פסחים דף ה – חמץ של אחרים

  • הרב אברהם סתיו
בגמרא (ה ע"ב) מובא עיקרון חשוב בדיני בל יראה ובל ימצא:
 
"'לא יראה לך שאר' – שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה".
 
כאשר חמץ של 'אחרים' מופקד אצל האדם הוא אינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא, למרות שהוא מצוי ברשותו ונראה על ידו. אמנם, מדברי רש"י (ד"ה שלך) ניתן ללמוד על סיוג חשוב לדין זה:
 
"שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה בגבולין של אחרים, כגון נכרי".
 
רש"י מדגים את דין "חמץ של אחרים" במקרה של חמץ ששייך לנכרי, וממילא יש מקום לדייק מדבריו שההיתר נאמר דווקא במקרה כזה, ולא בחמץ של ישראל. ואכן, כדיוק זה עולה גם מדברי השולחן ערוך (או"ח תמג, ב):
 
"ישראל שהיה בידו חמצו של ישראל אחר בפקדון יעכבנו עד שעה חמישית, ואם לא בא בעליו ימכרנו לא"י [=אינו יהודי], ואם לא מכרו חייב לבערו בזמן איסורו, אפילו אם אינו חייב באחריותו".
 
בשולחן ערוך מבואר שקיימת חובת ביעור גם ביחס לחמץ של ישראל אחר שנמצא ברשותו, ובביאור הגר"א על אתר כתב שמקור דברי השו"ע ברש"י בסוגייתנו, שממנו משמע שיש איסור בל ימצא בחמץ של ישראל שנמצא ברשותו. כדעת הגר"א מפורש גם בפירוש תורת חיים על הגמרא לעיל (ד ע"ב) ובאחרונים נוספים.
 
אמנם, יש מן האחרונים שהבינו את דעת רש"י באופן אחר. כך למשל הציע הפני יהושע בסוגיין שרש"י דיבר על חמץ של נכרי משום שהוא דבר מצוי, ולא התכוון להוציא חמץ של ישראל מן הכלל. גם בדעת השולחן ערוך ביארו הב"ח והמג"א שהחובה לבער חמץ של ישראל היא רק כדי שהבעלים לא יעבור עליו.
 
נראה שמחלוקת האחרונים מבטאת שתי הבנות שונות מהותית של דין "אתה רואה של אחרים ושל גבוה":
 
א. דעת הב"ח והמג"א היא שאיסור בל יראה ובל ימצא תלוי אך ורק בבעלות על החמץ, וממילא אדם שהחמץ אינו שייך לו אינו יכול בשום אופן לעבור עליו באיסור בל יראה ובל ימצא.
 
ב. דעת הגר"א היא שאיסור בל יראה ובל ימצא קיים בעצם מציאות החמץ בביתו של האדם. דווקא כאשר החמץ נמצא בבעלות של נכרי פוקע ממנו איסור זה, משום שאז הוא אינו נחשב כלל כ"חמץ".
 
סיוע לשיטת הגר"א ניתן להביא משיטת רש"י (כט ע"א ד"ה ויליף, עיין תוספות שם ד"ה בדין), שמתיר עקרונית לאכול חמץ של נכרי בפסח, על בסיס הדרשה שממעטת חמץ של אחרים. מדבריו עולה שמוקד הדרשה בכך שחמץ של נכרי אינו נחשב כלל לחמץ, ולא שרק בעליו של החמץ עובר עליו (ועיין צל"ח שם).
 
לסיום נעיר שמחלוקת האחרונים בהבנת דברי השולחן ערוך עשויה להשפיע על שאלה מעשית חשובה: מה הדין באדם שבביתו יש חמץ של ישראל אחר שאין באפשרותו לבער (כגון מי שגרים בביתו אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות)? לפי דברי הב"ח והמג"א חובת הביעור נובעת רק מן הצורך להפריש את הבעלים מאיסור, וכאן אין זה רלוונטי. אך לדעת הגר"א אסור יהיה לאפשר מצב כזה בחג הפסח (כמו כן, לפי השיטות המקשרות את איסור בל יראה לראיה ממש יהיה איסור לראות חמץ של ישראל, ואכמ"ל).