פסח - הסבה דרך חירות ושינוי בצורת הסדר

  • הרב יואל בן נון

בימי המשנה והתלמוד, נהוג היה להסב לסעודה על גבי מיטות, להגיש את האוכל בשולחנות קטנים ולעקור אותם בשעת הצורך. במצב ישיבה כזה, מובן שהסבה היא על צד שמאל, כיוון שבהטיה לצד ימין עלול להקדים קנה לוושט ולבוא לכלל סכנה, ועוד שביד ימין צריך לאכול (פסחים קח ע"א), ומטעם הסכנה גם איטר מיסב על שמאלו. במצב ישיבה כזה גם מובן מה שאמרו שאישה אינה צריכה להסב (פסחים קח ע"א), שהרי אישה אינה נוהגת להסב אלא אם היא אישה חשובה (שאילתות דרב אחאי גאון).

מתי נשתנתה צורת הישיבה? כבר התוס' מעירים שאנו נוהגים לאכול על שולחן אחד, ולא על כמה שולחנות קטנים, ולכן אין ראוי לסלק את השולחן. במצב הישיבה החדש במערב אירופה בעיקר, אין עוד סילוק שולחן והבאתו, וגם נוצרה בעיה גדולה של הסבה, מאחר שאין זו עוד צורת הישיבה המקובלת של בני חורין. לפיכך, כל מה שנותר מן ההסבה הוא הבאת כרים והטיה על צד שמאל - מבצע קשה בכסאות רגילים. ואמנם, מכאן נובעת מחלוקת הראשונים בעניין חובת ההסבה. "בזמן הזה שאין רגילות בארצנו להסב ישב כדרכו ואין צריך להסב" (טור), ובלשון ה"הגהות מיימוניות": "כתב ראבי"ה שאין אנו צריכים הסבה בזמן הזה שהרי בני חורין אינן מסובים, ואדרבה - הישיבה דרכה היא דרך חירות". השו"ע פוסק להלכה שצריך להסב גם בזמן הזה, אך הב"ח מעיר: "ומכל מקום, להלכה אנו תופסים דברי ראבי"ה עיקר, ואם אכל מצה בלא הסבה - אין צריך לחזור ולאכול".

גלוי לעין שיש כאן הבדל בין פוסקי 'ספרד' ופוסקי 'אשכנז', מאחר שצורת הישיבה האירופית לא התפשטה כל כך בארצות האיסלאם, ומה שהיה פשוט לאלה, כלל לא פשוט לאלה. אולם בדורות האחרונים גברה צורת הישיבה האירופית ברוב העולם, ופשט גם המנהג שלא להקפיד כל כך בהסבה. המקפידים דואגים לכורסא לפחות לעורך הסדר ולכל איש חשוב, ועדיין ההסבה מלאכותית ואינה דרך חירות. אלא דרך של הקפדה הלכתית.

אמנם, הנה לשון הרמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ז' הלכה ה'): "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא עתה משעבוד מצרים... ועל דבר זה צוותה התורה... וזכרת כי עבד היית - כלומר אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית. לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות, ואימתי צריכין הסיבה בשעת אכילת כזית מצה ובשתית ארבע כוסות האלה, ושאר אכילתו ושתייתו אם היסב הרי זה משובח, ואם לאו אינו צריך. מכאן ברור שהסבה דרך חירות היא העיקר ולא רק הסבה לצד שמאל. מעתה עלינו לבדוק את עצמנו.

כבר נתפשט בארץ - כבארצות המערב - לארח אורחים דרך כבוד וחירות בפינת ישיבה מיוחדת על גבי ספות נוחות, ורק בארוחת קבע יושבים לשולחן הגדול. אבל, שיחת רעים, וסיפורי חוויות, וכיבוד דרך חירות, נוהגים בפינת הישיבה, ומביאים כיבוד על גבי שולחנות קטנים מתאימים שהם חלק מפינת הישיבה. כמעט כל מי שיש לו יכולת קצת עושה לעצמו פינת ישיבה כזאת, וקונה ספות מלבד שולחן האוכל. צורת ישיבה זו דומה מאוד לישיבה הקדומה שהזכרנו למעלה, רק בלי רגליים על המיטה, ולכן, גם אין מסיבין על צד שמאל, אלא נשענים מעט לאחור בדרך כלל, או מטים מעט לפנים.

לפיכך, נראה לענ"ד, שבטל טעמו של ראבי"ה ובטל היתרו, שלא בא לעולם אלא מפני שינוי צורת הישיבה, ובשינוי הנוסף שהתחולל דינו להתבטל כלעומת שבא כן הלך. על כן המנהג הנכון לענ"ד כפי שכבר כתבתי לפני כמה שנים לערוך את הסדר בפינת הישיבה דרך חירות, מהקידוש ועד אחרי אכילת מצה ומרור, ולהכין שולחן קטן לכל עורך סדר (ואז אפשר גם לסלקו ולהחזירו על פי המנהגים) עם קערת הסדר והמצות. בשעת שתיית הכוסות ואכילת המצה ראוי להישען לאחור ולהטות לשמאל מעט, ואם מוסיפים כריות מה טוב. בדרך זו נוכל לקיים גם את ההלכה שנשים שלנו כולם חשובות וצריכות הסבה.

במקביל, אפשר לערוך מראש (שולחן ערוך שם סעיף א) גם את שולחן הסעודה בצד השני של חדר האורחים, ואין צרוך לטרוח באמצע הסדר לסילוק קערות הסדר ולהבאת צלחות וכוסות, וגם הנשים פנויות יותר להגדה שהיא מצוות היום. ובהזדמנות זו כדאי לציין כי מצווה גדולה להגיע לליל הסדר רעננים ולא עייפים כדי לקיימו כראוי. לאחר הסעודה, ראוי לחזור לפינת הישיבה לברכת המזון, ולגמור את ההלל והשיר עם שתי כוסות אחרונות, שגם הן כלולות בחובת ההסבה.

ואפילו מי שאין לו פינת ישיבה של בעלי יכולת, ואינו מתארח, יכול לאסוף מזרונים ושמיכות ולכסותם ולעשות לו פינת ישיבה מיוחדת לליל החירות, כפי שנאמר במשנה: "ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב".

אם לא מספיק המקום לערוך באותו החדר גם שולחנות לסדר בפינת הישיבה וגם שולחן לאוכל (או מטעמי נוחות ושמחה), אפשר בהחלט לערוך גם בשני חדרים, וגם בקומת קרקע ובקומה שניה בתוך אותו הבית לכל הדיעות, ואין בכך בעיה של שינוי מקום כשדעתם נתונה מראש לכך (ר' פסחים ק"א ע"א, ושו"ע או"ח קע"ח א,ועיין שם בביאור הלכה באריכות, וכן באו"ח רע"ג א) - מנהג הקדמונים היה לעלות ולרדת מאיגרא (=הגג או עליית הגג) לארעא (=קומת הקרקע), ועפ"י לשון התלמוד (בבלי פסחים פ"ה ע"ב- פ"ו ע"א,ירושלמי פסחים פ"ז הי"ב, ור' תוספתא פסחים סוף פ"ו), היו עולים לגגות דווקא בליל הפסח, להלל ולשיר.

בדרך זו המוצעת כאן, אנו יכולים גם לחזור ולחזק הלכה אחרת, שנתרופה מעט מרוב שדשו בה מחנכים ומחנכות, (מעודף כוונות טובות), והיא שצריך לשנות מן הנהוג בכל שבת וחג כדי למשוך תשומת- לב, ולעורר את הבנים לשאול - כך לשון הרמב"ם (חמץ ומצה פ"ז ה"ג): "וצריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו ויאמרו - מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות- עד שישיב להם ויאמר להם - כך וכך אירע, וכך וכך היה. וכיצד משַנה? מחלק להם קליות ואגוזים, ועוקרים השולחן מלפניהם, וחוטפין מצה זה מיד זה, וכיוצא בדברים האלו".

אבל כאשר יודע כל ילד מראש, מגיל הגן, את השאלות וגם את התשובות, מה נותר לליל הסדר עצמו? הלוא אין כמעט שום מקום לשאלות טבעיות, ספונטניות, שהן עיקר המצווה "והגדת לבנך", לספר ביציאת מצרים - הרי לא די שישירו כולם מה נשתנה, או ישיר ילד קטן שלמד בעל פה, שאם אין שאלה באמת, אין גם תשובות באמת,ואיך נספר ביציאת מצרים באמת?!

לפיכך נהוג אצלנו לחלק קליות ואגוזים וסוכריות לילדים רק בתמורה לשאלות, ולחבר חידות מטמון לליל הסדר לילדים הגדולים, וגם למבוגרים- הכל כדי לעורר ענין ולקיים המצווה כראוי, שהרי עיקר החיוב איננו "מראש חודש" אלא דווקא "ביום ההוא", בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך"- ויחד עם הסיפור ביציאת מצרים, חייבים אנו לספר גם בנפלאו קיבוץ הגלויות שבדורותינו, כלשון התוספתא (ברכות פרק א'):"אמר להם [ר' שמעון] בן זומא [לחכמים] - וכי מזכירין יציאת מצרים בימות המשיח? והלא כבר נאמר: "לכן הנה ימים [באים] נאום ה',ולא יאמר עוד, חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה. ומכל הארצות אשר הדחתים שם, וישבו על אדמתם", (ירמיהו ט"ז יד-טו, כ"ג ז-ח) אמרו לו [חכמים]: לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה, אלא שתהא יציאת מצרים מוסף על [יציאת] מלכויות. [יציאת] מלכויות עיקר, ויציאת מצרים טפלה".

על כן כאשר עורכים את הסדר בפינת הישיבה, הרי זה שינוי ניכר מכל שבת וחג שרגילים לשבת לשולחן, וזה מעורר שאלות באופן טבעי, כמעט כלשון הרמב"ם: ועוקרים השולחן מלפניהם קודם שיאכלו. אז אפשר גם לקיים עקירת השולחן, וגם הסבה כעיקר הדין בדברי חז"ל, וכדרך חרות, וגם מקיימים שינוי ניכר לעין מכל שבת וחג - ויהי רצון שנזכה להסב לסדר מתוך חירות ושמחה, ומהרה ישלים גאולתנו, ונזכה לאכול מן הזבחים ומן הפסחים, ונשיר לפניו: הללויה.