פסחים דף מט – השבת אבידה לעם הארץ

  • יהודה רוזנברג
בסוגייתנו מובא רצף של מימרות חריפות בגנותם של עמי הארץ (חלק מן המימרות הללו חריפות כל כך שהראשונים והאחרונים התקשו לקבלן כפשוטן), וביניהן מובאת ברייתא שבה נחלקו התנאים בשאלה אם יש להכריז על אבידתו של עם הארץ:
 
"תנו רבנן: ששה דברים נאמרו בעמי הארץ... ויש אומרים אף אין מכריזין על אבידתו".
 
הגמרא מסבירה שלדעת תנא קמא, הסובר שיש להכריז גם על אבידת עם הארץ, הסיבה לכך היא ש"זמנין דנפיק מיניה זרעא מעליא ואכיל ליה" – לעיתים צאצאיו של עם הארץ זוכים להיות תלמידי חכמים, וממילא ראוי להחזיר לו את אבידתו, כדי שצאצאיו הכשרים ייהנו מממון זה.
 
רש"י מסביר שדין זה מבוסס על הפסוק "וכן תעשה לכל אבדת אחיך", שממנו לומדים שרק מי שהוא 'אחיך במצוות' ומקפיד על ההלכה יש להשיב לו את אבדתו. הר"ן מסייג את הדברים וקובע שאף לדעה זו, שלא נפסקה להלכה, הפטור אינו אלא מלהכריז על האבדה ולחזר אחר בעליה, אך אם עַם הארץ דורש את אבידתו – ודאי שיש להשיבה לו:
 
"אבל מי שבאת אבדה של ע"ה בידו ואיתיה הכא וקא בעי לה – ודאי מהדרינן ליה".
 
ר' אלחנן וסרמן (בקובץ שיעורים סימן רג) תמה על דבריו של הר"ן:
 
"קשה להבין טעם החילוק, דממ"נ – אם ע"ה הוא בכלל אחיך חייב לחזור אחריה, ואם אינו בכלל אחיך כמו שפירש"י הרי הוא כנכרי, דאבידתו מותרת".
 
ר' אלחנן סובר שכל דיני השבת אבידה כרוכים זה בזה – אם האבידה עדיין שייכת למאבד יש חובה להתאמץ ולהחזירה לו, ואם אין חובה להכריז עליה – מותר גם לקחתה לכתחילה, כפי שאבידת הנכרי מותרת, משום שלגביו מצות ההשבה אינה שייכת.
 
יתכן שאפשר לתרץ את קושייתו של ר' אלחנן על פי הטיעון שמעלה הגמרא כנגד הדעה הסוברת שאין להשיב אבידה לעם הארץ – "זמנין דנפיק מיניה זרעא מעליא ואכיל ליה". טענה זו אינה מתייחסת לציווי התורה בעניין השבת אבידה, אלא לתועלת שתצמח ממעשה זה – יתכן שזרעו של עם הארץ יהיה ראוי ממנו להחזיק בממון, ולכן יש להשיב לו את האבידה. על פי הסברו של רש"י, שמצות השבת אבידה כלל אינה שייכת ביחס לעם הארץ, טענה זו בעייתית – מה בכך שצאצאיו של עם הארץ יהיו ראויים להשבת האבידה? סוף סוף, כעת אין חובה להחזיר את האבידה, וכיצד נוכל לחייב את המוצא להשיבה?
 
נראה שבשל כך סובר הר"ן שאכן מצות השבת אבידה שייכת גם ביחס לעם הארץ, אלא שחכמים תיקנו שלא לטרוח בהשבת אבידתו משום שהשבת האבידה לא תביא כל תועלת ואולי אף תגרום נזק, משום שעם הארץ ישתמש ברכושו לרעה. על פי הסבר זה מובן מדוע העובדה שצאצאיו הכשרים של עם הארץ ישתמשו בממון היא סיבה להשבתו – יתכן שכשהממון יהיה בידי הצאצאים הוא ישמש לדברים טובים, וממילא בטל הטעם המאפשר לאדם להימנע מהשבתו.
 
לפי הסבר זה נוכל לתרץ גם את קושייתו של ר' אלחנן: הגמרא במסכת יבמות (דף צ) קובעת שחכמים יכולים לתקן תקנה העוקרת מצוה מן התורה אם היא מבוססת על "שב ואל תעשה". בשל כך יכולים חכמים לפטור את האדם מן החובה לטרוח בהשבת האבידה, כאשר תועלת מרובה יותר תצמח דוקא מההימנעות מלהשיבה, אך אם עם הארץ תובע את רכושו – חכמים לא הפקיעו את ממונו ולא אפשרו לאנשים אחרים לגוזלו, משום שדבר זה כבר בגדר "קום עשה" (אמנם, לעיתים מסורה בידם גם היכולת להפקיע ממון, אך נראה שיכולת זו מופעלת רק כאשר יש סיבה חיובית להפקיע ממון, בעוד את היכולת לבטל מצוה בשב ואל תעשה יכולים חכמים להפעיל בכל מקום שבו נראה להם שהתועלת שתצמח מאי-קיום המצוה רבה מן התועלת שבקיומה, ואכמ"ל).