פירוש הרמב"ם למשנה (ב')

  • הרב יוסף מרקוס

א. הקדמה

בשיעור הקודם עסקנו בדבריו של הרמב"ם עצמו באשר למניע לכתיבת פירושו וראינו את ארבעת הסיבות אותן הוא מונה:

1. יש צורך בחיבור שיביא את מסקנות הסוגיה וידלג על אריכות הדיון בסוגיה. לא ניתן לזכור את התלמוד כולו בעל פה, ולכן יש קושי להבין ולפרש את המשנה כראוי.

2. פסיקת הלכה.

 3. פירוש המשנה ישמש כמבוא לנושאים שונים, ויקבע כללים לאור עיון במרחבי הש"ס.

 4. הפירוש ישמש כמעין תקציר לגמרא.

בשיעור זה נראה כיצד נקודות אלו באו לידי ביטוי בפירוש הרמב"ם למשנה.

ב. כללים ומבואות

רבי יום טוב ליפמן, בהקדמתו לפירוש המשנה (ה'תוספות יום טוב'), העיר על דרכו של הרמב"ם לנסח כללים לביאור המשנה:

כי דרך הרמב"ם בסוגיות פירושו לעשות עקרים וכללים למשנה ולכלול עניניה ולחברה וממנה נבין כוונת המשנה. ולא זו היא דרך וסוגית פירש"י שמפרש על סדר המשנה אחת לאחת ולחלקם לחלקים ודבורים קצרים.

רבי יום טוב ליפמן מציין כי בעניין זה ישנו הבדל בין רש"י לבין הרמב"ם. רש"י מפרש את המשנה פירוש נקודתי ובדרך קצרה ורציפה, בעוד הרמב"ם מנסח כללים באמצעותם הוא מקדים הקדמות הלכתיות למשנה או מסכם נושאים במרוכז. הבדל זה בין רש"י לבין הרמב"ם נובע מהאופי השונה של החיבורים: רש"י לא חיבר פירוש למשנה המנותק מסוגית הגמרא, אלא פירושו למשנה הוא חלק מפירושו לגמרא. לכן, מצוי מאוד שרש"י מעיר בפירושו למשנה שהעניין יתבאר בגמרא, ולא מפרש כלל נקודה מסויימת. אולם הרמב"ם, כפי שכבר ראינו, חיבר פירוש 'העוקף' את הצורך לעיין בגמרא ומהווה לה תחליף. זהו חיבור עצמאי המצריך לנסח כללים והקדמות על מנת לבאר את המשנה. השימוש בכללים נובע, אם כן, מהסיבה הראשונה שצויינה לעיל.

אולם, נראה שישנה מטרה נוספת לכללים וההקדמות של הרמב"ם. הסיבה השלישית שמנה הרמב"ם לצורך בפירושו הוא שהחיבור ישמש כמבוא 'למתחיל בעיון'. מטרתו היא לא רק לפרש את המשנה באופן נקודתי, אלא לפתוח פתח לעולם התורה שבעל פה. לאור זאת, מובן מדוע הוא ניסח כללים ולא הסתפק בפירוש נקודתי. בהקשר זה אי אפשר כמובן שלא לציין את הקדמות הרמב"ם למשנה ולפרק חלק במסכת סנהדרין, המשמשות כבמה לתיאור יסודות התורה שבעל פה ולביאור מושגים חשובים בענייני אמונות ודעות.

כעת נציין כמה מקומות בפירוש המשנה בהם הרמב"ם מרחיב בכללים ומבואות.

1. ההקדמה לסדר טהרות

הרמב"ם כתב הקדמה ארוכה מאוד לסדרי קדשים וטהרות, והוא אף הסביר במפורש את הצורך בהם. בהקדמה לסדר טהרות (בתחילת פירושו למסכת כלים) לאחר שהוא מאריך בכללים רבים, הרמב"ם כותב כך:

והבאתי לך כל הדברים הללו כדי שלא יעלה על דעתך שהדבור בענינים אלה כמו הדבור בסוכה או לולב או בשבועת השומרין ושבועת הדיינין ותביט עליו בעיון ראשון ותדמה שכבר השגת משהו, וגם שלא יהא קל בעיניך מה שתשיג מן התועליות כאשר תשיגם, ותחשוב בהם שהם כמו מה שקדם בפירושינו לסדרים הקודמים, לפי שהכללים הללו גדולי הערך שהסדרתי לך בהקדמה זו לא הושג שום כלל מהם אלא לאחר שיגעתי בו יגיעה גדולה בבירורו לכל צדדיו, ולקטתים אחד מעיר ושנים ממשפחה מכל פנות התלמוד ונבכי הבריתות והתוספתות עד שאספתי מהם הקדמה זו שתהא מפתח לכל מה שאני רוצה לפרש בסדר זה, וכן אף לרוב ההלכות הקשות שבתלמוד. לפי שכל הלכה שמדובר בה בטומאה וטהרה ובראשון ושני ודומיהן קשים אפילו על הרבנים הגדולים וכל שכן על התלמידים...ולא ידע באמת ערך התועלת שבו אלא מי שכבר יגע ימים ונדד שנה לילות בהלכה מאותם ההלכות שבתחלת שבת ופסחים או חגיגה וזבחים וחולין ודומיהן ולא נתברר לו כלל לסמוך עליו, ואחר כך יקרא מבוא זה ומה שאחריו ויהיו לו כל אותם הדברים בנוים על יסודותיהם הרי אז ידע ערך מה שנעשה כאן. ואין המשל בזה אלא למי שקבץ פרוטות בעמל ויגיעה במסעות עד שהשיג מהם הון רב שהגיע בו אל חפציו, הרי אם ישיג ממון זה מי שעמל ימים ולא יכל למצוא טרפו הוא ידע את ערכו. וכן אם הגיע לידי אדם נבון ואף על פי שלא עמל הרי הוא יגיע בו אל מטרתו וידע בראותו מצב בני אדם ערך מה שהיה צריך לעמול אלו לא מצאו.

וכל מה שהגדלנו דבר זה הוא כדי לשדל ולזרז על ידיעת המבוא הזה וזכירתו תמיד, כדי שלא אצטרך להזכיר כללים אלו בכל מקום שאהיה צריך להן אלא אציין עליהן בלבד, מפני שהסדר עצמו צריך להאריך בו די אף בלי לכפול בו את הענינים.

אפשר לזהות בדברי הרמב"ם שתי מטרות בהקדמות ובכללים. מטרה אחת היא להקל על הקושי הגדול שבלימוד הלכות טהרות וליקוט ההלכות השונות בנושא זה המפוזרות במרחבי המקורות התנאים והאמוראים; האופי המבואי שהוא ייעד לפירוש המשנה ניכר כאן בעליל. מטרה נוספת המופיעה בדבריו היא מטרה דידקטית: הכללים נועדו להוות רקע להבנת משניות רבות, ועל מנת שהרמב"ם לא יצטרך בכל פעם לשוב ולהקדים הקדמות על מנת לבאר את המשנה, הוא מפציר בקורא לזכור את הכללים הללו.

2. ההקדמה למסכת שבת

הרמב"ם ניסח הקדמות וכללים גם למסכתות ספציפיות. כך, לדוגמא, בראשית פירושו למסכת שבת הוא מקדים ומבאר את עניינם של ארבע רשויות השבת:

לפני שאתחיל בפירוש אקדים הקדמות שצריך לעמוד עליהן ואז יתבארו עניני מסכתא זו והמסכתא שאחריה. מהם שינויי המקומות בדיני שבת ארבעה, והן הנקראין רשיות שבת.

כפי שהוא כותב כאן, ההקדמה נועדה לשרת את הפירוש. על ידי זכירת הכללים הללו, יהיה פשוט הרבה יותר להבין את מסכתות שבת ועירובין.

3. זהותם של הכותים

במקומות רבים הרמב"ם מנסח כללים ומבואות גם באמצע המסכת תוך כדי פירוש משנה מסוימת. המשנה בברכות פרק ח' קובעת ש"עונין אמן אחר ישראל המברך ואין עונין אמן אחר הכותי המברך עד שישמע כל הברכה". הרמב"ם מאריך בביאור המושג כותי:

וכאן נבאר לך מה הם הכותים. והוא, שהעם שהביא סנחריב מכותה והושיבם בערי שומרון העיד עליהם הכתוב את ה' היו יראים ואת אלקיהם היו עובדים, אלא שארכו להם הימים עד שלמדו את התורה ופירשוה כפשוטה, ומצוה שהחזיקו בה היו מדקדקים בה ומחזיקים בה מאד, והיו מוחזקים שהם מאמיני הדת, מיחדים, ואינם עובדים עבודה זרה, עד שחקרו חכמים אחריהם ומצאום מקדשים את הר גריזים, וכשחקרו על סבת הדבר מצאו להם באותו הר דמות יונה ונודע שהם עובדי עבודה זרה, ואז הורידום במעלת גוים גמורים לכל דבריהם. וכל מה שתמצא במשנה מעניני הכותים שמראה שהם מעולים מן הגוים וגרועים מישראל, כגון אמרם מזמנים עם הכותי, וכותי המברך וזולתם כל זה קודם שבדקו אחריהם. אבל משבדקו אחריהם ומצאו כמו שאמרנו הרי הם גרועים מן הגוים מאד. דע זאת שלא נצטרך לחזור על הכלל הזה בכל מקום שנזכר כותי.

גם כאן האריכות בה נקט הרמב"ם משמשת לשתי מטרות: מבוא כללי וכלי עזר להבנת משניות שונות. כמו במקומות רבים, הוא מבקש שהלומד יזכור את המבוא על מנת שלא יהיה צורך לחזור עליו בכל פעם ופעם.

4. כללים בענייני עריות

במסכת סנהדרין פרק ז', אגב עיסוקה של המשנה בעונשי מוות על איסורים שונים, כותב הרמב"ם:

והנה מקום אתי להזכיר בו כללים רבים מאד מעניני העריות ואף על פי שהם מפוזרים בכמה מקומות במשנה וכבר ביארנו כל כלל מהם במקומו, אלא שאני מקבצם כאן כדי שיהו כולם במקום אחד למי שירצה לעיין בהם, ואזכיר גם ענינים שלא נתבארו במשנה כדי שיהא הענין שלם כולו.

במקרה זה הכללים אינם נצרכים על מנת להבין את המשנה, וכתיבתם היא ביטוי למטרה של הרמב"ם שחיבורו ישמש כמובא וכסיכום ללימוד התורה שבעל פה.

ג. פירוש המשנה כספר פסיקה[1]

כפי שראינו, הסיבה השנייה אותה הרמב"ם ציין באשר לצורך בפירושו היא פסיקת ההלכה בין הדעות במשנה. אלא שכאן מתעוררת שאלה: האם כוונתו של הרמב"ם לפסיקת הלכה למעשה? פעמים רבות הגמרא מכריעה שלא כאף אחד מהדעות במשנה, ופעמים אחרות הגמרא, או הראשונים, מעירים שהמציאות השתנתה וממילא גם ההלכה כפי שמופיעה במשנה אינה מדויקת. היה מקום לטעון שכוונת הרמב"ם היא רק להודיע באופן כללי כמי ההלכה במשנה, אך לא לפסוק הלכה למעשה; אולם, עיון בגוף הפירוש מוכיח שהרמב"ם כיוון בפירוש המשנה לפסוק הלכה למעשה.[2]. נעיין במספר דוגמאות המוכיחות טענה זו.

1. גרימת טומאה לפירות בארץ ישראל

המשנה במסכת עבודה זרה, ד', ט, עוסקת בדיני יין נסך וקובעת שאין לבצור עם גוי:

...אבל לא בוצרין עמו.

המשנה אוסרת לבצור עם הגוי "מפני שהוא עושה בטומאה", דהיינו הוא גורם לפירות (הגוי) להטמא, ואסור לגרום טומאה לפירות ארץ ישראל. הגמרא מביאה את התוספתא שקבעה שזוהי "משנה ראשונה", אך לאחר מכן חלקו על כך והתירו לגרום טומאה לפירות ארץ ישראל:

בראשונה היו אומרים...אין בוצרין עם העובד כוכבים בגת...וחזרו לומר...בוצרין עם העובד כוכבים בגת.

אם כן יוצא שרבי במשנה סתם שלא כהלכה, והרמב"ם בפירושו מדגיש עניין זה:

"דורכים עם הנכרי בגת אבל לא בוצרים עמו" - היא משנה ראשונה, וזה שטעם איסורם לבצור עמו לפי שהעיקר אצלנו הבוצר לגת הוכשר, וכאשר יגע בו הגוי יטמאהו, ונמצא שסייע לטמאו בבוצרו עמו. ודיני המשנה כולה בנויים על העיקר אסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל, וכבר זכרנו זה פעמים...וזה כולו אינו למעשה, אלא פסק ההלכה מותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל...

ב. גביית חובות מיורשים

המשנה בבא קמא, י', א אומרת כך:

הגוזל ומאכיל את בניו והניח לפניהם - פטורין מלשלם. ואם היה דבר שיש בו אחריות - חייבין לשלם.

המדובר על אדם אשר גזל, האכיל את בניו בגזלה ומת; והמשנה קובעת שהם פטורים מלשלם אלא אם כן אביהם הוריש להם קרקע ("דבר שיש בו אחריות"). הרמב"ם בפירוש המשנה כותב שהמשנה בנויה על שתי הנחות:

משנה זו בנויה על שני כללים, האחד מטלטלי לא משתעבדי לבעל חוב, והשני מלוה על פה אינו גובה מן היורשין.

הנחה אחת היא שמטלטלים אינם משתעבדים לבעל חוב אלא רק קרקעות, ולכן ניתן לגבות מן הבנים לטובת תשלום הגזלה (אשר נחשבת לחוב לעניין זה) רק קרקע שהם ירשו. ההנחה השנייה היא שבמלווה על פה (אשר גזלה נחשבת ככזו) אין גביה מן היורשים. הרמב"ם ממשיך ואומר שלהלכה יש לנהוג אחרת:

ושני כללים אלו אינם הלכה למעשה, אלא מן הכללים אצלנו שהן למעשה עתה מטלטלי משתעבדי לבעל חוב, ומלוה על פה גובה מן היורשין.

הרמב"ם מדגיש שדין המשנה אינו להלכה 'עתה'[3], ואכן, בניגוד לדוגמה הקודמת כאן לא מדובר על דין המופיע בגמרא, אלא בתקנת גאונים, כפי שהוא פירט במשנה תורה:

כבר תקנו הגאונים לגבות בעל חוב מן המטלטלין ואפילו במלווה על פה. לפי כך חייבין לשלם בין אכלו ובין לא אכלו...

(הלכות גזלה ואבדה, ה', ו).

הרמב"ם, אם כן, אינו מסתפק בפירוש המשנה אלא מדגיש גם את הפערים ההלכתיים בין מה שמופיע במשנה ובין מה שנהוג בפועל בימיו.

בשיעור הבא נמשיך ונעיין במספר דוגמאות נוספות מהם עולה כי הרמב"ם ראה בחיבור זה במה לפסיקת הלכה.

 

 

 

**********************************************************

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יוסף מרקוס, תשע"ו

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:                 http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

 

**********************************************************

 

 

 

 

[1]   חלק מהדוגמאות בהן אנו דנים להלן, נידונו על ידי יובל סיני במאמרו 'פירוש המשנה לרמב"ם', מברכת משה - קובץ מאמרים במשנת הרמב"ם לכבודו של הרב נחום רבינוביץ', מעלה אדומים תשע"ב.

[2]   י' סיני, במאמרו הנ"ל, תוקף בחריפות את דעתו של הרב נריה גוטל (במאמרים שונים שכתב בנושא והאחרון שבהם בקובץ הרמב"ם, סיני קלה-קלו, תשס"ה), אשר טען כי הרמב"ם לא ייחס חשיבות רבה לפסיקת הלכה בפירוש המשנה.

[3]   הרב קאפח מעיר שבמהדורה קמא של פירוש המשנה לא הייתה המילה 'עתה' והרמב"ם הוסיף אותה לאחר מכן. ניתן לשער שהרמב"ם רצה להדגיש שאכן זוהי תקנה מאוחרת. בסוגיית התיקונים שערך הרמב"ם בפירושו נעסוק בהרחבה בהמשך.