פסחים דף נ – מנהג (א): מנהג אבות

  • יהודה רוזנברג
המשנה הפותחת את הפרק הרביעי במסכת פסחים עוסקת במנהגים שונים ביחס לעשיית מלאכה בערב פסח, וקובעת שבעניין זה צריך כל אדם לנהוג על פי מנהג מקומו. בעקבות זאת עוסקת הגמרא בסוגייתנו במנהגים שונים ובחובה שלא לשנות מן המנהג. במהלך הדיון מספרת הגמרא על בני בישן, שנהגו להימנע מהליכה לשוק שבצידון בערב שבת, כדי שלא לפגוע בהכנות לשבת. לאחר מספר דורות באו בניהם לפני רבי יוחנן, וביקשו להיפטר ממנהג זה, שפגע בפרנסתם, אך הוא השיב להם שהם אינם יכולים לעשות זאת, משום שכתוב "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ". מפסוק זה עולה שאסור לבנים עזוב את מנהגי אבותיהם, ובני בישן מחויבים להמשיך במנהג.
 
הראשונים נחלקו בשאלה מכח מה יכולים האבות לאסור את בניהם בדברים המותרים:
 
א. הרמב"ן (בחיבורו "משפט החרם") הסביר שכוחם של האבות נובע מכח הציבור – הם מגדירים את מנהג המקום, וממילא בניהם, שהם בני המקום, חייבים לנהוג על פיו.
ב. הרא"ש (פסחים ד, ג) הסביר את החובה להמשיך במנהג על פי הגמרא במסכת נדרים (טו ע"א), הקובעת שיש בכך איסור "לא יחל דברו" מדרבנן, כלומר המנהג נחשב מעין נדר.
 
נפקא מינה הלכתית בין שתי הדעות עולה ביחס לשאלה מי יכול ליצור את המנהג. על פי הרמב"ן רק בני קהילה שלמה יכולים להנהיג מנהג חדש, ואילו אדם יחיד אינו יכול לתקן מנהג שיחייב את בניו אחריו (על פי זה "בני בישן" הם בני המקום הקרוי בישן, כלומר בית שאן). לעומת זאת, לפי הרא"ש המנהג המחייב שייך בכל אדם, ולא רק בבני קהילה שלמה (על פי זה אפשר לפרש ש"בישן" הוא שמו של אדם, ולאו דוקא שם מקום).
 
נפקא מינה נוספת עולה בנוגע ליכולתם של הבנים לבטל את מנהג האבות: לדעת הרמב"ן הבנים אינם יכולים לבטל את המנהג כיחידים, אלא אם כן יתאגדו כציבור ויבטלוהו על פי תקנות הקהילה, ואילו הרא"ש קבע שרבי יוחנן אסר על בני בישן רק לזלזל במנהג אבותיהם ולהימנע מלקיימו בלא היתר מיוחד, אך אילו היו הבנים מבקשים להתיר את הנדר – אפשר היה לעשות זאת על פי דיני התרת נדרים.
 
אמנם, החתם סופר בתשובותיו (או"ח סימן קכב) העלה סברא מחודשת, שלפיה גם לדעת הרא"ש הבנים לא יוכלו להתיר את מנהג האבות: יכולתו של אדם להתיר את נדרו נובעת מכך שהוא עוקר את הנדר למפרע, ומראה שהנדר נעשה בטעות. אך בנו של האדם, שחיובו אינו נובע מכח נדרו שלו אלא מכח נדרי אביו, אינו יכול להתיר את הנדר, שהרי לא הוא נדר, וממילא הוא אינו יכול להגדיר את הנדר כנדר טעות.
 
סברתו של החתם סופר מבוססת על ההנחה שחיובם של הבנים נובע מכח נדרם של האבות, והוא מדמה זאת ליכולתו של האב להדיר את בנו בנזירות. אולם יתכן שהרא"ש, המאפשר לבנים להתיר את המנהג, סובר שחיובם של הבנים אינו נובע מנדרם של האבות אלא מכך שהם המשיכו לנהוג במנהג האבות לאחר מותם, ובכך כאילו קיבלו עליהם את הנדר מחדש. על פי הסבר זה הבנים יוכלו להתיר את הנדר, משום שזהו נדרם שלהם, ולא של אבותיהם.