ביצה | דף לג | הבערת אש ביום טוב

המשנה בדף לג ע"א קובעת שאסור להדליק אש ביום טוב:

"אין מוציאין את האור לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן העפר ולא מן הרעפים ולא מן המים".

הניסוח של המשנה, "אין מוציאין את האור" (ואולי גם הפירוט של מקורות האש השונים), מרמז על כך שלא מדובר באיסור הבערה רגיל, כמו בשבת. ואכן, הגמרא מסבירה שמדובר באיסור 'מוליד':

"מאי טעמא – משום דקא מוליד ביום טוב".

מדברי הגמרא נראה שמדובר באיסור הכללי על הולדת דברים שלא היו בעולם מערב יום טוב, הנזכר גם בסוגיה לעיל כג ע"א (וראו את דבריו של הרב אברהם סתיו בדף היום-יומי שם). אולם הרמב"ם (שביתת יום טוב ד, א) הוסיף נימוק שלא נזכר בגמרא:

"שלא הותר ביום טוב אלא להבעיר מאש מצויה, אבל להמציא אש אסור, שהרי אפשר להמציא אותה מבערב".

הרמב"ם מסביר שהמצאת אש ביום טוב אסורה משום שאפשר היה לעשות זאת מערב יום טוב, אך אינו מבאר מדוע יש בכך כדי לאסור את ההבערה – סוף סוף, מדוע לא שייך כאן הטעם "הואיל והותרה הבערה לצורך, הותרה נמי שלא לצורך"?

המגיד משנה על אתר מסביר את דברי הרמב"ם לאור דברי הרשב"א (עבודת הקודש, בית מועד ב, ו), שביסס את איסור הוצאת אש על כך שהוצאת האש היא 'מכשירי אוכל נפש' ולא 'אוכל נפש' ממש:

"אין מוציאין את האור... מפני שהוא מוליד ואפשר לו מערב יום טוב, וכל שאפשר לו מערב יום טוב ואינו אוכל נפש אסור, ואפילו מכשירי אוכל נפש".

על פי הבנה זו, הוצאת האש אינה אלא הכשר לקראת הכנת אוכל נפש, שהרי לא מדובר כאן בבישול המאכל עצמו אלא רק ביצירת האש המאפשרת את הבישול. לכן חל על הבערת האש הכלל הקובע שמכשירי אוכל נפש שאפשר להכינם מערב יום טוב אסורים.

הט"ז (אורח חיים תקב, א) העלה הסבר אחר בשיטת הרמב"ם:

"ונלע"ד כוונת הרמב"ם דאע"ג דדומה לאוכל נפש אין היתר, כי לא התירה התורה אוכל נפש אלא לתקן מה שיש כבר בעולם אלא שלא היה ראוי לאוכלה בלא התיקון, כמו בישול ואפיה, אבל להמציא ולהוליד שיהיה אוכל נפש, דהיינו יש מאין, זה לא התירה התורה".

על פי הסבר זה ההבערה אכן הייתה אמורה להיחשב מלאכת אוכל נפש ממש, ולא רק מכשירי אוכל נפש, אלא שהיתר מלאכת אוכל נפש שייך רק כאשר הפעולה מתייחסת לחפץ הקיים כבר בעולם, ולא כאשר היא יוצרת חפץ יש מאין (להבנה זו יש משמעות רבה ביחס לגדרי מלאכת אוכל נפש, ואכמ"ל).

הט"ז מעלה נפקא מינה בין הסברו שלו להסברו של המגיד משנה: כאשר האדם מעוניין להשתמש באש עצמה, ולא רק לחמם בעזרתה מאכל, על פי הרשב"א הדלקתה אמורה להיות מותרת, שהרי יש כאן מלאכת 'אוכל נפש' (או 'מלאכת הנאה') ממש, ואילו על פי הט"ז ההדלקה אמורה להיות אסורה גם במקרה זה, משום שסוף סוף יש כאן יצירת יש מאין.

הגרש"ז אוירבך, בספרו "מאורי אש" (פרק א', ענף ז' סעיף ב'), העוסק בשימוש בחשמל בשבת, העלה הבנה שלישית בדעת הרמב"ם:

"דגם הרמב"ם אזיל בשיטת גמרא דידן דאמרו דטעמא דאסור הוא משום מוליד... אלא דאזיל לשיטתיה לעיל בפ"א הלכה ה', שכתב שם 'כל מלאכה שאפשר להעשות מערב יום טוב ולא יהיה בה לא הפסד ולא חסרון אם נעשית מבערב, אסרו חכמים לעשות אותה ביום טוב אף על פי שהיא לצורך אכילה'... ולכן הוצרך הרמב"ם לומר גבי איסור המצאת אש נמי דטעמא דאסרו חכמים הוא משום שהרי המצאה, דמיחזי כדבר חדש, היה אפשר לעשותה מאתמול".

על פי הבנה זו אכן איסור הבערת אש ביום טוב נובע מאיסור 'מוליד', אלא שגם לגבי איסור 'מוליד' יש משמעות לדין 'אפשר לעשותה מערב יום טוב', המהווה בסיס לאיסור שגזרו חכמים על מלאכות שונות, ולכן נזקק הרמב"ם להזכיר גם טענה זו.

בין ההבנות הללו יש הבדל עקרוני משמעותי: על פי ההבנות הראשונות בדעת הרמב"ם יסוד האיסור הוא מלאכת 'מבעיר', ובכך דומה האיסור ביום טוב לאיסור בשבת, בעוד על פי הסברו של הגרש"ז יסוד האיסור הוא אכן 'מוליד', בדומה להבנתם של ראשונים אחרים.

[בהמשך דבריו שם מביא הגרש"ז נפקא מינות נוספות בין ההסברים השונים, והרוצה להרחיב יעיין בדבריו שם בארוכה.]