פסחים דף ז – קידושין באיסורי הנאה מדרבנן

  • יהודה רוזנברג
הגמרא בדף ז ע"א מביאה את קביעתו של רב:
 
"המקדש משש שעות ולמעלה, אפילו בחיטי קורדניתא – אין חוששין לקידושין".
 
רש"י על אתר מסביר שהכוונה לאדם שקידש אשה בחמץ בשעה השישית של יום י"ד בניסן, ובשעה זו החמץ אסור בהנאה מדרבנן. רבנו תם, לעומתו, הסביר שהקידושין התבצעו בשעה שבה איסור חמץ כבר נכנס לתוקפו מדאורייתא, אלא ש"חיטי קורדניתא" נחשבות חמץ מדרבנן בלבד.
 
הראשונים העירו על סתירה לכאורה בין סוגייתנו לסוגיא אחרת: הגמרא במסכת קידושין (נח ע"א) מביאה מחלוקת בנוגע לאדם שקידש אשה בחולין שנשחטו בעזרה, האסורים בהנאה, ומסבירה שהדבר תלוי בשאלה אם חולין שנשחטו בעזרה אסורים בהנאה מדאורייתא או מדרבנן – אם האיסור הוא דאורייתא האשה אינה מקודשת, ואילו אם האיסור מדרבנן בלבד האשה מקודשת.
 
אם כן, על פי סוגייתנו אין תוקף לקידושין באיסורי הנאה מדרבנן, ואילו לפי הסוגיא בקידושין יש להם תוקף. אחד התירוצים לקושיא זו מופיע בתוספות (שם):
 
"וי"ל דהתם [=במסכת פסחים. י.ר.] איכא מיהא שעות דאורייתא לפי מה שפי' ר"ת התם, אבל הכא ליכא אלא איסורא דרבנן".
 
התוספות מבחינים בין איסור שכל עיקרו מדרבנן, שאי אפשר לקדש בו, ובין איסור שיש לו עיקר מן התורה, אלא שבמקרה הנידון הוא מדרבנן, וקידושין שנעשו בעזרתו אינם חלים. לאיסור שבסוגייתנו יש עיקר מן התורה, שהרי מדובר בשעה שבה חמץ גמור אסור מן התורה, ואילו לאיסור שבמסכת קידושין אין עיקר מן התורה, וכולו אינו אלא תקנת חכמים.
 
אחד ההסברים להבחנה זו מופיע בספר שערי יושר לר' שמעון שקופ (שער הספקות פרק י), שמסביר את הדברים על פי הבחנה מפורסמת בין דיני דאורייתא לדיני דרבנן:
 
"דאיסור תורה נתהפך הדבר באמת לדבר שאינו ראוי, אבל איסורי הנאה דרבנן לא אבדו באמת איכות תשמיש הראוי לאדם אלא שהאדם מתירא להנות ממנו שמצות הלאו דלא תסור מפחידו שלא להנות ממנו".
 
לפי ר' שמעון שקופ דיני התורה קובעים את מהותו של החפץ, וחפץ האסור בהנאה מן התורה מאבד את תכונותיו המקוריות והופך חסר ערך, ואילו דיני דרבנן קובעים רק את הדרך שבה על האדם להשתמש בחפץ, וממילא איסורי הנאה מדרבנן נחשבים בעלי ערך כשלעצמם, אלא שאסור לאדם להשתמש בהם.
 
לאור הבחנה זו מציע ר' שמעון שקופ לחלק בין איסורי דרבנן שונים: איסורי דרבנן שיסודם מן התורה הם איסורים שנקבעו כהרחבה לדין התורה, ואופיים דומה לאיסורי תורה. לעומת זאת, איסורים שכל עיקרם מדרבנן נועדו לעשות סייג לאיסורי התורה, אך הם אינם מהווים הרחבה של איסורי התורה עצמם. לכן איסורי דרבנן שעיקרם מן התורה נתקנו במתכונת דומה לאיסורי התורה, וקובעים – מדרבנן – את מהותו של החפץ, ואילו איסורי דרבנן שאין להם עיקר מן התורה נתקנו כך שהם אמנם אוסרים על האדם את השימוש בחפץ, אך אינם מחדשים דבר בחפץ עצמו. לכן קידושין, הדורשים חפץ שיש לו שווי עצמי, עשויים להיות תקפים רק באיסורי דרבנן שאין להם עיקר מן התורה, ולא באיסורים המהווים הרחבה של איסורי התורה.