דילוג לתוכן העיקרי
גמרא פסחים -
שיעור 24

פסחים | דף כב | נושאים שונים

קובץ טקסט
 
 
בשיעור הבא נתחיל לדון בפסיקת הרמב"ם בעניין חמץ, הלכות חמץ ומצה א, ב. עיין גם א, ז, שם נלמדת הלכה שונה מן הפסוק "לא ייאכל", ובכסף משנה שם.
 
שניים וחצי הדפים הבאים (עד סוף כד.) מכילים סקירה של כל איסורי הנאה שבתורה, ודיון כיצד הם מתיישבים עם דינו של ר' אבהו. אנו נלמד קטע זה יחסית במהירות, ונתעכב רק על מספר נקודות. לשיער הבא, יש ללמוד את הקטע בגמרא בעניין חולין שנשחטו בעזרה, גיד הנשה, ודם (עד לכב:, שורה 6).
 
עיין:
חולין שנשחטו בעזרה: תוספות ד"ה "חולין".
גיד הנשה: תוספות ד"ה "ורבי שמעון".
רמב"ם, הלכות מאכלות אסורות ד, יח; ח, ה-ו; טז, ו.
 
*********************
 
 
בשני הדפים הבאים המופיעים בגמרא, אין דיון סביב נושא מרכזי אחד. בשיעור זה נתייחס למספר נקודות, בעיקר לאלו שעוד נעסוק בהן בהמשך הגמרא. רק בדף כד: נחזור למתכונת הרגילה של השיעורים.
 
  1. מכירה, קניה והפקת רווח מאיסור הנאה
כבר ראינו כי אסור למכור איסורי הנאה. למעשה, היתר מכירת נבלה לגוי מלמד כי נבלה אינה איסור הנאה. לדעת רש"י, הלימוד של חזקיה מבוסס אף הוא על אותה נקודה: איסור "לא ייאכל" כולל איסור על עשיית כל דבר שיביא לאכילה, ובייחוד מכירת חמץ על מנת לקנות מאכל מותר באכילה. שני מקרים אלו מוכיחים כי מכירה נחשבת להנאה, ולמעשה, המקרה הקלאסי של הנאה. ואכן, הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות ח, טז) נותן דוגמא להנאה ממקרה זה: "... אם נהנה ולא אכל כגון שמכר או נתן לגוי או לכלבים...".
 
תוספות (כב: ד"ה "ואיבר") מסבירים כי גם נתינת איסור הנאה בחינם אסורה, שכן המקבל יחוש הכרת הטוב כלפי הנותן, וגם רגש זה נחשב כרווח לגבי הנותן. לכן, הדבר היחיד שניתן לעשות עם איסור הנאה הוא לקוברו או לשורפו.
 
אולם מהסבר הרא"ש לגמרא  במסכת נדרים (מז: ד"ה "דילמא") נראה כי יש ספק האם מותר למכור איסורי הנאה – בניגוד לרושם שעלה עד כה, כאילו מדובר באיסור מוחלט. לדעת הרא"ש, הגמרא אינה מגיעה למסקנה חותכת בעניין זה. הסבר הרא"ש בעייתי במקצת, שכן הלימוד מנבלה אינו מאפשר לומר כי יש היתר למכור איסורי הנאה. רבי אלחנן ווסרמן (קובץ שיעורים, פסחים צד) מציע הסבר חלופי ללימוד מנבלה על מנת ליישב את דעת הרא"ש. כפי שהוזכר לעיל, רש"י (והרמב"ם – עיין פרק ח , טו) מסביר כי עצם העובדה שנבלה הותרה במכירה לגוי, מלמדת כי היא אינה אסורה בהנאה (אילו הייתה אסורה בהנאה, אסור היה אף למוכרה). נראה כי הרא"ש מסביר את דין נבלה אחרת. אילו נבלה הייתה אסורה בהנאה היה בלתי אפשרי למכור אותה, משום שאיסורי הנאה אינם נחשבים ברי בעלות. (ישנה מחלוקת האם איסורי הנאה לא ברי בעלות בכלל, או שמא יש בהם בעיה בבעלות המונעת את מכירתם בידי המוכר). לימוד הגמרא הוא מכך שהתורה השתמשה במילה "מכור" ולא מעצם היתר המכירה. (רוב האחרונים מתקשים בהבנה כי הרא"ש אפילו העלה את האפשרות כי מותר למכור איסורי הנאה; עיין בקרן אורה על מסכת נדרים על אתר).
 
עקרונית, הנאה ממכירה שונה מהנאות אחרות. כשאדם אוכל משהו, או מושח משהו על עורו, הפקת ההנאה מאותו חפץ נעשית באופן ישיר. צורה זו של הנאה דומה לאכילה, בה אדם מעכל לתוכו את האוכל. ייתכן כי הרא"ש חש בכך שבמכירה ההנאה אינה בגוף החפץ. החפץ גורם להנאה, אך ההנאה אינה באה ממנו ממש. אפשר שיתר הראשונים חולקים על מסקנת הרא"ש, אך אינם חולקים על ההנחה כי ההנאה צריכה לבוא מהחפץ עצמו. הם סבורים כי ערכו של החפץ נחשב כאחד מתכונותיו, כמו טעמו, הטמפרטורה שלו, יכולתו לרפא וכו'; ממילא, מכירה נחשבת כהפקת הנאה מעצם החפץ.
 
תוספות (ד"ה "ואבר") מרחיבים את תחום ההנאה באופן משמעותי. תוספות סבורים כי המקרה של מתן אבר מן החי לגוי מתייחס למצב בו הבהמה שייכת לגוי. הסיבה שבכל זאת יש בכך איסור הנאה הוא שהיהודי משתכר באיסורי הנאה (ועל פי ההרחבה שהוצגה לעיל, אסור אף לעשות זאת בחינם, שכן הכרת הטוב נחשבת אף היא לשכר). במלים אחרות, אסור לעבוד בעבודה הכרוכה באיסורי הנאה, כמו למשל בהעברת איסורי הנאה ממקום למקום. במקרה כזה ברור כי ההנאה אינה מגופו של החפץ. הכסף שמשולם במקרה של העברת חפצים, אינו בשל שוויו של החפץ, אלא בשל המאמץ שהשקיע העובד בהעברתו. מכך שתוספות אוסרים אפילו מקרה כזה, אנו למדים כי ישנו איסור להשתמש באיסורי הנאה על מנת להפיק רווח כלשהו, גם אם מדובר ברווח שאינו מגופו של החפץ. מכירת איסורי הנאה היא שימוש להפקת הנאה כשם שהעברת איסורי הנאה אסורה.
 
על אף שפשוט לתוספות כי יש לאסור "משתכר באיסורי הנאה", המקור לאיסור זה לא ידוע. תוספות מציינים למשנה בעבודה זרה (סב.) האוסרת את השכר במקרה של משתכר באיסורי הנאה. מובן כי מדובר בחומרה של עבודה זרה, כפי שמסבירה הגמרא עצמה. תוספות לומדים מכאן כי הפעולה שנעשתה להשגת השכר אסורה אף היא; הגמרא עוסקת בהרחבת איסור ההנאה גם לשכר עצמו (אך ברור לה כי הפעולה עצמה אסורה). (בדרך כלל אסור למכור איסורי הנאה; אם אדם עבר ומכר איסורי הנאה, הוא כבר עבר על האיסור, והכסף אינו אסור בהנאה.)
 
מן התוספות שלנו ברור כי האיסור הוא דאורייתא (תוספות מסבירים גמרא הדנה על פסוק מן התורה). האחרונים מציינים כי ישנם כמה מקרים בתלמוד בהם אדם מקבל משכורת עבור עבודה שעשה להקדש (כזכור, הקדש אסור בהנאה). אילו האיסור היה רק מדרבנן, ניתן היה להסביר מדוע הוא לא חל כאשר מדובר בהקדש. אולם אם מדובר באיסור מדאורייתא, קשה יותר להבין מדוע מותר לעבוד עבור הקדש בשכר. (בחינם יש להתיר עבודה כזו, שכן אדם אינו מרוויח את הכרת הטוב של ההקדש). מקרה דומה הוא עניין הקברנים, המקבלים שכר עבור קבורת הגופה על אף שגופת מת אסורה בהנאה (עיין בשדה חמד, ד, רז).  גם כאן, אילו האיסור היה מדרבנן, ניתן היה לעקוף אותו על מנת לקיים מצווה.
 
החלקת יואב (יו"ד יז) מעלה את ההסבר הבא: אסור לקבל שכר עבור עבודה באיסורי הנאה רק אם מטרת העבודה היא ליהנות את זה שמשלם עבורה שכר (גם אם הוא אינו אסור בפעולה זו, כמו למשל גוי). על כן, אסור לעבוד באיסורי הנאה עבור גוי ולאפשר לו ליהנות ביתר קלות מחפץ שהוא אסור בהנאה מבחינתי. במקרה של הקדש וקבורה איש אינו מפיק  הנאה ישירה מהחפץ.
 
על פניו, נראה כי מדובר בהסבר מוזר למדי. מדובר באיסור לאפשר שימוש נוח יותר של הגוי מאיסור ההנאה. ראשית, מדוע בכלל לאסור הנאה זו כאשר הגוי עצמו אינו אסור בהנאה. שנית, אם כך, האין הפעולה עצמה אסורה גם ללא קבלת השכר? לעומת זאת, ברור מן המקורות כי מה שאסור הוא קבלת השכר, שנחשב כהפקת ההנאה שלי מן הפעולה. מה עניין כאן להנאה שהוא (הגוי) מפיק מן הפעולה שלי?
 
אפשר שהחלקת יואב סבר כי אדם צריך להפיק הנאה מן החפץ באופן ישיר על מנת שיוכל להיחשב כעובר על איסור הנאה. אם אני מקבל כסף עבור הנאה שמישהו אחר נהנה מן החפץ, ההנאה שאני מקבל בצורת התשלום מייחסת את ההנאה של המשלם אלי, כך שאני נחשב כנהנה מגופו של החפץ. התשלום אותו אני מקבל שקול להנאה של המשלם מן החפץ, ועל כן אני נחשב כאילו נהניתי מן החפץ ישירות. דבר זה נכון גם אם מבחינה כלכלית, התשלום שאני מקבל אינו עבור ההנאה שהוא הפיק, אלא עבור המאמץ שאני עשיתי. למען האמת, איני ממש מבין את ההגיון בסברה זו. אני מותיר לכם לחשוב על סברה זו ולהחליט על עמדתכם כלפיה בעצמכם.
 
לדעתי ייתכן פתרון נוסף. שני המקרים אותם אנו מנסים ליישב אינם ממש המקרה של איסורי הנאה עליו אנו לומדים בפסחים. אין מדובר במאכלים האסורים משום שאינם ראויים לך. הקדש אינו אסור משום גריעותו, אלא להפך. כאן הגיוני לומר כי האיסור הוא להפיק הנאה מגוף החפץ. אסור ליהנות מהקדש, שכן הוא שמור, כביכול, ל-אלהים. האיסור ליהנות מגופת מת נלמד אף הוא מהקדש, בלימוד מעגלה ערופה. ישנה קדושה מסוימת הגלומה בגופה, ההופכת אותה למובדלת, ללא ניתנת להשגה. הנאה עקיפה אינה אסורה במקרה זה. קבלת תשלום עבור הובלת הקדש, או קבורת הגופה באדמה אינה נחשבת מעילה בקדושה. מנגד, איסורים הם חפצים שהקב"ה רצה שנסלק מחיינו. מדובר בחפצים יש להיפטר מהם ממש. במקרה כזה אמרו תוספות כי אין ליהנות מחפצים אלו כלל, ובכלל זה גם שימוש בהם למטרת השתכרות, שאף הוא שימוש בחפצים אלו.
 
  1. לפני עור
איני רוצה לעסוק בעניין לפני עור ככלל, אלא רק בנקודה אחת הנוגעת לסוגייתנו. מן הגמרא שלנו עולה כי איסור לפני עור שייך גם ביחס לגוי; אסור לסייע לגוי לעבור על איסור (איסור כזה שחל גם עליו, דוגמת אבר מן החי).
 
באיסור לפני עור כלולות שתי פעולות. ישנו איסור לסייע בביצוע איסור. ישנו גם איסור להשיא עצה רעה כלפי מי שעור בדבר (רמב"ם, הלכות רוצח יב, כד; חינוך שכב). המנחת חינוך לומד מן הגמרא שלנו כי אסור להשיא עצה רעה לגוי. אם חלק אחד של לפני עור חל על גויים, כנראה שגם החלק השני חל עליהם. לשון החינוך היא: "..."  ובה משמע כי איסור ההטעיה שייך רק כלפי יהודי (הרמב"ם, לעומת זאת, כותב "וכן כל המכשיר עור בדבר והשיאו עצה שאינה הוגנת").
 
עניין דומה נידון בתשובה מפורסמת של החכם צבי (רבי צבי אשכנזי), בעניין גזל עכו"ם. המהרש"ל טען כי על פי ניסוח הרמב"ם, גם גוי כלול באיסור גזל, ועל כן אין לגזול ממנו (הלכות גזלה א, ב; עיין בכסף משנה על המקום). המהרש"ל מציין את תמיהתו על פסיקה זו של הרמב"ם, שכן דיני התורה נאמרו בדרך כלל, על יהודים. החכם צבי תוקף עמדה זו בחריפות בתשובתו הארוכה, ומסביר כי אם מידת הגזל היא מידה רעה,  היא נותרת בשיפלותה בכל מקרה, ולא משנה כלל מי הוא הנגזל.
 
אחרונים רבים ניסו להציל את החינוך מן הקושיה אותה העלה המנחת חינוך על ידי חילוק בין שני סוגי לפני עור. האיסור להשיא עצה רעה לחברו הוא איסור רגיל הנכלל בקטגוריה של בין אדם לחברו, ואיסורו הוא בשל התוצאות הרעות שהוא נושא בחובו לאחר. לטענתם, איסורים אלו מנוסחים בלשון התורה באמצעות המילים "לרעך" או "אחיך". לכך התכוון המהרש"ל – איסורים חברתיים חלים רק ביחס לחברה, כלומר בחברה היהודית (ישנם פסוקים מיוחדים המלמדים על כך שאיסורים מסוימים – החמורים שבהם – חלים אף ביחס לגוי, אולם האיסור המקורי אינו כולל גויים). מכל מקום, האיסור על סיוע לביצוע עברות אינו כלול בתחום בין אדם לחברו. במקרה זה הרי מדובר שהאחר מזיק לעצמו. כאן מקור האיסור הוא מכך שהמסייע לקוח חלק מסוים בחטא. עקרון זה נכון בין אם העובר על העברה הוא יהודי ובין אם הוא גוי (עיין רבי אלחנן ווסרמן, קובץ שיעורים, פסחים צה; תשובות ערוגת הבושם יו"ד רלה).
 
המנחת חינוך חולק על עצם החילוק בכך שהוא משווה בין שני הסוגים של איסור לפני עור. הוא מניח כי סיוע בביצוע עברה הוא אופן מסוים של הטעייה, כלומר, של פגיעה בעור. לדעתו, אין הבדל מהותי בין שתי הדוגמאות של לפני עור.
 
חקירה זו, בדבר מהותו של איסור לפני עור – האם הוא מוגדר כאיסור של פגיעה באחר או כהשתתפות בעברה – מונחת ביסוד שאלה שהעלה היד מלאכי. הוא שואל האם ניתן לומר כי אדם עבר על לפני עור, גם אם בסיכומו של דבר לא נעשתה עברה.
 
אם נאמר כי האיסור הוא שלא להזיק לאחר, אזי יש מקום לומר כי המסייע נחשב כמזיק לחברו גם אם החטא לא יצא אל הפועל –כלומר ללא תלות בשאלה האם האחר ניזוק או לא (ישנו איסור להשיא עצה רעה גם אם מושא העצה לא ינהג לפיה). אך אם נאמר כי האיסור הוא על השתתפות במעשה העברה, יש צורך בביצוע העברה על מנת ליצור חיוב.
 
  1. צביעה (תוספות ד"ה "מנין")
ישנו איסור ליהנות מעורלה, לצבוע בה או להשתמש בה למאור. נראה כי הגמרא לומדת איסורים אלו משלוש מילים שונות. תוספות שואלים מדוע שני האיסורים האחרונים אינם כלולים באיסור הראשון.
 
תוספות משיבים כי עשוי הייתי לחשוב כי אין איסור בצביעה, שכן היא אינה נחשבת הנאה משום היותה "חזותא בעלמא". מושג זה לקוח מן הגמרא במסכת בבא קמא (קא.), שם הגמרא מעלה את האפשרות כי צבע על חפץ מסוים אינו נחשב כחפץ עצמאי לעניין השבת גזלה. הגמרא מסבירה כי צביעה נחשבת איסור הנאה משום שהתורה אסרה בפירוש "הנאת ראיה" במקרה של ערלה, למרות כי המדובר בחזותא בעלמא.
 
יש שתי דרכים להבין את העניין כאן. אחת נוגעת לחומר הצביעה, והשניה לאופן ההנאה, כשהקשר לחומר האסור הוא רק קשר של מראה. הדיון במסכת בבא קמא הדיון נוגע לעצם החומר ממנו עשוי הצבע – האם חומר זה נחשב כשכבה נפרדת למרות דקותו, או שמא הוא נחשב רק למעצב המראה של הצמר שמתחתיו. במילים אחרות, השאלה שם היא האם מדובר בחפץ בעל זכות קיום עצמאית. (הגמרא משתמשת באותה לשון - "חזותא בעלמא" – כשהיא רוצה לתאר מדוע צבע של דיו אינו מהווה חציצה במקווה.) אולם לשון הגמרא שם, הנאת ראייה, מעוררת את הרושם כי הבעיה בצביעה היא כי אין ממנה הנאה פיסית אלא רק הנאת מראה. הסבר שני זה מקביל להסבר עמו פתחנו את השיעור הנוכחי. בהסבר זה עסקנו בצורך כי ההנאה תהיה מגוף החפץ. כאן אנו דנים בצורך כי ההנאה תתקבל על ידי גופו של האדם – "בגוף האדם".
 
***************
בשבוע הבא: יש ללמוד את הגמרא עד כג: "... לאו דאורייתא נינהו". בשיערו נדגיש מספר נקודות המשיקות לסוגיית הגמרא.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)