פסול זמן בבמה וחשיבות הזמן בדיני קרבנות - דרוש לסיום מסכת זבחים

  • הרב ברוך וינטרוב
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יוםיומי

זבחים דף קכ – פסול זמן בבמה וחשיבות הזמן בדיני קרבנות - דרוש לסיום מסכת זבחים

הגמרא בדף ק"כ מסתפקת, האם ישנו פסול זמן בבימה. כלומר, האם קרבן שבחלק כלשהו ממנו לא נעבדה העבודה על פי זמנה – זריקת הדם, הקטרת האימורין, אכילת הבשר וכו'.

הגמרא רוצה לפשוט מכך שאין פסול יוצא, ומכיוון שהן פסול יוצא והן פסול זמן מביאים לשריפת הקרבן הפסול, הרי שיש מקום להשוות ביניהם, ולומר שאף זמן אינו פוסל בבימה.

נראה, כי ההשוואה בין פסול זמן לפסול מקום מבוססת על ההנחה כי הדין המשותף של שריפה מלמדנו על דמיון ביניהם. שניהם קשורים להגבלות המוטלות על הקרבן – היכן מותר לו להיות והיכן אסור לו להיות, הן במימד המקום והן במימד הזמן. קרבן חוץ לזמנו הרי הוא כקרבן שאינו נמצא במקומו. אם נקבל השוואה זו, הרי שהעובדה שאין פסול יוצא בבימה לא ללמד על עצמה יצאה, כי אם ללמד על הכלל יצאה – קרבנות הבימה אינם מוגבלים בהגבלות של מקום, וממילא גם לא בהגבלות של זמן.

על השוואה זו משיבה הגמרא בקל וחומר מעופות – מה עופות שאין מום פוסל בהם, ובכל זאת זמן פוסלן, בימה שמום פוסל בה, ק"ו שזמן יפסול.

השפת אמת הקשה על הקל וחומר. שהרי, בעופות יש פסול יוצא, ואם כן כיצד ניתן ללמוד מהם על בימה, אשר יוצא אינו פוסל בה.

שמא יש להציע, שכוונת הגמרא להצביע על העובדה כי אכן בבימה אין פסול יוצא, אך יש פסול מום. שמא יש ללמוד מכאן, כי העדרו של פסול יוצא אינו נובע מאי חשיבותו של אופן ההקרבה בבימה, אלא כתוצאה מעובדה מציאותית – בבימה אין מחיצות. כיון שכך, קדושתה של הבימה אינה מובחנת באופן חד כל כך מאשר מחוץ לבימה, וזוהי הסיבה להעדרו של פסול יוצא. כלומר, מעיקר הדין פסול יוצא שייך אף בבימה, אך הוא אינו בא לידי ביטוי בפועל בשל העדר המחיצות. כעת יובן הקל וחומר אותו עורכת הגמרא. הקל וחומר עוסק בדיני מעשה ההקרבה גופם, כגון הימצאותו של מום בקרבן. המום מהווה פסול במעשה הנתינה, שכן זוהי נתינה שאינה מכובדת ("הקריבהו נא לפחתך"). מום אינו פוסל בעוף, כיון שזהו קרבן שחשיבותו מלכתחילה נמוכה יותר. ובכל זאת, אף בקרבן כזה זמן פסול. בבימה, בה מצאנו שמעשה ההקרבה הינו חשוב, שהרי מום פוסל, קל וחומר שאף זמן יפסול.

הגמרא דוחה את הלימוד מעוף, שכן עוף מוקרב על ידי כהן דווקא, ואילו בבימה ניתן להקריב אף בלא כהן. על פי דרכנו נאמר, שהעדר הצורך בכהן בבימה מלמד על כך שמעשה ההקרבה בבימה אינו מעשה חשוב. אמנם, מום פוסל, כיון שעצם קיומו של המום מהווה פגיעה במי שמקריבים עבורו, אך לינה לא תפסול.

בסופו של דבר, מוכיחה הגמרא את קיומו של פסול לן בבימה מן הפסוק 'וזאת תורת זבח השלמים'. כלומר, דין לן אינו רק דין במקום ההקרבה, כגון יוצא, או במעשה הכללי של ההקרבה, כגון מום. פסול לן הוא חלק מתורת הקרבן עצמו. בדיוק כפי שמהות שלמים הוא שחלק מן הבשר ייאכל לכהנים וחלק לבעלים, כך גם מהותם הוא להיות מוקרבים ביום אחד ונאכלים לשני ימים ולילה. וכפי שמהותה של עולה להיות מוקטרת כליל, כך מהותה להיות מוקרבת ביום אחד. וכן בשאר הקרבנות - הזמן הוא חלק מן המגדיר של הקרבן. כך עולה גם מדיני פיגול, שם מחשבת חוץ למקומו הינה בעלת השלכות חמורות פחות מאשר מחשבת חוץ לזמנו.

ההקפדה על גדרי הזמן הינה חשובה וחיונית ביותר בדיני הקרבנות בפרט, ועבודת ה' בכלל. הקרבת קרבן מהווה שיא של עבודת ה' בגשמיות, ולעבודת ה' בגשמיות תמיד אורבת הסכנה של היסחפות לעשייה רבה וחזקה, אך חד פעמית. עשייה כזו, על אף העוצמות הרוחניות שהיא מבטאת ומשדרת, אינה יכולה להשפיע באופן אמיתי על האדם. וכך אמר מו"ר, הרב יהודה עמיטל זצ"ל, באחת משיחותיו:

"בהקדמה לספר "עין יעקב" מופיע מדרש שלא נודע מקורו, העוסק במציאת פסוק שיכלול בקצרה את כל התורה. דעות שונות מובאות במדרש זה: בן זומא מציין את הפסוק "שמע ישראל"-פסוק העוסק בקבלת עול מלכות שמים; בן ננס רואה בפסוק "ואהבת לרעך כמוך" פסוק כולל יותר; ואילו שמעון בן פזי מבכר את הפסוק "את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים". מסקנת המדרש שם היא כי "הלכה כבן פזי, דכתיב 'ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו'". נראה שהמדרש לא בא לומר שהקרבנות הם עיקר התורה; אם לכך הייתה כוונתו יכול היה להביא פסוקים רבים אחרים הקשורים לקרבנות. המדרש מדגיש את חשיבותה של המחויבות לדברים הבסיסיים: אין להשקיע את עיקר המאמץ במציאת חידושים ושינויים כי אם בעמידה במסגרת הבסיסית - כבש בבוקר וכבש בין הערביים. ייתכן שמסגרת זו נראית משעממת ושגרתית, אך זהו עיקר התורה."

המחויבות לזמנים, ההקפדה על השגרה, הבניה האיטית וההדרגתית; כל אלו עומדים בבסיס עבודת ה' בכלל, ועבודת הקרבנות בפרט. מרכיבים אלו יופיעו בכל עבודת ה', בין אם היא מתבצעת במקדש, בין אם בבמה גדולה, ואף בבמה קטנה – הם שהופכים את העשייה מ'אש זרה אשר לא צוה אותם' ל'ריח ניחוח אשה לה''.

הרב ברוך וינטרוב

הדרן עלך מסכת זבחים