פסחים דף ס – הקרבת הפסח לשמו

  • הרב אביהוד שורץ
הסוגיה בדפים נט-ס עוסקת בהקרבת הפסח לשמו. משמעות הקרבה לשמה היא שבשעת ההקרבה המקריב מודע לייעודו של הקרבן. המשנה הראשונה במסכת זבחים קובעת שזבח שנזבח שלא לשמו כשר בדיעבד, למעט שני יוצאי דופן: קרבן פסח וקרבן חטאת.
 
באשר לקרבן חטאת הדברים ברורים: לקרבן זה מטרה ברורה – לכפר על חטא מסוים, ואם המקריב איננו מודע למטרה זו – הקרבן אינו ממלא את ייעודו. בניגוד לקרבנות העולה והשלמים, המבטאים מערכת כללית יותר של עמידת האדם לפני ריבונו של עולם, קרבן החטאת מוכוון מטרה, וחובה להקריבו לשמו.
 
החידוש שבאותה משנה, אשר מורחב יותר בסוגייתנו, הוא שגם את קרבן הפסח יש להקריב לשמו. הגמרא להלן בדף סב ע"ב מסבירה:
 
"דאמר קרא 'ואמרתם זבח פסח הוא' – הוא בהוייתו, לא הוא לשום אחרים, ולא אחרים לשמו".
 
הגמרא מתמקדת במילה "הוא", אך נראה שניתן ללמוד את הדברים מן ההקשר כולו:
 
"וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם: וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל..."
 
קרבן הפסח הוא מסר לדורות הבאים, זו "העבודה" שאותה יש להעביר לבנים ולבני הבנים. הקרבת קרבן הפסח בלא מודעות פוסלת אותו, שכן כל עניינו של קרבן זה הוא במשמעות שייחסה לו התורה ובתפקיד שהוא ממלא בהנחלת מורשת ישראל.
 
לגבי עצם הפסול בקרבן שהוקרב שלא לשמו העלה הגרי"ז מבריסק שתי הבנות יסוד. ההבנה הפשוטה היא שפסול 'שלא לשמה' הוא פסול של חיסרון והעדר – הדרישה שההקרבה תהיה 'לשמה' היא דרישה חיובית המגדירה ומעצבת את הקרבן, ובהעדר 'לשמה' הקרבן חסר את אחד ממרכיביו הבסיסיים ביותר, ומשום כך הוא פסול. כנגד תפיסה זו מציע הגרי"ז הבנה אחרת, אשר במסגרתה מחשבת 'שלא לשמה' מתפקדת גם כפוסל חיובי, ולא רק כהעדר של דרישה כלשהי. הגרי"ז מביא הוכחות שונות לדבריו, ובין היתר מצטט את פסק הרמב"ם (פסולי המוקדשין יג, א):
 
"שלש מחשבות הן שפוסלין את הקרבנות, ואלו הן: מחשבת שינוי השם, ומחשבת המקום, ומחשבת הזמן".
 
מחשבת המקום ומחשבת הזמן מהוות גורמים לפסול – המקריב מתכנן לאכול מן הבשר או לזרוק את הדם במקום או בזמן בלתי מתאימים, ובכך פוסל את הקרבן. הרמב"ם רואה גם במחשבת "שינוי השם", דהיינו מחשבת שלא לשמה, גורם הפוסל את הקרבן: לא רק חיסרון יש כאן, אלא גם פסול חיובי.
 
חקירת הגרי"ז קשורה לשאלה מרכזית נוספת שנידונה בגמרא בדף ס ע"ב, והיא שאלת "סתמא לשמה". הגמרא מניחה בפשטות שכל קרבן עומד להקרבה לשמו עד שיוכח אחרת. על פי ההבנה הראשונה המוצעת, פסול 'שלא לשמה' הוא פסול של חיסרון והעדר, וחיסרון זה אמורה למלא עובדת "סתמא לשמה". עצם ההתלבטות, טוען הגרי"ז, מחייבת להסיק שבהכרח יש לייחס לדין 'שלא לשמה' גם ממד מסוים של פוסל חיובי, הפוגע בקרבן על אף שסתמו עומד להקרבה לשמה.