פסחים דף נה – חיישינן ליוהרא

  • הרב אברהם סתיו
במשנה (נד ע"ב) נאמר שבאופן עקרוני איסור עשיית מלאכה תלוי במנהג המקום, אך תלמידי חכמים בטלים ממלאכה בכל מקום. על כך הוסיף רבן שמעון בן גמליאל: "לעולם יעשה אדם עצמו תלמיד חכם", היינו שמותר ואף ראוי גם למי שאינו תלמיד חכם לאמץ את מנהגם של תלמידי החכמים ולהיבטל ממלאכה. הגמרא מבינה שחכמים חולקים על הנחיה זו של רשב"ג, ודנה בכך כמחלוקת עקרונית בשאלת החשש ליוהרא (דף נה ע"א):
 
"למימרא דרבן שמעון בן גמליאל סבר לא חיישינן ליוהרא, ורבנן סברי חיישינן ליוהרא? והא איפכא שמעינן להו, דתנן: חתן, אם ירצה לקרות קרית שמע לילה הראשון – קורא. רבן שמעון בן גמליאל אמר: לא כל הרוצה ליטול את השם יטול.
אמר רבי יוחנן: מוחלפת השיטה.  
רב שישא בריה דרב אידי אמר: לא תיפוך. 
דרבנן אדרבנן לא קשיא – הכא, כיון דכולי עלמא עבדי מלאכה ואיהו לא עביד, מיחזי כיוהרא, אבל התם, כיון דכולי עלמא קרי ואיהו נמי קרי, לא מיחזי כיוהרא.         
דרבן שמעון בן גמליאל אדרבן שמעון בן גמליאל לא קשיא – התם הוא דבעינן כוונה, ואנן סהדי דלא מצי כווני דעתיה, מיחזי כיוהרא, אבל הכא לא מיחזי כיוהרא – אמרי מלאכה היא דלית ליה, פוק חזי כמה בטלני איכא בשוקא".
 
הגמרא משווה בין דין הימנעות ממלאכה בתשעה באב לדין קריאת שמע של חתן. בשני המקרים מדובר באדם שמבקש להחמיר על עצמו ולעשות דבר שהוא אינו מחויב בו, אלא שבאופן מפתיע דעות התנאים הפוכות בשני המקרים: חכמים מתירים לחתן לקרוא ק"ש ואוסרים על מי שאינו ת"ח להימנע ממלאכה בתשעה באב, ואילו רשב"ג אוסר על חתן לקרוא ומתיר להימנע ממלאכה בתשעה באב. בעקבות סתירה זו אומר רבי יוחנן שיש להפוך את הגרסה באחד משני המקומות כדי להשוות את השיטות, אך רב שישא בריה דרב אידי סבור שיש לחלק בין המקרים בדרכים שונות.
 
כדי להבין את משמעות החילוקים שהציע רב שישא בריה דרב אידי, נציע שתי הבנות שונות של דין חשש יוהרא:
 
א. דין הקשור ליחסה של החברה כלפי האדם: אדם המתבלט ומחמיר על עצמו יוצר השפעות חברתיות שליליות – קנאה, שנאה ותחרות.
ב. דין הקשור למקומו הנפשי והרוחני של האדם עצמו: אדם המסגל לעצמו הנהגות שאינן ראויות למדרגתו יוצר עולם רוחני פנימי מזויף ולא יציב, המונע משיקולי יוהרא במקום משיקולים פנימיים של עבודת ה'.
 
ייתכן שחכמים ורשב"ג נחלקו בחקירה זו, וכך יש להבין את שיטותיהם לאור דבריו של רב שישא בריה דרב אידי. חכמים סבורים שהבעיה ביוהרא היא בהשפעה החברתית שלה כלפי חוץ, וממילא הם מתירים לחתן לקרוא ק"ש משום שבכך הוא אינו שונה מן הסביבה ואינו מתבלט, ואוסרים על מי שאינו ת"ח להימנע מעשיית מלאכה ובכך להיבדל מחבריו עמי הארצות ולעורר אצלם קנאה ושנאה. מאידך, רשב"ג סבור שהבעיה היא באדם עצמו, ומשום כך הוא אוסר עשיית דברים ש"אנן סהדי" שאינם נמצאים בהישג ידו מבחינה רוחנית (לקרוא ק"ש בליל חתונתו), אך מתיר להימנע מעשיית מלאכה משום שההימנעות ממלאכה היא נחלתם של בטלנים רבים, ואין בה משהו שסותר מהותית את מדרגתו הרוחנית של האדם.