פינוי פירות ותבואה בשבת וביום טוב

  • הרב אביהוד שורץ
בית המדרש הוירטואלי


 

דף יומיומי

דף לה', פינוי פירות ותבואה בשבת וביום טוב

המשנה בדף לה ע"ב מתירה לפנות פירות מן הגג כדי שלא יינזקו מן הגשמים. מפורש במשנה, כי היתר זה נוהג ביום טוב, אך לא בשבת. הגמרא מבקשת לברר את גבולות ההיתר, מתוך השוואה למשנה במסכת שבת, העוסקת בעניין קרוב ומתירה לפנות קופות של תבואה כדי שיהיה מקום ללומדי בית המדרש או לאורחים. מדיון הגמרא עולה, כי שתי נקודות מבחינות בין שתי המשניות:

א. משנתנו מתירה ביום טוב ואוסרת בשבת, ואילו המשנה שם מתירה בפירוש לפנות אף בשבת.

ב. עילת פינוי התבואה או הפירות - במשנתנו הדבר בא למנוע הפסד, ואילו במשנה במסכת שבת הדבר נועד לצורך מצוה, ולמען יושבי בית המדרש.

הגמרא מדגישה, כי שתי הנקודות אינן חד משמעיות. באשר לנקודה הראשונה, מחד גיסא יום טוב קל יותר, שאיסורו בלאו ואף הותרו בו מלאכות אוכל נפש; מאידך גיסא, דווקא משום שיום טוב קל יותר, ראוי להחמיר כדי שלא יזלזלו בו. הגמרא עולה בתיקו, ולדעת בעל המאור (יט ע"ב באלפס) משמעות התיקו היא שהיות ויש בדבר להקל ולהחמיר, הלכה למעשה יש לנהוג ביום טוב כשבשבת, ולפנות דווקא ארבע וחמש קופות.

לעומת בעל המאור, הסבירו מפרשים אחרים באופן עקרוני יותר את ההבחנה בין שבת ויום טוב. כך, למשל, מציע הרשב"א:

"ונראה לי דבעיקרי המלאכות טפי שרי ביום טוב מבשבת בעיקרן, דבשבת כל מלאכה אסורה ובי"ט כל מלאכת אוכל נפש מותרת. אבל מה שהותר קצתו כאן וכאן, יותר יש להחמיר בי"ט מבשבת דילמא כיון דקיל אתי לאקולי ביה טפי".

כוונת הרשב"א בהגדרת "עיקרי המלאכות" לא נתבררה לי בעוניי, אך המשך דבריו מבואר: בעניין שהותר גם בשבת וגם ביום טוב - יש להחמיר ביום טוב יותר, שכן החשש מפני מדרון חלקלק והיתר נרחב יתר על המידה עומד בעינו.

דרך שונה הציע המהרש"א כאן. לדבריו, יש להבחין בין מלאכת הוצאה והאיסורים המשתלשלים ממנה, שבהם הקלו ביום טוב יותר מבשבת, שכן במלאכה זו אמרינן ביום טוב "מתוך שהותרה לצורך הותרה אף שלא לצורך"; ובין מלאכות או פעולות אחרות, שבהן בהחלט ייתכן שיום טוב חמור יותר משבת.

הספק שמעוררת הגמרא לגבי הנקודה השנייה דלעיל מעורר אף הוא שאלה מעניינת. דומה, שנטיית הלב הפשוטה היא שצורך מצוה חשוב הרבה יותר מצורך הפסד. הרי קיימא לן שלצורך מצוה חייב אדם לבזבז אפילו חומש ממונו, וכדי להינצל מעבירה ראוי לאדם לאבד את כל ממונו (ראה שו"ע ורמ"א, אורח חיים תרנ"ו). מכאן, לכאורה, שצורך מצוה בוודאי חשוב יותר מהפסד ממון.אף על פי כן, הגמרא מעלה את האפשרות שבמקום פסידא ניתן להקל אף יותר מאשר בצורך מצוה. בביאור הדבר נראה להציע שני הסברים:

א. ניתן לומר, שהקולא איננה מבוססת על חשיבות העניין, ועל החשש מפני הפסד ממון, אלא על חשש שמא אדם לא ישלוט ברצונו לשמור על ממונו, ויבוא לעבור על איסורים חמורים אף יותר. כדרך שהתירו למי ששבת בדרך לטלטל את כיסו בשינוי באופן המותר, כדי שלא יטלטלנו באיסור (ראה שבת דף קנ"ג), כך התירו גם כאן לפנות פירות במקום פסידא, כדי שלא יעבור אדם על איסור חמור יותר.

ב. ניתן להציע, בהסתייגות ובזהירות, הסבר נוסף, שיש בו נימה סוציאלית. אפשר, שעם כל חשיבותו האדירה של צורך מצוה, חכמינו עסקו גם בעניינים עממיים ופשוטים יותר. חכמינו ראו לנגד עיניהם אדם קשה יום שהעלה את פירותיו לגג, וגשמים שירדו ביום טוב יישברו את מטה לחמו. לכן, הם חיפשו כל דרך להקל עליו ולסייע בעדו. לעיתים, דווקא הזווית העממית והפשוטה, שעיקרה בצורך לסייע ליהודי ולמנוע ממנו הפסד, מהווה שיקול מרכזי אף יותר מביטול בית המדרש!

כמובן, יש לשקול את שני ההסברים לאור ההבחנה שבהמשך הסוגיה בין הפסד מרובה והפסד מועט, אך לא נוכל בכך כאן.

הרב אביהוד שורץ