אם הזניח אותו. אם הרמב"ם מחייב שומר קרקעות שפשע - אין זאת אלא מפני שהוא סובר שעצם המערכת של שמירה קיימת גם בשמירה על קרקעות.

מה קורה בשמירה בבעלים? בגמרא (צה.) נחלקו אמוראים אם יש חיוב תשלום על פשיעה בבעלים. הדעה שנדחתה להלכה, הסוברת שיש חיוב, חייבת להניח שתי הנחות: א. דין בבעלים אינו מפקיע מעמד של שומר, אלא רק פוטר את השומר מחיובי השומרים. ב. חיוב פשיעה אינו חיוב שומרים רגיל אלא חיוב מזיק.

כאמור, להלכה מתקבלת דעת הפוטרים, ששומר שפשע כשבעליו עמו - פטור. נראה, שהרמב"ם סבר שההנחה הראשונה היא שנדחתה, ולכן דין 'בעליו עמו' אומר שאין כלל מערכת של שמירה; ואילו הראב"ד גרס שההנחה השנייה היא שנדחתה, ועל כן להלכה אין מקום לחלק בין חיוב הפשיעה לבין שאר חיובי השומרים.