פסולו בקדש

  • הרב אברהם סתיו
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יומיומי

מעילה דף ג – פסולו בקדש

בדף הקודם (ב עמוד ב) נחלקו רבה ורב יוסף בדין קדשי קדשים ששחטן בדרום, האם במקרה שכבר עלו על המזבח אמרינן "אם עלו לא ירדו" או לא. בגמרא מבואר שמחלוקתם היא אליבא דרבי שמעון שסובר (בניגוד לר' יהודה) שגם כאשר הדם ניתן שלא במקומו אמרינן "לא ירדו". רב יוסף סבור לאור שיטת ר"ש שגם בנידון דידן לא ירדו, ואילו רבה סבור ששחיטה בדרום היא כחניקה גמורה ולכן גם אם עלו ירדו.

בסוגייתנו מוכיחה הגמרא כשיטת רב יוסף במהלך המורכב משלושה שלבים המבוססים על שלוש ברייתות:

א. קרבנות העוף ששינו את מקום מליקתם לא נחשבים כנבלה ואינם מטמאים בבית הבליעה.

ב. דווקא קרבנות העוף שפסולם בקדש אינם מטמאים בגדים בבית הבליעה.

ג. קרבנות שפסולם בקדש, אם עלו לא ירדו.

מפשט דברי הגמרא עולה שקיימת חפיפה גמורה בין שלושה גורמים: גדר פסולו בקדש, הפקעת טומאת נבלת העוף ודין אם עלו לא ירדו. משום כך, מכיוון ששינוי מקום לא מונע את הפקעת טומאת נבלת העוף הוא גם לא מפריע לדין "אם עלו לא ירדו" ועל כן דוחה הגמרא את דברי רבה. ההיגיון שבחפיפה זו מוסבר בתוספות בזבחים (סח עמוד א), שכתבו שמכיוון שהמליקה הכשירה את העוף לכך שאם עלה לא ירד, היא נחשב כמליקה גמורה שמטהרת מטומאה.

לאור הבנה זו מתעורר קושי חמור בהבנת דברי הרמב"ם. זאת משום שהרמב"ם (פסולי המוקדשין ג, ו) פסק כרבי יהודה שבקרבנות שנשחטו בלילה לא אמרינן "אם עלו לא ירדו", ויחד עם זאת פסק (פסולי המוקדשין ז, א) שקרבנות העוף שנשחטו בלילה מופקעים מטומאת נבלה. כלומר, הרמב"ם מנתק בפסיקתו את הקשר שקשרה הגמרא בין הפקעת טומאת נבלה ובין דין "אם עלו לא ירדו". יש שביקשו ליישב את דברי הרמב"ם על ידי חילוק בין בהמה לעוף, ולומר שיודה שבעוף שנמלק בלילה אמרינן "אם עלו לא ירדו", אך הדברים קשים הן מסברה והן בפשט הרמב"ם.

דעת רוב האחרונים היא שהרמב"ם אינו מקבל את הקשר שבין הפקעת הטומאה ובין דין "אם עלו לא ירדו", כפי שכתב הלחם משנה על הרמב"ם (פסולי המוקדשין ז, א). לפי גישה זו יש לשאול כיצד יתיישבו דברי הרמב"ם עם סוגייתנו. ונראה שהתשובה לכך פשוטה: סוגייתנו עוסקת במחלוקת אמוראים בדעת רבי שמעון, ואילו הרמב"ם פסק כרבי יהודה. דווקא רבי שמעון הוא זה שלשיטתו דין "אם עלו לא ירדו" תלוי בגדר "פסולו בקדש", ולכן הוא סבור שגם שחיטת לילה ונתינת דם שלא במקומו לא ירדו. אך בדעת רבי יהודה אפשר להבין שאין הוא מקבל כלל זה כל עיקר, ולדעתו גם קרבנות שפסולם בקדש ירדו. אמנם בעניין הפקעת טומאה יכול גם רבי יהודה להסכים שכל דבר שפסולו בקדש מופקע מטומאה זו, וממילא ינותק הקשר שבין הפקעת הטומאה ודין "אם עלו לא ירדו".

הרב אברהם סתיו