פסחים דף צד – זמן רבנו תם

  • הרב אביהוד שורץ
אחת ההגדרות הידועות והמיוחדות למפעלם של חכמי אשכנז הראשונים, בעלי התוספות, היא זו של רבי שלמה לוריא, המהרש"ל (ים של שלמה, הקדמה למסכת בבא קמא):
 
"לולי חכמי הצרפתים בעלי התוספות, שעשאוהו אותו [=את התלמוד] ככדור אחד... והפכוהו וגלגלוהו ממקום למקום עד שנראה לנו כאחת, מבלי סותר ומבלי עוקר... ונמצא מיושר התלמוד ומקושר, וכל הסתימות יפושרו".
 
המהרש"ל מדגיש כי החידוש המרכזי של בעלי התוספות היה ביישוב סוגיות הש"ס אלה עם אלה, כך שלא תהיינה בתוכן סתירות פנימיות. דוגמה מובהקת לחידוש זה, אשר הובילה לאחת המחלוקות הנרחבות והמפורסמות בהלכה, מצויה בסוגייתנו.
 
אגב הגדרת "דרך רחוקה", המתירה לאדם להקריב פסח שני, דנה הגמרא בדפים צ"ג-צ"ד בסדרי זמנים ובקצב הליכתו של אדם ממוצע. קצב הליכה זה עשוי להיות משמעותי גם בבואנו לקבוע את זמני היום, וכך קובע רבי יהודה:
 
"ומעלות השחר עד הנץ החמה ארבעת מילין, משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ארבעת מילין".
 
על פי החישוב המקובל, שיעור הילוך מיל הוא 18 דקות, ואם כך – שיעור ארבעה מילין הוא 72 דקות. נמצא איפוא שרבי יהודה קובע שפרק הזמן שבין השקיעה ובין צאת הכוכבים הוא 72 דקות.
 
קביעה זו עומדת בסתירה לדבריו של רבי יהודה עצמו בסוגיה מקבילה במסכת שבת, העוסקת במפורש בזמן בין השמשות, וקובעת:
 
"שיעור בין השמשות בכמה... תלתא ריבעי מילא".
 
על פי סוגיה זו, זמן בין השמשות הוא זמן הליכת שלושת רבעי מיל, דהיינו כ-13 דקות. אם כן, על פי הסוגיה בשבת הלילה מתחיל 13 דקות אחרי השקיעה, ואילו על פי סוגייתנו הלילה מתחיל 72 דקות אחרי השקיעה. הבדל ניכר זה משפיע על תחומים רבים בהלכה: כניסת השבת ויציאתה, כניסת יום הכיפורים ויציאתו, זמן בדיקת "הפסק טהרה" ושאר בדיקות נידה ועוד. האם יש דרך ליישב בין שתי הסוגיות הסותרות ולהכריע בדבר?
 
השיטה הידועה כ"שיטת הגאונים" (או "שיטת הגר"א") קובעת שאין כל דרך ליישב בין הסוגיות, ועל כן מוכרחים לדחות אחת מהן. הסוגיה הנדחית היא זו שבמסכת פסחים, משום שהיא מבוססת על מידע אסטרונומי שגוי (שהרי בסוגיה נאמר בפירוש שחכמי ישראל הודו לחכמי אומות העולם בנושא זה) ומשום שהסוגיה בשבת היא "סוגיה במקומה", שכן היא דנה בפירוש בעניין בין השמשות, ועל כן יש להכריע כמותה.
 
בארץ ישראל מקובלת מדורי דורות שיטה זו להלכה ולמעשה, והלילה מתחיל כרבע שעה לאחר השקיעה. בצאת שבת מוסיפים עוד דקות אחדות לפני שעושים מלאכה, אך בוודאי אין ממתינים לזמן המאוחר של 72 דקות אחרי השקיעה.
 
כפי שהסביר המהרש"ל, בעלי התוספות, ורבנו תם בראשם, לא העלו בדעתם ליצור סתירה כזו בין שתי סוגיות. רבנו תם העדיף את ההלכה החדשנית על פני סתירה בין סוגיות, ולכן חידש חידוש מרחיק לכת, כמובא בתוספות בסוגייתנו:
 
"ויש לומר דהכא קאמר מתחלת שקיעה, דהיינו משעה שמתחלת החמה ליכנס בעובי הרקיע עד הלילה הוי ד' מילין, והתם קאמר מסוף שקיעה".
 
רבנו תם מסביר כי למעשה יש שתי 'שקיעות'. ה'שקיעה' הראשונה היא היעלמות גלגל החמה מעינינו, ובזה עוסקת הסוגיה בפסחים, אך גם לאחר 'שקיעה' זו עדיין יום הוא, שכן העולם עדיין מואר, אף שגלגל החמה אינו נראה. הלילה יתחיל רק בחשכה מוחלטת, המתחילה כ-72 דקות לאחר שקיעת גלגל החמה. הסוגיה בשבת מתייחסת ל"סוף השקיעה", דהיינו לפרק זמן שהוא אכן דקות ספורות לפני החשכה המוחלטת.
 
ובכן, על פי שיטת הגאונים בין השמשות הוא הזמן הסמוך להיעלמות גלגל החמה מן האופק, ואילו לדעת רבנו תם בין השמשות הוא הזמן הסמוך לחשכה המוחלטת, המכונה לשיטתו "צאת הכוכבים".
 
רבים העירו כי המחלוקת בין רבנו תם לגאונים עשויה לשקף גם הבדלים גאוגרפיים: בארץ ישראל אכן אין פרק זמן ארוך של דמדומים, והחשכה קרובה לשקיעת השמש, ואילו במדינות הצפוניות באירופה יש זמן דמדומים ארוך בין היעלמות השמש לחשכה המוחלטת. אף שיש טעם בהבחנה זו, היא בוודאי אינה נכונה להלכה: הגר"א, שחי במדינה אירופית צפונית, צידד בשיטת הגאונים, ואילו הבית יוסף, שחי בארץ ישראל, פסק כדעת רבנו תם. מכאן אפשר להסיק שלא ההבדל הגאוגרפי הוא שעיצב הלכה זו, אלא התפיסה העקרונית: האם ניתן לדחות סוגיה בש"ס מפני סוגיה אחרת, או שמא מוטב להציע 'הברקה' שתיישב את שתי הסוגיות זו עם זו, כך שתיווצר שיטת חישוב חדשה, הידועה בכינויה "זמן רבנו תם".