פסחים דף ו – המפרש והיוצא בשיירא

  • הרב אברהם סתיו
נקודת המוצא של סוגייתנו היא מימרא של רב (ו ע"א):
 
"ואמר רב יהודה אמר רב: המפרש והיוצא בשיירא, קודם שלשים יום – אין זקוק לבער, תוך שלשים יום – זקוק לבער".
 
רב קובע בדבריו גבול מסוים – שלושים יום קודם הפסח – אשר החל ממנו חל חיוב על היוצא בשיירה לבער את חמצו. קביעה זו מעוררת שתי שאלות מרכזיות, שנידונות בסוגייתנו:
א. מהי משמעותו של דין "היוצא בשיירה"? 
ב. מה עניינו וטעמו של הגבול שקבע רב, "שלושים יום קודם הפסח"?
 
עיקרה של סוגייתנו במחלוקתם של אביי ורבא בעקבות דברי רב. שני האמוראים מכירים את אותה מסורת קדומה שמחלקת בין שני מקרים: "דעתו לחזור" ו"אין דעתו לחזור", והם נחלקים על אופן יישומה ביחס לדברי רב:
 
"אמר אביי: הא דאמרת תוך שלשים יום זקוק לבער – לא אמרן אלא שדעתו לחזור, אבל אין דעתו לחזור – אין זקוק לבער. אמר ליה רבא: ואי דעתו לחזור, אפילו מראש השנה נמי!"
 
אביי מחלק בין מי שדעתו לחזור בתוך הפסח, שאם הוא יוצא שלשים יום קודם הפסח עליו לבדוק, למי שאין דעתו לחזור כלל (עד לאחר הפסח), הפטור לחלוטין מחובת הבדיקה. רבא מקשה על אביי בצדק: כיצד ניתן לפטור מחובת הבדיקה (קודם ל' יום) את מי שעתיד לחזור לביתו בפסח? והרי כשיחזור לביתו יעבור על "בל ימצא"!
 
אפשר ליישב קצת את דעת אביי לאור הסוגיה בשבת (יט ע"א):
 
"תנו רבנן: אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם לשבת... אין צרין על עיירות של נכרים פחות משלשה ימים קודם לשבת".
 
שני המקרים המופיעים בגמרא שם הם שני המקרים המופיעים בסוגייתנו: "המפרש" הוא המפליג בספינה, ו"היוצא בשיירה" הוא היוצא למלחמה (כפי שפירש רבי יקותיאל משפיירא בספרו על הלכות פסח עמוד נה) או למקום מסוכן אחר. ממילא יתכן שהסוגיה בשבת יכולה להוות מפתח להבנת סוגייתנו.
 
רבים מן הראשונים (עיין בעל המאור ומלחמת ה' שם) הסבירו שהמפליג בספינה מכניס את עצמו למצב שבו הוא יצטרך לחלל את השבת משום פיקוח נפש. שלושה ימים קודם השבת מוטלת על האדם האחריות להימנע מלהיכנס למצב שכזה, אך קודם לכן אין הוא חייב לתת דעתו על כך. בהתאם לכך ניתן להסביר גם את דברי אביי בסוגייתנו: אכן, אדם שיוצא בספינה ובשיירה עלול להיקלע למצב שבו יעבור באונס על איסור "בל ימצא", אך קודם שלושים יום לא הוטלה עליו האחריות להימנע מכך.
 
רבא אינו מקבל את דברי אביי, ומציע יישום אחר לחלוקה בין "דעתו לחזור" ל"אין דעתו לחזור":
 
"אלא אמר רבא: הא דאמרת קודם שלשים יום אין זקוק לבער – לא אמרן אלא שאין דעתו לחזור, אבל דעתו לחזור – אפילו מראש השנה זקוק לבער".
 
לדעת רבא אדם שעתיד לחזור לביתו בפסח חייב לבער בלי קשר למועד יציאתו, כדי שלא יהיה בביתו יחד עם החמץ, אך אם אין דעתו לחזור, והוא יוצא קודם שלשים יום, הוא פטור מלבער. מהו טעמו של פטור זה? ברש"י (ד"ה אפילו) מבואר שכאשר האדם נמצא מחוץ לביתו הוא אינו עובר באיסור "בל יראה" מכיוון שאינו רואה את החמץ והחמץ אינו מצוי ברשותו (ועיין בחידושי הר"ן ד"ה אי, שחלק על דבריו).
 
לדעת רש"י יש לשאול: מדוע יש חובה לבער את החמץ כשיוצא בתוך ל' יום קודם הפסח? מדברי רש"י (ד"ה קודם) עולה ששלושים יום קודם הפסח חלה על האדם "חובת ביעור", כלומר כאשר חמץ נמצא ברשותו של האדם שלושים יום קודם הפסח לא די בכך שידאג שלא יעבור עליו ב"בל יראה" בפסח, ויש עליו חובה לבער אותו ביעור גמור. ניתן לראות עיקרון זה גם בברייתא המובאת לקמן (דף כא):
 
"בית שמאי אומרים: לא ימכור אדם חמצו לנכרי, אלא אם כן יודע בו שיכלה קודם פסח. ובית הלל אומרים: כל שעה שמותר לאכול – מותר למכור. רבי יהודה בן בתירא אומר: כותח וכל מיני כותח – אסור למכור שלשים יום קודם לפסח".
 
למרות שעל חמץ שביד נכרי אין עוברים ב"בל יראה", אוסרים בית שמאי למכור את החמץ לנכרי קודם הפסח, ובדומה לסוגייתנו – רבי יהודה בן בתירא מגביל את האיסור לשלושים יום קודם הפסח. כך גם בדין המפרש והיוצא בשיירה, שאף שאינם עוברים על החמץ ב"בל יראה" יש עליהם חובת ביעור אם יוצאים מביתם שלושים יום קודם הפסח.
 
לסיום נזכיר הבנה ייחודית שהציע הגרי"ד סולובייצ'יק בחידושיו בהסבר שיטת רש"י. כזכור, לדעת רש"י העובדה שהאדם נמצא מחוץ לבית מנתקת אותו מן החמץ, וכך הוא אינו עובר עליו ב"בל ימצא". הגרי"ד מציע להבין שלשם יצירת ניתוק כזה יש צורך בפרק זמן מסוים שבמהלכו האדם אינו נמצא בביתו, וכך הוא מוגדר כמי שאינו גר בבית. כפי שבהלכות מזוזה מצינו שהדר בבית שלושים יום מתחייב במזוזה, כך אפשר לומר בסוגייתנו שהנעדר מן הבית שלושים יום מתנתק ממנו ומן החמץ שבתוכו.
 
חיזוק לסברת הגרי"ד אפשר להביא משיטת הראבי"ה (פסחים תכו, מובא בטור או"ח סימן תלו):
 
"אם נכנס הישראל לבית אַחֵר שבעיר הזאת או באחרת יבדוק שמה ותו לא בעי למיבדק הכא".
 
לדעת הראבי"ה אדם שעובר דירה לבית אחר פטור מבדיקת חמץ בביתו הראשון, למרות שהמעבר נעשה בתוך ל' יום קודם הפסח. ניתן להסביר שכאשר אדם עובר לבית אחר הוא מפקיע את מגוריו בבית הקודם באופן מיידי, ועל כן אין צורך בזמן ההמתנה שנדרש בנוגע לאדם רגיל שיוצא בספינה או בשיירה.