פירוש 'תפארת ישראל' (א')

  • הרב יוסף מרקוס

א. פתיחה[1]

רבי ישראל ליפשיץ (להלן ה'תפארת ישראל', התפא"י) נולד בשנת 1782 בעיירה בשם באובז'יקו שמחוז פוזנן, על גבול פולין וגרמניה. על פי עדותו של התפא"י בהקדמתו לספר טהרות, משפחתו היא משפחת רבנים המיוחסת עד לרמ"א. ואכן, רבים מאבותיו היו רבנים מפורסמים.[2]

התפא"י למד את עיקר תורתו מאביו באופן אישי, כפי שהוא כותב בהקדמה לסדר נשים:

וכל זאת היתה לי מהדרכת אלופי מרחם משחר ה"נ עטרת ראשי ונזר תפארת ישראל ה"נ מרנא ורבנא קדישא אאמ"ו (אדוני אבי מורי ורבי) הגאון המפורסם זלה"ה (זכרו לחיי העולם הבא) דנהרינא כד הווינא טליא כבר זרזני מאוד ללמוד משניות קדושה, ולשקוד על דלתותיה תמיד. ואני בן הייתי לאבי, אני פי מלך שומר...

בקטע זה אנו כבר נחשפים לאחת הסיבות למרכזיות לימוד המשנה בעולמו, נקודה בה נרחיב להלן.

התפא"י שימש ברבנות במספר מקומות. בתחילה שימש בקהילת ורנוקי. מספר שנים לאחר פטירת אביו עבר לשמש על כסאו בעיר חודז'ייז' שבמחוז פוזנן. לאחר מכן שימש ברבנות בדסאו ודנציג, שם נפטר בשנת 1860. על פי עדותו של בנו,[3] הוא נפטר בבית הכנסת בצום גדליה לאחר סיום התפילה כאשר הוא מעוטר בטלית ותפילין.

כפי שעוד נראה להלן, מעבר להיותו תלמיד חכם ופרשן דגול, פירושו חושף לפנינו אישיות עם השכלה רחבה ועולם מחשבתי והגותי עשיר ומעניין.

פירושו למשנה הוא ללא ספק גולת הכותרת של יצירתו התורנית, אולם הוא חיבר ספרים רבים נוספים, שרובם עדיין בכתב יד,[4] למעט חיבורו 'זרע ישראל', פירוש קצר על ששת סדרי משנה.

ב. תהליך כתיבת הפירוש

פירוש המשנה התפא"י יצא במספר מהדורות. המהדורה הראשונה התפרסמה במשך 20 שנה, משנת 1830 ועד שנת 1850. בשנת 1830 התפא"י הוציא את פירושו לסדר טהרות אותו הוא כינה באותו הזמן בשם 'טעם ודעת', ואת פירושו לסדר זרעים בשם 'זרע אמונה'. הפירוש לסדר נשים בשם 'חוסן רב' והפירוש לסדר מועד בשם 'דבר בעיתו' יצאו 13 שנה מאוחד יותר, בשנת 1843. בהקדמה לסדר נשים הוא מתנצל על העיכוב. שנתיים לאחר מכן, בשנת 1845, הוא הוציא את פירושו לנזיקין בשם 'כוס ישועות', ובשנת 1850 הוא הוציא את פירושו לקדשים אותו הוא כינה 'חכמת אלוקים' לסדר קדשים.

המהדורה השנייה של הספר הודפסה בברלין בשנת 1862, שנתיים לאחר מותו, על ידי בנו, רבי יצחק ברוך. במהדורה זו מופיעים תוספות אותן כתב התפא"י וביקש בצוואתו להוסיפן. המהדורה השלישית, המוכרת יותר כיום, הודפסה בשנת 1902 בוילנה. התפא"י חילק את פירושו לסדר טהרות ל'יכין' (פשט) ו'בועז' (פלפול ועיון). בדפוס וילנה המדפיסים חילקו באותו אופן את כל פירושו ל'יכין' ו'בועז', חלוקה אשר כאמור לא יצאה מתחת ידו של המחבר. בפירושו של התפא"י ישנן הערות רבות של בנו, רבי ברוך יצחק, המובחנות מפירוש אביו על ידי ההקדמה "אב"י" (=אמר רבי יצחק). הוספות אלו הוכנסו על ידי התפא"י כבר במהדורה הראשונה, אך ישנן גם הוספות רבות נוספות במהדורות הבאות.

בהקשר זה של מהדורות שונות, מעניין לצטט את דברי התפא"י עצמו בפירוש לאבות, ב', ד, בועז, ב', שם הוא מתייחס ללשונן הייחודית של מספר מסכתות בש"ס וטוען בעד החובה להגיה חיבורים ולערוך מהדורות מתוקנות:

וביחוד דבר זה הוא חובה על כל מחבר לעשות מהדורא בתרא על החיבור ולפשפש בסדקיו ובזויות העמומים והכהים. ומי לנו גדול מרז"ל והרי גם רב אשי עשה מהדורא על הש"ס (כב"ב קנז:). וכמדומה לי שמסכתות נדרים, נזיר, ערכין, כריתות, תמורה, מעילה, תמיד, נחטפה השעה ולא נעשה עליהן מהדורא, ולכן באמת לשון מסכתות הללו אינן כסגנון הש"ס.

ג. הרקע לכתיבת הפירוש והצורך בפירושו

כתיבת הפירוש מעידה, כמובן, על עיסוק משמעותי בלימוד המשנה. כפי שראינו לעיל, בציטוט מתוך הקדמתו לסדר נשים, העיסוק האינטנסיבי במשנה הוא המשך של שיטת אביו. מעבר לכך, בהקדמה לסדר טהרות (במהדורת 'זכר חנוך' ההקדמה הודפסה לפני סדר זרעים) הוא מציין שני מניעים ללימוד משנה:

יזהירו המשכילים וכזוהר הרקיע, כי הנגלות לנו ולבנינו עד עולם התכלית הנפלא אשר הונף ואשר הורם. להלומד משניות הקדושה תמיד חלילה. דמלבד תיקון נשמת אל חי בקרבנו, משנה אותיות נשמה, עוד נישא יתרו בו כי שיג לו והשג ישיג בעזרת השם יתברך בזמן קצר עין כל עינא פקיחא על כל התורה כולה.

מניע אחד הוא, אם כן, מניע קבלי (וראו מה שכתבנו על כך בשיעור על ה'מלאכת שלמה'). המניע השני הוא שניתן להקיף בזמן קצר את כל התורה.

באשר לצורך בפירושו, בהקדמה לסדר טהרות הוא מציין מספר נקודות:

1. פירושים וביאורים חדשים - ישנן משניות שעדיין צריכות בירור ופירוש, הן מצד עצמם והן ביחס שבינם לבין משניות אחרות.

2. ישנו צורך בפירוש נוח יותר לשימוש. הפירושים הקיימים, בעיקר של רבי עובדיה ברטנורא (רע"ב) וה'תוספות יום טוב' (תוי"ט) קשים לרבים מן הלומדים, ויש צורך להקל על הלומד בהבנת המשנה.

3. מחיר הספרים הקדומים יקר "ולא כל אדם זוכה לב' שולחנות".

4. בהקדמתו לסדר נשים הוא מציין שחלק ממטרתו היא פסיקת הלכה בדינים המצויים.

נבחן כעת מספר דוגמאות הממחישות חלק מהמטרות אותן הציב לעצמו התפארת ישראל.

ד. פירושים וביאורים חדשים

כאמור, המטרה הראשונה שהציב לעצמו היא לבאר במשנה נקודות שלא התבארו בדברי הפרשנים. מטרה זו באה לידי ביטוי בעשרות מקומות, ונסתפק בשתי דוגמאות לכך. המשנה במסכת סוטה, ז', ח מתארת את מעמד קריאת התורה במצוות הקהל. המשנה מתארת שהקורא בתורה הוא המלך, אך פרט זה לא הוזכר בפרשייה המקראית (דברים ל"א, י - יג) ואף הגמרא לא דנה במקורו. הרמב"ם ורע"ב גם כן לא דנו בכך. מי שהביא מקור לכך הוא רש"י בגמרא (שם, מא.) שכותב שכך שנוי בספרי דברים, אולם התוי"ט טוען שלא מצא שם דרשה בעניין, ומציע שהדבר נלמד מכך שמשה אמר ליהושע לקרוא פרשייה זו, ויהושע היה מלך. התפא"י ישראל נדרש לעניין זה ומחדש חידוש:

אף על גב שבתורה לא נזכר שיקרא המלך דוקא. ותו, הא תינח בזמן שיש מלך, בשאין מלך מי קוראה? ונראה לי דמה שהמלך קורא זהו מדרבנן כדי ליתן כבוד לתורה, וגם כדי שיזהרו טפי במצות התורה בשיראו שגם המלך חייב לשמור מצותיה, כל שכן כל יחיד. מיהו, בזמן שאין מלך לא היו מבטלין העשה, אלא קורא אותה גדול שבצבור, ככהן גדול או ראש הסנהדרין.

לדבריו, אם כן חכמים תקנו שאם יש מלך שהוא יקרא.[5]

נעיין בדוגמא נוספת בה הוא מעמיק בפירושו של רש"י. המשנה במסכת ברכות, ד', ב מספרת על רבי נחוניה בן הקנה שהיה מתפלל תפילה קצרה בכניסתו וביציאתו: "בכניסתי אני מתפלל שלא תארע תקלה על ידי וביציאתי אני נותן הודיה על חלקי". נוסח התפילה המלא מובא בגמרא (וישנם גרסאות שונות באשר לנוסח המדויק) והוא כולל, כפי שמופיע לפנינו, את המשפט "שלא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי...ולא יכשלו חברי בדבר הלכה ואשמח בהם". רש"י מפרש את החלק הראשון של המשפט: "וישמחו חברי על כשלוני, הרי רעות שתים, שיבאו על ידי שאגרום להם שיענשו". על פי רש"י, רעה אחת היא הכישלון בדבר הלכה ורעה שנייה היא גרימת העונש לחבריו. מספר פרשנים הקשו על פירוש רש"י לפיו יש צורך להתפלל שלא תהיה שמחה לאיד בבית המדרש, והסבירו שהמשפט 'וישמחו בי חברי' אינו נוגע לשמחה לאיד על כשלון אלא זו תפילה נפרדת שחבריו ישמחו בו. התפארת ישראל מרחיב את הדיבור בנושא ומברר מדוע רש"י פירש כפי שפירש:

ונראה לי דזה הכריח לרש"י לפרש דמה שאמרה הברייתא "וישמחו בי חברי" דרצתה לומר ב"כשלוני", ולא רצה לפרש שהתפלל שישמחו בו חביריו באמת (אב"י – וכמו שאמר המהרש"א בחידושי אגדות) דאם כן הוה ליה להתפלל תחלה שישמח על חביריו כדי להתפלל על חביריו תחלה. אלא על כרחך שמלת ש"לא" שבתחלת התפלה קאי גם כן על "וישמחו בי חבירי". ורצונו לומר ש"אל ישמחו בכשלוני", הרי שהתפלל תחלה על חביריו.

התפא"י מבאר שרש"י פירש כך בשל העבודה שקודם נאמר "לא אכשל בדבר הלכה" ורק אחר כך "וישמחו בי חברי". אם באמת הכוונה הייתה להתפלל לשמחת החברים ללא קשר לכישלון, משפט זה היה צריך להופיע תחילה: "וישמחו בי חברי ואשמח בהם, ושלא אכשל בדבר הלכה". הוא מזכיר, בהקשר זה, את דברי הגמרא שיש להתפלל על חברו תחילה. התפא"י ממשיך ומרחיב את הדיבור בעניין תפילה על חברו:

אמנם נראה לי דדוקא בגופניות ראוי להתפלל תחלה על חבירו. אבל בכל רוחניות, זהו אהבת עצמו קדושה, ורשאי אדם להקדים להתפלל על עצמו שלא יכשל בחטא ושיעשה מצות עשה יותר תחלה, וקודם שיתפלל על חבירו בב' אלו. תדע, וכי מצוה שמזדמנת לב' בני אדם, וכי סלקא דעתין שמחמת אהבת חבירו שמחוייב יניחנה שיעשה אותו חבירו ולא הוא? והרי כתיב "וכפר בעדו" (ויקרא, ט"ז, יז) ואחר כך "בעד כל קהל ישראל" (שם).

ה. פסיקת הלכה

כאמור, בהקדמתו לסדר נשים התפא"י מציין שהוא רואה לנגד עיניו את הצורך לעסוק גם בפסיקת הלכה ובעיקר בדינים מצויים. ואכן, פעמים רבות הוא מרחיב בענייני הלכה הרבה מעבר לנצרך לפירוש המשנה. נבחן מספר דוגמאות לכך.

 קבלת תענית

המשנה בתענית, ב' ,י אומרת:

אין גוזרין תענית על הצבור בראש חודש בחנוכה ובפורים. ואם התחילו, אין מפסיקין. דברי רבן גמליאל.

התפא"י מוצא לנכון להרחיב את הדיבור בעניין קבלת תענית הלכה למעשה:

והכי קיימא לן. ואנן נוהגין להתענות יום אחר תחתיו [תקע"ב]. ויחיד שנדר להתענות בה"ב כל השנה, ופגע ראש חודש, אין צריך התרה. אבל בנדר על מניין ימים ופגע ראש חודש, יתיר נדרו. ובאי אפשר להתיר, יתענה, ויתיב תענית לתעניתו [תק"ע]. אבל באירע ברית מילה בעשרת ימי תשובה או בב' ה' וב' שמתענין אחר יום טוב, אף שענה אמן אחר הש"ץ, אין צריך התרה, דמדנהגו בכי האי גוונא שלא להתענות, הווה ליה כהתנה בפירוש. אמנם, בקבל בפירוש במנחה להתענות מחר, צריך התרה, וכן הדין ביארצייט כבאי כוונא [תקס"ח].

 אתרוג שנטלה פטמתו

המשנה בסוכה פרק שלישי עוסקת בפסולים שונים של ארבעת המינים. ביחס לאתרוג קובעת המשנה, בין השאר, שאם נטלה פטמתו הוא פסול. התפארת ישראל שם מסביר את כוונת המשנה ולאחר מכן מאריך בדיני אתרוג מהודר:

נטלה פטמתו - הוא העץ הקטן שבראש האתרוג שהשושנתא עליו. ודוקא שניטל ונעקר מתוך האתרוג ונשאר גומא במקומו. אבל בממלא הגומא כשר. ויש אומרים דגם בממלא הגומא שוה להאתרוג פסול [מג"א תרמ"ח סק"ט]. מיהו, בגדל מתחילה בלי שושנתא, כשר. [ותואר אתרוג מהודר יש בו ה' תנאים, (א) לפי נקיותו חשיבותו כפי שהיא נקי יותר, כך הוא גם כן מהודר טפי. אולם על חוטמו, דהיינו כל מקום המדרון שבראש האתרוג, צריך שיהיה נקי מאד, אפילו מכתם קטן כחודו של מחט. (ב) שיהיו בליטות רבות על גופו, ולא יהא חלק [כציטראנע]. (ג) שיהיה העוקץ שבתחתיתו שבו האתרוג תלוי באילן, משוקע, שיהא האתרוג בתחתיתו בולט סביב סביב להעוקץ הבולט. (ד) שיהא בנוי כמגדל, ולא ככדור או דומה לכדור במקצת. (ה) שיהא שושנתא שלימה בראש האתרוג ומכוון נגד העוקץ שלמטה]:

מפני דרכי שלום

המשנה בגיטין, ה', ח מביאה מספר דינים הנוהגים מפני דרכי שלום. התפא"י מנצל את ההזדמנות ועוסק בהפסקות בתפילה לעניין קריאת התורה:

מיהו כשהכהן עומד בפסוקי דזמרה, לא יקראוהו ביש כהן אחר. ובעומד בברכת קראית שמע, וכל שכן בקריאת שמע עצמה, אפילו אין שם כהן אחר לא יקראוהו, וטוב שיצא מבית הכנסת. אבל בקראוהו, אפילו באמצע הפרק פוסק ועולה, מפני כבוד הצבור, אבל לא יקרא עם הש"ץ. מיהו, בין גאולה לתפלה, או בתענית ציבור והוא לא התענה אפילו קראוהו לא יעלה [כ"ז בא"ח קל"ה מג"א שם ורט"ז סי' תקס"ו, ולב"ח ולתלמידו עטרת זקנים בסי' קל"ה, אפילו לא התענה מותר לעלות]....

ו. הלכות אקטואליות

מעבר לאזכורם של הלכות שונות, תוך כדי הפירוש, התפא"י מרבה לעסוק גם בהלכות אקטואליות ובשאלות המתחדשות בימיו.

אכילה על פי רופאים ביום הכיפורים

המשנה ביומא פרק ח' עוסקת בחולה ביום הכיפורים וקובעת: "חולה מאכילין אותו על פי בקיאין ואם אין שם בקיאין מאכילין אותו על פי עצמו עד שיאמר די". כך נפסק גם להלכה ברמב"ם (שביתת אסור, ב', ח) ובשו"ע תרי"ח, א.

התפארת ישראל מעיר על כך:

אפילו רופא עכו"ם, אם אומר שכשיתענה אפשר שיסתכן, מאכילין אותו [ולפי עניות דעתי האידנא יש להתיישב בדבר, דבעיני ראיתי דשבקו להמנותייהו, דלכל חולי קל אומרים תמיד שכשיתענה יסתכן].

הוא חושש, אם כן, ממציאות בה הרופאים מזלזלים בתענית וטוענים שהיא גורמת לסיכון גם שאין זה כך.

 רפואה מונעת

המשנה ביומא פרק ח' עוסקת בפיקוח נפש, וקובעת שיש לחלל שבת כדי להציל אדם, ואפילו כאשר יש ספק אם הוא עדיין חי. התפארת ישראל כותב על כך, בעקבות הפוסקים:

אפילו אי אפשר שיחיה רק חיי שעה, חיישינן לחיי שעה (סימן שכט).

דהיינו יש לחלל שבת גם אם ברור שהאדם אותו מצילים יחיה זמן מועט בלב. התפא"י ממשיך וכותב השלכה אקטואלית:

ומזה נראה לי היתר לעשות אינאקולאטיאן (חיסון) של פאקקען (אבעבועות), אף שאחד מאלף מת על ידי האינאקולאטיאן. על כל פנים, שאם יתהוו בו הפאקקען הטבעיים הסכנה קרובה יותר, ולכן רשאי להכניס את עצמו בסכנה רחוקה כדי להציל את עצמו מסכנה קרובה.

ז. הקדמות למסכתות שונות

בנוסף לפירוש הרציף, התפא"י חיבר מספר הקדמות וסיכומים לכמה מסכתות וסדרים. כך, לדוגמא, לספר קדשים הוא חיבר את 'חומר בקודש', ובסדר נזיקין הוא כתב הקדמה לפרק חלק בשם 'דרוש אור החיים', בה נעסוק בשיעור הבא.

 

 

**********************************************************

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יוסף מרקוס, תשע"ו

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:                 http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

 

**********************************************************

 

 

 

 

[1]   בשיעורים על ה"תפארת ישראל" נעזרתי רבות בשני מחקרים חשובים שנעשו אודותיו: מרדכי בן יצחק מאיר, 'הרב ישראל ליפשיץ - תולדותיו, כתביו, ודיון ראשוני בשיטתו הפרשנית בחברו תפארת ישראל', עבודה לתואר שלישי, אוניברסיטת בר אילן, 2004; משה וינשטוק, 'אמונה והלכה בעולם המודרני: מפעליהם והגותם של ר' ישראל ובנו ר' ברוך יצחק ליפשיץ', עבודה לתואר שלישי, האוניברסיטה העברית, תשס"ח.

[2]   סבו, אשר התפא"י קרוי על שמו, היה מעורב בפרשת 'הגט מקליווא' - מחלוקת הלכתית בדבר כשרותו של גט אשר הסעירה את העולם הרבני באירופה בשנים 1767 - 1766. המחלוקת עסקה במקרה שבו אדם אשר שפיות דעתו הייתה מוטלת בספק גירש את אשתו, והיה חשש שהוא היה במצב נפשי אשר בו גירושיו אינם תקפים. מי שסידר את הגט היה סבו של התפא"י, ורבנים רבים השתתפו בפולמוס אודות כשרות הגט. התייחסו לעניין, בין השאר, בעלי ה'שאגת אריה' ו'הנודע ביהודה' כאשר האחרון תמך בעמדה שהגט כשר (צל"ח, דרוש כח). להרחבה ניתן לעיין במאמרו המקיף של שלמה טל בסיני כד (תש"ט) 'הגט מקליבה'. ראו גם ערך נרחב בעניין בוויקיפדיה:https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%92%D7%98_%D7%9E%D7%A7%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%95%D7%90
גם אביו, הרב גדליה, היה רב בכמה קהילות וחיבר מספר ספרים.

[3]   הקדמת בן המחבר לתפארת ישראל.

[4]   סקירה של החיבורים השונים מופיעה אצל וינשטוק (לעיל, הערה 1), עמוד 43 ואילך. חלק גדול מכתבי יד אלו נחשפו על ידי וינשטוק במהלך מחקרו במכון להיסטוריה יהודית בוורשה.

[5]   כחידושו כתב גם המנחת חינוך במצווה תרי"ב.