פסחים דף סו – בין הבבלי לירושלמי: מסורת וחדשנות בסיפור עליית הלל לנשיאות

  • הרב אביהוד שורץ
הסוגיות הראשונות בפרק השישי עוסקות בדחיית שבת לצורך קרבן הפסח. הגמרא מספרת כי הלכה זו לא היתה ברורה, עד שבא הלל הבבלי והנחילה למקריבי הקרבן שבירושלים. סיפור המעשה מובא בשינויים קלים בשני התלמודים, והשוואתם מלמדת על תפיסות שונות בדבר תפקידו של גדול הדור, פוסק ההלכה.
 
על פי הגרסה שבבבלי, בני בתירא שאלו את הלל אם הפסח דוחה שבת, והוא ערך "חשבון" הלכתי המוכיח כי אמנם כך: הפסח דוחה שבת. בני בתירא עמדו משתאים נוכח ההברקה ההלכתית:
 
"מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם, והיה דורש כל היום כולו בהלכות הפסח".
 
הלמדן ראוי לשמש נשיא ישראל, שכן הוא העלה פיתרון הלכתי לשאלתנו. מלכתחילה הוצג הלל כתלמידם של שמעיה ואבטליון, ואף בסיומו של המעשה הוא מוסר שמועה המקובלת משמעיה ואבטליון, אך ההחלטה הקריטית למנותו נשיא נפלה בעקבות ההברקה ההלכתית.
 
התלמוד הירושלמי מציג תמונה הפוכה. ראשית יש לציין שבירושלמי בני בתירא מביעים יחס מסויג מאוד כלפי הלל, ונוטים לזלזל ביכולותיו:
 
"אמרו: יש כאן בבלי אחד והלל שמו, ששימש את שמעיה ואבטליון, יודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו, איפשר שיש ממנו תוחלת. שלחו וקראו לו.       
אמרו לו: שמעת מימיך כשחל ארבעה עשר להיות בשבת אם דוחה את השבת אם לאו?
אמר להן: וכי אין לנו אלא פסח אחד בלבד דוחה את השבת...
אמרו לו: כבר אמרנו שיש ממך תוחלת!     
התחיל דורש להן מהיקש ומקל וחומר ומגזירה שוה...          
אמרו לו: כבר אמרנו אם יש תוחלת מבבלי! היקש שאמרת יש לו תשובה... קל וחומר שאמרת יש לו תשובה... גזירה שוה שאמרת – שאין אדם דן גזירה שוה מעצמו...          
אע"פ שהיה יושב ודורש להן כל היום לא קיבלו ממנו, עד שאמר להן: יבוא עלי, כך שמעתי משמעיה ואבטליון.      
כיון ששמעו ממנו כן, עמדו ומינו אותו נשיא עליהן".
 
בשונה מן הבבלי, שבו מלכתחילה השאלה היתה אם ידועה לו התשובה, הרי שבירושלמי הלל נשאל בפירוש אם שמע את התשובה מגדולי הדור. כאשר הוא מתחיל לפלפל בהלכה אין כל רצון לשמוע לדבריו, ואדרבה, נאמר כי "אין ממנו תוחלת". בתלמוד הבבלי ממנים את הלל לראש בזכות חדשנותו, ואילו בירושלמי חדשנות הלכתית זו אינה אלא "בבליות" – כינוי גנאי – ובוודאי שאין בה עילה למינוי לנשיאות.
 
הדברים משתנים כאשר הלל שולף לפתע את הפיתרון – המסורת. למשמע העובדה כי הלל קיבל הלכה זו משמעיה ואבטליון נכון גם התלמוד הירושלמי להכיר בכך שהלל ראוי להתמנות לנשיאות.
 
נמצא איפוא כי לפנינו שתי השקפות: השקפת הבבלי, הרואה את החדשנות ההלכתית כמוקד העשייה התורנית, ולעומתה השקפת הירושלמי, המבכרת דווקא את מסורת ההלכה.
 
גם בבבלי וגם בירושלמי נזכרים דברי אגדה נוספים בהמשך למעשייה זו. הבבלי בוחר לדון בשבח הענווה:
 
"אמר רב יהודה אמר רב: כל המתיהר, אם חכם הוא – חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא – נבואתו מסתלקת ממנו".
 
אכן, אם החדשנות וההברקה עומדים במוקד התורני, ראוי להישמר ולהיזהר מיוהרה ומגאווה.
 
בירושלמי, לעומת זאת, מסתיים המעשה בקביעה:
 
"רבי זעירה בשם רבי אלעזר: כל תורה שאין לה בית אב אינה תורה".
 
אכן, זהו המסר העולה ממעשייה זו: אין די בחדשנות הלכתית, ועל כורחנו עלינו להידרש למסורת פסיקה ולתורה שיש לה בית אב.