פחיתותו של עם הארץ

לאחר שעסק המהר"ל בתחילת פרק טו בחשיבות העוסק בתורה כעוסק במקור החיים עובר המהר"ל לדבר על עם הארץ שהוא היפך החיים.

תחילה, הוא מביא את הגמרא בפסחים מט ע"ב העוסקת בהיתר אכילת בשר שניתן לבני אדם, אך הגמרא קובעת כי רק מי שעוסק בתורה רשאי לאכול בשר ואילו עם הארץ אסור לאכול בשר. מבאר המהר"ל שהסיבה להבחנה זאת נובעת מן הסיבה להיתר אכילת בשר. אדם שלומד תורה הוא עולה למדרגה שכלית רוחנית הגבוהה מעולם יצורי החומר. במדרגה זו אין החומר מהווה ישות עצמאית אלא הוא טפל לישות הרוחנית אלוקית ומשמש אותה, ממילא פעולת אכילתו והעלמתו אין בה ממד של כילוי הרס ובזבוז אלא הכללה בעולם גבוה ונשגב יותר. עם הארץ אין הוא מתנשא אל מעל החומר ולכן אין לו שום זכות לאכול בע"ח כיון שבכך הוא מכלה ומבזבז אותם שכן הוא לכל היותר בר מינם.

לאחר מכן, ממשיך המהר"ל לבאר כי דרגת עם הארץ לא רק שאינה מתנשאת מעל בע"ח אלא אף פחותה מהם. זאת, הוא קובע לאור דברי הגמרא שם במימרא אחרת של ר"א:

אמר רבי אלעזר: עם הארץ מותר לנוחרו ביום הכיפורים שחל להיות בשבת. אמרו לו תלמידיו: רבי, אמור לשוחטו! - אמר להן: זה - טעון ברכה, וזה - אינו טעון ברכה. אמר רבי אלעזר: עם הארץ אסור להתלוות עמו בדרך, שנאמר: 'כי הוא חייך וארך ימיך', על חייו לא חס - על חיי חבירו לא כל שכן. אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: עם הארץ מותר לקורעו כדג. אמר רבי שמואל בר יצחק: ומגבו.

לכאורה דברי ר"א פלא הם; וכי מותר להרוג אדם משום שאין הוא לומד תורה? מבאר המהר"ל שאין הכוונה שיש כאן היתר להרוג אותו אלא זהו ביטוי למצב בו הוא מצוי. עם הארץ הינו אדם שמאבד את תכלית חייו בידיים. הוא איננו ממלא את ייעודו ותפקידו בעולם בשום צורה. זאת, בשונה מבע"ח שאע"פ שאינם יכולים להגיע לדרגה שכלית רוחנית ממלאים את ייעודם ובשחיטתם מביאים ברכה ותיקון לעולם באכילת בשרם ולכן ראוי לברך על שחיטתם. מה שאין כן, עם הארץ כל חייו הינם השחתה ובזבוז ולכן אין ראויים לו החיים כי אינו עושה שום כבוד שמים במעשיו ואף שחיטה לא שייכת בו אלא נחירה בעלמא וללא ברכה. כיון שנחירה יש בה ממד של המתה בידיים ללא שהיה כי אין ראויים לו החיים אלא המיתה.