פירוש 'תפארת ישראל' (ב')

  • הרב יוסף מרקוס

בשיעור שעבר עסקנו במטרות הרשמיות שהציב לעצמו התפארת ישראל (תפא"י). בשיעור זה נבחן את אופי ודרך פירושו.

א. רגישות לסדר ומבנה במשנה

במקומות רבים ניתן לראות שהתפא"י עוסק בשאלת הסדר והמבנה במשנה ורגיש לשאלות ספרותיות. נעיין במספר דוגמאות לכך.

1.ראש השנה, פרק ג', משנה א. באופן כללי ניתן לחלק את מסכת ראש השנה לשני חלקים: החלק הראשון (פרקים א' - ב') עוסק ברובו בעדות החודש, והחלק השני (פרקים ב' - ג') במצוות תקיעת שופר. אולם, המשנה הראשונה בפרק ג' עוסקת עדיין בדין עדות החודש, ורק המשנה השנייה שם עוברת לעסוק בדיני תקיעת שופר. התפא"י מתייחס לכך:

הרבה נצטערתי להבין למה סכינא חריפא פסקה למשנה זאת מב' פרקים הקודמין, שמדברים כולם מקידוש החודש כמשנה זו, ומה שייכות למשנה זו לחברה עם ב' פרקים הבאים, שמדברים כולן מדיני שופר.

יש לציין שכבר קדמו ה'מלאכת שלמה' בקושיה זו.

2. ברכות, פרק ד', משנה ב. המשנה בברכות פרק ד' עוסקת בדיני תפילת שמונה עשרה. המשנה הראשונה עוסקת בזמן תפילת שחרית, המשנה השנייה עוסקת בתפילתו הפרטית של רבי נחוניה בן הקנה בכניסתו לבית המדרש, ורק לאחר מכן המשנה חוזרת לעניין תפילת שמונה עשרה. התפא"י נדרש לשאלת מיקומה של משנה ב':

תפלה קצרה. נקט להך דינא הכא, משום שאחר גמר התפלה בבית הכנסת ראוי לילך לבית המדרש. [כאורח חיים סימן קנ"ה] להכי, אחר שהודיענו זמן התפלה, מיד הודיענו אחר כך דין הכניסה לבית המדרש.[1]

3. ערכין, פרק ד'. דוגמה אחרונה לרגישות ספרותית, מסוג קצת אחר, נביא מפירושו לערכין פרק ד. במשנה הראשונה שם נאמר:

השג יד בנודר, והשנים בנידר, והערכים בנערך והערך בזמן הערך...

אדם האומר 'ערך אדם פלוני עלי' חייב לשלם להקדש סכום כסף מסויים, אשר נקבע בתורה (ויקרא, כ"ז, א - ח), על פי גילו ומינו של האדם אשר כלפיו נאמר 'ערכו עלי'. בלשון המשנה, האדם אשר התחייב לשלם נקרא נודר או מעריך, והאדם שעל פי ערכו נקבע סכום התשלום נקרא נידר או נערך. המשנה מביאה כמה כללים: 1. "השג יד בנודר" - למרות שהערכים קבועים (על פי גיל ומין האדם הנערך), אם המעריך עני, הוא משלם כפי יכולתו הכלכלית.
2. "והשנים בנידר" - התשלום הוא על פי גיל האדם שכלפיו נאמר 'ערכו עלי'. 3. "והערכים בנערך" - התשלום משתנה גם על פי מין האדם שכלפיו נאמר 'ערכו עלי'. 4. "והערך בזמן הערך" - סכום התשלום הוא על פי הזמן בו נאמר הנדר, גם אם כעת עבר זמן והאדם אותו העריכו כבר התבגר.

מדוע המשנה לא כללה יחדיו את החלק השני והשלישי "השנים בנידר" ו"הערכים בנערך" ואמרה "השנים והערכים בנידר\בנערך"? ומדוע פעם אחת המשנה משתמשת בלשון "נידר" ופעם אחת בלשון "נערך"? התפא"י מתייחס לכך:

ולולא מסתפינא היה נראה לי על פי מה שאמר תוספות שלהי מגילה [לב.] על השונה בלא זימרא, וכמו כן אמרינן [ביצה כד. ] "גמרא גמור זמורתא תהא", שהיו להן זמירות מיוחדין לכל משנה ומשנה. ולפי עניות דעתי היה זה כדי לחזק המשנה בכח הזכרון, מדהיו שונין המשניות על פה אפילו בימי רבי [כרש"י ב"מ לג.]. ועל ידי הניגון נזכר היטב לישנא דמתניתין, באשר שהיה הזמר מסודר לפי המלות והבבות שבמשנה. ולכן כמה פעמים בחר התנא גם כן במלה זאת ולפעמים באחר, הכל כפי הנאות לקול השיר המיוחד להמשנה. ומהאי טעמא לפעמים נשנה בבא שנראית יתירה במשנה זו ואין צריך לומר זו, אבל היה כדי לשקול בבות המשנה כפי הבבות שבפרקי השיר.

התפא"י טוען שאחד מהשיקולים בדרך בה בחר רבי לנסח את המשנה הוא המחשבה כיצד ניתן יהיה לזכור את המשנה בצורה טובה יותר. כלומר, לעיתים השיקול של רבי בבחירת ניסוח המשנה נובע משיקולים שאינם קשורים לתוכנה, אלא לדרך בה ניתן להקל על זכירתה. על פי רעיון זה הוא ממשיך ומתייחס לתופעת 'חסורי מחסרא' - מקרים בהם הגמרא טוענת, לאור קושיה על המשנה, שהמשנה חסרה משפט:

ומהאי טעמא אף שהיה חסורי מחסרא הניחוה כך מדמובן ממילא, דאם לא כן יהיה מעשה לסתור. ואם היו מבלבלים המלות יתבלבל השיר המיוחד לה ויתבלבל הזכרון, ותשתכח המשנה חס וחלילה. ובדבר זה יתורץ כמה קושיות ודקדוקים. ושמור זה, דאם גם ברוב פעמים מונחים פנינים יקרים בשינוי לשון התנא על כל פנים במקום שלא ידענו טעם אחר נסתפק את עצמנו בטעם זה, שהוא גם כן אמיתי בעצמו.

לטענתו, הגמרא מניחה שהמשנה "חסרה" משום שכך יותר קל לזכור את המשנה, ומכאן הלגיטימיות להניח שחסרים בה משפטים.

ב. שימוש בידיעות חיצוניות

אחד הדברים הבולטים בפירוש תפא"י הוא השימוש הנרחב במקורות שונים, החל מהתלמודים וספרות ההלכה ועד שימוש במפרשי התנ"ך, ספרי מחשבה וקבלה ועוד. כמו כן, במהלך הפירוש מוזכרים פעמים רבות דמויות וספרים שאינם חלק מהעולם התורני הצרוף. נעיין כעת במספר דוגמאות בהם באה לידי ביטוי השכלתו הכללית.

1. שימוש בידיעות היסטוריות

במספר מקומות התפא"י משתמש בידיעות היסטוריות לפירוש המשנה. המשנה בתענית, ד', ו מלמדת על הדברים שארעו בי"ז בתמוז ובתעשה באב:

חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז, וחמשה בתשעה באב. בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפוסטמוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל. בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר.

באשר ללכידת ביתר כותב התפא"י:

ביתר - נ"ב שנה [ויש אומרים- ע"ג שנה] אחר החורבן נתכנסו חיל גדול מישראל בביתר, ומלך גדול מישראל מלך עליהן, ושמו בן כוכבא. וטעו בו הרבה מחכמי ישראל, וגם רבי עקיבא נושא כליו היה [כרמב"ם פי"א ממלכים ה"ג], ואמר עליו שהוא משיח, והצליח במלחמות גדולות נגד הרומיים ג' שנים ומחצה. עד שלבסוף על ידי חטא הדור, וגם חטאו שהרג לר"א המודעי דודו [כירושלמי בפרקן], כבשוהו הרומיים על ידי האדרינוס קיסר שחיק טמיא [כירושלמי הנ"ל, ובסנהדרין צג: לכאורה משמע שהסנהדרין הרגוהו], ונהרגו עמו במלחמה תק"פ אלפים מישראל [כמסופר בוועלטגעשיכטע מבעקקער], מלבד מיליאן ומאה אלף שנהרגו בזמן חורבן הבית [כיוזעפוס פלאביוס פרק צ"ה]. והרשע הנזכר לעיל עשה ארץ ישראל למדבר שממה, מלבד ירושלים שבנה אותה קרוב למקומה הראשון וקרא שמה עלי קאפיטאליוס, עלי על שם משפחתו, וקאפיטאליוס על שם בית עבודה זרה יופיטור שבנה שם לשמו. וגזר משפט מות על כל איש ישראל שיבוא תוך העיר, עד שלבסוף הימים חזר ונתבטל שם הטומאה שכינה לה הרשע הנזכר לעיל וחזרה לשמה הראשון.

התפא"י משתמש כאן בספרו של עמנואל בקר, חוקר ספרות יוון הקדומה המתאר את חורבן ביתר, וכן בספריו של יוספוס פלאביוס, ועל ידי כך מתאר בקווים כלליים את מאורעות התקופה.

דוגמא נוספת מופיעה בפירוש למשנה בנדרים, ג', י. המשנה שם אומרת כך:

הנודר משובתי שבת - אסור בישראל ואסור בכותים; מאוכלי שום - אסור בישראל ואסור בכותים; מעולי ירושלים - אסור בישראל ומותר בכותים.

הגמרא מסבירה שעזרא תיקן לאכול שום בערב שבת משום שזהו זמן עונה לרוב בני האדם והשום מרבה את הזרע. באשר לכותים, במשנה שלנו מופיע 'ואסור בכותים', אולם יש שגרסו "ומותר בכותים" והתפא"י מתייחס לשתי הגרסאות:

אית דגרסי ואסור בכותיים, תליא באי נהגו או לא נהגו כותים כך. אמנם מצאתי בספר כרמי שומרון שהכותיים חושבין לחטא לבעול נשותיהן בשבת וכוללין זה בהלאו "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת",[2] [עיין שם צד כ"ז ובהערה שם].

התפא"י מצטט את הספר 'כרמי שומרון' לפיו הכותים אוסרים לשמש בלילי שבת. הספר כרמי שומרון נכתב על ידי רפאל קירכהיים (1889 - 1804), חוקר יהודי גרמני שחקר את השומרונים. קירכהיים חי בפרנקפורט ושימש כשוחט בקהילתו של הרש"ר הירש, ולאחר מכן הפך לרפורמי קיצוני ועסק במחקר.

2. שימוש במדעי הטבע

שימושו של התפא"י במדעי הטבע בא לידי ביטוי באופן מובהק בדרוש אור החיים, הקדמה שחיבר לפרק חלק במסכת סנהדרין. למעשה, זוהי דרשה אותה הוא דרש, על פי עדותו, בשבת חול המועד פסח, ועסקה בשאלת הישארות הנפש ותחיית המתים. תוך כדי דבריו שם הוא עוסק בדברי חז"ל בקהלת רבה "מלמד שהיה הקב"ה בונה עולמות ומחריבן" (ג', יא) ומקשר את דבריהם לחוקרי הטבע בזמנו שמצאו דינוזאורים, מאובנים וכדומה, והוכיחו מכך שהעולם קיים מיליוני שנים:

וכבר ידענו מעצמות חיה ענקיי אחת שנמצאה במעמקי ארץ סביב עיר באלטימארע באמעריקא אשר ארכה י"ז רגל...וגם בארופא ובארץ געבירנא נמצא במעמקי הארץ זאת החיה...

התפא"י רואה בכך הוכחה למסורת חכמים:

מכל האמור נראה ברור שכל מה שמסרו לנו המקובלים זה כמה מאות בשנים שכבר היה עולם פעם אחת ושוב נחרב וחזר ונתקומם זה ארבע פעמים...הכל התברר עכשיו בזמנינו באמת וצדק.

דוגמא נוספת ניתן להביא מפירושו למשנה בסנהדרין, ט', א. המשנה שם קובעת, בין השאר:

שיסה בו את הנחש - פטור. השיך בו את הנחש - רבי יהודה מחייב וחכמים פוטרין.

על פי המשנה, מי שמשסה בחברו את הנחש פטור אולם במקרה ש'השיך בו את הנחש', נחלקו התנאים. בהסבר שיטת חכמים הוא כותב:

דסבירא ליה דנחש מקיא את הארס מעצמו, [ונראה לי דמה שאמרו חז"ל מעצמו הוא מקיא, אינו רצונו לומר מתוך גופו הוא מקיאו, דאם כן פליגי במציאות. ועוד, דכבר התברר בזמנינו בחכמת (אנאטאמיא), שנתחו כל אברי הנחש ומצאו שיש לה בהלחי העליון שבפיה, בכל צד שני שניים ארוכים וחלולים ובראש כל שן יש נקב קטן, ובתחתית החלול שבתוך השן מונח שלחופית מלא ארס, ושיערו שכשנושכה לשום בעל חי, על ידי כעסה עולה הארס מהשלחופית ויוצא דרך ד' הנקבים הקטנים שיש בראש ד' השיניים הנזכרות לעיל ונכנס הארס לתוך החבורה שעשתה בנשיכתה. אם כן מזה מבורר דהא דאמרינן דלרבי יהודה הארס בשיניו עומד רצונו לומר הארס ממלא תמיד את השן החלול עד פי הנקב שבראש השן, ולפיכך כשהשיך הרוצח את הנחש הרי הביא את הארס בידו בבשר הנרצח. ולרבנן הארס עומד תמיד בהשלחופית בתחתית השן, וכשהשיך הרוצח את הנחש, היא מקיאה בכח את הארס מהשלחופית שלמטה להנקב שבראש השן, ולפי זה מה שאמר בש"ס לרבנן מעצמה מקיאה, רצונו לומר מכח עצמה, והרוצח לאו מידי עביד בזה, וגרמא בעלמא הוא].

על מנת להסביר את שיטת חכמים בצורה מדויקת התפא"י נעזר באנטומיה, ומרחיב מבחינה מדעית באשר לדרך פעילותו של הנחש.[3]

3. שימוש במדעי הרוח

המשנה ביומא, א', ו מתארת את הנעשה עם הכהן הגדול בליל יום הכיפורים:

אם היה חכם - דורש, ואם לאו - תלמידי חכמים דורשין לפניו. ואם רגיל לקרות - קורא, ואם לאו - קורין לפניו. ובמה קורין לפניו? באיוב ובעזרא ובדברי הימים. זכריה בן קבוטל אומר: פעמים הרבה קריתי לפניו בדניאל.

התפא"י מסביר מדוע דווקא בספרים אלו קראו לפניו:

ולפי עניות דעתי דקראו לפניו דוקא הנך ג', משום דידוע בחכמת רהעטאריק [היא המודיעה כל הכללים הנצרכים לדורש ברבים באיה אופן יוכל אדם לכבוש על ידי דבריו אוזן ולב שומעיו, להטותם לשמוע דבריו], שעל ידי ג' מיני דיבור ישנסו ויתחדדו מחשבות השומעים, לשמוע בחביבו' דברי המדבר: אם כשהם על דרך חקירה ולימוד [דידאקטיש; בעלעהרענד בלשון אשכנז], או על דרך הערת ורכיכת ההרגשות [פאטהעטיש; ריהרענד בלשון אשכנז], או על ידי נעימות שעשוע סיפורים יפים [עסטהעטיש; אונטערהאלטענד בלשון אשכנז]. ובלתי ספק גם דרשות הכהן הגדול ביום הכיפורים היו באחד מאלו או מכל הג' ביחד. ולהכי בקריאה שאחר דרשתו. בקשו למשוך גם לבו בג' אלו. דהנה באיוב זרזו מחשבותיו להתפלא בעסקי החקירות. ובקריאת עזרא. בקשו לרכך לבבו והרגשותיו, לחשוב בכמה עמל ויגיעה ועוני בנו אז המקדש ועל ידי זה יתאמץ בכל כח לידע כמה צריך לדקדק בענייני עבודתו, לבלי להפסיד כל יגיעת אבותיו. ובקריאת דברי הימים ישתעשע מחשבותיו בסיפורי מעשיות ומלחמות ועניינים שוני'. ועל ידי שיעסקו ויטרדו מחשבותיו בג' אלו. בהשכלה. וברחמנות. ובעונג. תעוף שינה מעיניו.

כאן התפא"י משתמש בתורת הנאום והרטוריקה, ומסביר באמצעותה את הסיבה שבחרו לקרוא לפני הכהן דווקא בספרים אלו.

 

 

 

 

**********************************************************

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יוסף מרקוס, תשע"ו

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:                 http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

 

**********************************************************

 

 

 

 

[1]   א. הרב נגן, בספרו 'נשמת המשנה', הציע שהמשנה באה לעורר את המתח שבין התפילה הקבועה הציבורית לבין התפילה הפרטית והאישית.

ב. התפא"י עוסק בשאלות מעין אלו במספר מקומות נוספים, כדוגמת ברכות, ב', א; שם, ז' ,ה; שבת ו' ,א; עוד.

[2]   שמות, ל"ה, ג.

[3] ועיינו עוד בפירושו לחולין ט', ו; אבות, ו' ,ו.