בכורות | דף מד | פסול כהן בעל מום

ניתן לחקור ביחס לפסול כוהנים בעלי מומים, האם עניינו של הפסול הוא:

א. פסול טכני הנובע מתפקוד לקוי, ברמה כזו או אחרת, של הכהן בעל המום. "תפקוד לקוי" בהקשר זה יכול לכלול גם מראה שאינו מכבד את העבודה או התנהלות שמבזה את מעמד הכהונה בעיני העם.

ב. פסול מהותי שעניינו חיסרון שאותו רואה התורה בבעל המום.

הדים לחקירה זו ניתן לראות בנימות השונות השזורות בדבריו של בעל ספר החינוך בביאור שרשי מצוות פסול בעלי מומים. ביחס לפסול כהן בעל מום לעבודה כתב החינוך (מצוה רעה):

"משרשי המצוה, לפי שרוב פעולות בני אדם רצויות אל לב רואיהם לפי חשיבות עושיהן, כי בהיות האדם חשוב במראהו וטוב במעשיו ימצא חן ושכל טוב בכל אשר יעשה בעיני כל רואיו, ואם יהיה בהפך מזה פחות בצורתו ומשונה באיבריו, ואם ישר בדרכיו, לא יאותו פעולותיו כל כך אל לב רואיו, על כן באמת ראוי להיות השליח שהכפרה תלויה עליו איש חן, יפה תואר ויפה מראה ונאה בכל דרכיו, למען יתפשו מחשבות בני איש אחריו".

במקור הנ"ל מאריך ספר החינוך לבאר כיצד פוגמים המומים ביכולתו של הכהן לתפקד באופן ייצוגי והולם בבית המקדש. אך בביאור האיסור על כהן בעל מום להיכנס למקדש ניתן למצוא נימה שונה מעט (מצוה רעז):

"משרשי המצוה, להגדיל כבוד הבית והדרה, על כן אין ראוי לבוא שם בעל מום כי הוא מקום השלמות, אינו בדין לעמוד שם מי שיש בו שום חסרון".

במקור זה נראה שהמום איננו רק פגם טכני הפוגם בייצוגיותו של הכהן, אלא גם חיסרון מהותי שמגדיר אותו כאדם שאינו שלם ועל כן אינו ראוי להיכנס למקדש.

לשאלה זו יכולות להיות מספר השלכות. שאלה אחת היא דינו של בעל מום בזמן שהמום שלו אינו בא לידי ביטוי. המשנה (מד עמוד ב) מנתה בין פסולי העבודה:

"נכפה, אפילו אחת לימים".

'נכפה' הינו אדם החולה במחלת הנפילה, והמשנה פוסלת אותו לעבודה באופן תמידי. אפשר להבין שהפסול הינו מסיבה טכנית, והיא שאי אפשר לדעת מתי תתקוף אותו מחלתו ואפשר שהדבר יארע באמצע העבודה, אך בדברי רש"י (ד"ה אחת) נראה אחרת:

"שאינו נופל אלא פעם אחת לימים שתבא לזמן קבוע".

כלומר, למרות שמועדי ההתקף ידועים לנו, פסול הכהן לעבודה אף בזמן שבו אין חשש שמא ייפול. ניתן לדייק מכאן שעצם הגדרתו של הכהן כ'נכפה' פוסלת אותו, ולא ההפרעה הטכנית של המום למילוי תפקידו.

דיון בשאלה דומה ניתן למצוא בגמרא בכתובות (עה עמוד א). הגמרא שם דנה בכהן שיוצא מפיו ריח לא נעים, ומכשירה אותו לעבודה מן הטעם הבא:

"אפשר דנקט פילפלא בפומיה ועביד עבודה".

כלומר, למרות שריח הפה נחשב באופן עקרוני כמום, אין הא פוסל את הכהן משום שניתן להתגבר על השפעותיו על ידי לעיסת פלפל. (יש לדון אם להשוות דין זה למקרה יותר נפוץ בימינו- פגם בראייה או בשמיעה שניתן להתגבר עליו בעזרת מכשור מודרני) ממקור זה ניתן אולי ללמוד שפסול בעל מום הינו פסול טכני, ועל כן אין הוא פוסל כשניתן למנוע את הפגיעה בתפקוד, ואכן בעל הראשית ביכורים התקשה בהבנת היחס בין שני המקורות הנ"ל. אמנם ניתן ליישב שמום שאפשר תמיד להתגבר עליו אינו נחשב כלל למום, זאת בניגוד למחלת הנפילה אשר בזמן שהיא תוקפת את האדם אי אפשר להתגבר עליה ועל כן היא נחשבת כמום גמור שפוסל גם כשאינו בא לידי ביטוי.