פסח שני

  • הרב אוהד פיקסלר

א. מבוא

קרבן פסח הוא מצווה ייחודית בכך שהתורה מאפשרת להשלים את קיום המצווה ב"מועד ב'". בשיעור השבוע נעיין בשאלה האם מדובר על תשלומים לפסח ראשון או שמא זוהי מצווה עצמאית. נפתח את השיעור בעיון במשמעות קרבן פסח, ולאור זאת נבחן את היחס לפסח שני. בהמשך השיעור נעסוק במספר נקודות נוספות הקשורות לפסח שני.

ב. למה דווקא פסח?

אחת המצוות הראשונות בה הצטווה עם ישראל כעם היא הקרבת קרבן פסח (שמות, י"ב, א - יג). המכילתא דר' ישמעאל (מסכתא דפסחא, פרשה ה') מסבירה שה' ציווה להתעסק בקרבן הפסח במשך מספר ימים (שהרי בני ישראל הצטוו לקחת את הקרבן כבר בי' בניסן [שמות, שם]) היות ובזכות מצווה זו ומצוות המילה, ה' יגאלם ממצרים. מדוע נבחרו דווקא שתי מצוות אלו? מטרת שתי מצוות אלו היא אחת: כריתת ברית בין עם ישראל לבין הקב"ה, וזאת בשני מישורים - ברית אישית וברית של כלל ישראל. בהתאם לכך, מצוות פסח ומילה קשורות זו לזו במספר דינים, למשל אלו הן שתי מצוות עשה היחידות שחייבים על ביטולן כרת, וערל אסור באכילת קרבן פסח (שם, מג - מט). בנוסף לכך, אשר שבני ישראל נכנסים לארץ בימי יהושע הם מקיימים שתי מצוות, פסח ומילה (יהושע, ה', ב- י): שתי מצוות אלו באות יחדיו ומחדשות את הברית עִם ה' בכניסה לארץ. המכילתא מלמדת אותנו שכריתת ברית זאת הייתה גם ביציאת מצרים - רק לאחר כריתת הברית הקב"ה מוציא את עם ישראל. כמו כן, בסיפור על פסח שני, האנשים שלא יכלו לקיים את פסח ראשון זועקים אל משה "למה נגרע" מלהקריב את קרבן פסח (במדבר, ט', א - ז): אנשים אלו מבינים כי אדם שאינו מקריב את הפסח אינו חלק מעם ה'.

לאור דברים אלו, ניתן להבין הווה אמינא תמוהה בספרי במדבר:

"וכי יגור אתך גר ועשה פסח" (שמות, י"ב, מח). שומע אני כיון שנתגייר יעשה פסח מיד? תלמוד לומר "כאזרח" (שם): מה אזרח בארבעה עשר אף הגר בארבעה עשר.

(פסקה עא).

מדברי הספרי עולה כי הוא תפס את קרבן הפסח כחלק מהליך הגיור, עד כדי כך שההווה אמינא הייתה שכל גר צריך להקריב קרבן פסח כחלק מתהליך זה.

אנו מוצאים בתנ"ך מספר פעמים נוספות שהקרבת קרבן פסח משמשת כרקע לכריתת ברית עם ה': כריתת הברית בימי יאשיהו נעשתה על ידי קרבן הפסח (מלכים ב' כ"ג, כא - כג), וכך גם בריתו של חזקיהו (דברי הימים ב', ל', א - יח).[1]

ג. פסח שני כמצווה בפני עצמה

הרמב"ם פוסק להלכה שפסח שני הוא מצווה בפני עצמה ולא תשלומים של פסח ראשון, ולכן גם יש למנות קרבן זה כמצווה בפני עצמה:

...ושחיטת פסח זה מצות עשה בפני עצמו ודוחה את השבת. שאין השני תשלומין לראשון אלא רגל בפני עצמו לפיכך חייבין עליו כרת. [2]                                                          

(הלכות קרבן פסח, פרק ה', הלכה א).

במבט ראשון פסיקה זו נראית מפתיעה, שהרי מפשט הפסוקים עולה בברור שפסח שני נועד להשלמה עבור מי שפספס את פסח ראשון. דברי הרמב"ם בעניין זה מבוססים על דברי רבי בגמרא בפסחים:

תנו רבנן: חייב כרת על הראשון, וחייב כרת על השני דברי רבי. רבי נתן אומר: חייב כרת על הראשון, ופטור על השני. רבי חנניא בן עקביא אומר: אף [על] הראשון אינו חייב כרת אלא אם כן לא עשה את השני. ואזדו לטעמייהו, דתניא: גר שנתגייר בין שני פסחים, וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים - חייב לעשות פסח שני. דברי רבי. רבי נתן אומר: כל שזקוק לראשון - זקוק לשני, כל שאין זקוק לראשון - אין זקוק לשני. במאי קמיפלגי? רבי סבר: שני רגל בפני עצמו הוא, רבי נתן סבר: שני תשלומין דראשון הוא, תקוני לראשון לא מתקין ליה. ורבי חנניא בן עקביא סבר: שני תקנתא דראשון הוא.       

(פסחים צג.)[3]

התנאים נחלקו בשאלת מעמד פסח שני. שיטת רבי היא שפסח שני הוא רגל בפני עצמו ומי שלא קיים את המצווה בפסח ראשון חייב בשני. לעומתו, רבי נתן מבין שמדובר על אפשרות לתשלומים ולא על חיוב נפרד. השלכה ראשונית של המחלוקת היא בנוגע לאדם שהתגייר בין שני הפסחים. אם פסח שני הוא תשלומים לראשון - אין עליו חיוב של פסח שני, אך אם מדובר על רגל נפרד - יש חיוב. מחלוקת זו מובאת גם בתוספתא ומיד לאחר מכן מובאת שם השלכה שנייה למחלוקת:

ניתן להן לישראל לבנות בית הבחירה. היחיד עושה פסח שני ואין הצבור עושה פסח שני. ר' יהודה אומר אף הצבור עושה פסח שני...                                                                   

(תוספתא, פסחים, ח', ד).

לפי כל התנאים אדם יחיד חייב בפסח שני, במידה והסיבה שפסח ראשון לא הוקרב הייתה שבית המקדש לא הוקם. מחלוקת התנאים נוגעת לחיוב הציבורי בפסח שני. יתכן שיסוד המחלוקת הוא בשאלה האם יכול להיות שהציבור חייב בפסח שני. ניסוח מחודד יותר למחלוקת הוא האם פסח שני זהה במהותו לפסח ראשון ולכן יכול להיות חיוב ציבורי בפסח שני, או שפסח שני הוא סוג אחר של חיוב ולכן קיים בו רק חיוב של יחיד. בהמשך השיעור נחזור לדון ביחס שבין יחיד וציבור בנוגע להבדלים שבין פסח ראשון לבין פסח שני.

ד. מה בין פסח ראשון לבין פסח שני?

כדי להבין את אופיו השונה של פסח שני נעיין בהלכות בהם קיים הבדל בין שני הפסחים:

מה בין פסח ראשון לפסח שני? הראשון אסור בחמץ בבל ייראה ובבל יימצא, ואינו נשחט על חמץ, ואין מוציאין ממנו חוץ לחבורה, וטעון הלל באכילתו, ומביאין עימו חגיגה, ואפשר שיבוא בטומאה אם נטמא רוב הקהל טומאת מת כמו שביארנו. אבל פסח שני חמץ ומצה עימו בבית, ואינו טעון הלל באכילתו, ומוציאין אותו חוץ לבית אכילתו, ואין מביאין עימו חגיגה, ואינו בא בטומאה.

ושניהם דוחין את השבת, וטעונין הלל בעשייתם, ונאכלין צלי בבית אחד על מצה ומרור, ואין מותירין מהם, ואין שוברין בהם את העצם.

ולמה לא ישוה השני לראשון לכל הדברים מאחר שנאמר "ככל חקת הפסח יעשו" (במדבר, ט', יב)? לפי שפירש בו מקצת חקת הפסח, ללמד שאינה שוה לראשון אלא בדברים שנתפרשו בו, והן המצות שבגופו והם חקת הפסח...          

(רמב"ם, הלכות קרבן פסח, י', טו).

הבדל נוסף בין הפסחים נוגע לחיוב נשים, שכן הרמב"ם פוסק (שם, ה', ח) שנשים חייבות בפסח ראשון ופטורות מפסח שני (ובהמשך נרחיב בכך). השוני המהותי בין פסח ראשון לבין פסח שני טמון בכך שפסח שני לא חל בחג המצות, דהיינו אין איסור אכילת חמץ בי"ד באייר, ובעקבות כך יש הבדל גם מצד דין בל יראה ובל ימצא. הסבר הרמב"ם לחילוקים שבין הפסחים הוא שכל ההלכות אשר נוגעות לעצם הקרבת הפסח (כנראה שזוהי הכוונה ב'מצוות שבגופו') נשמרים גם בפסח שני, אך דינים שאינם חלק מהקרבן עצמו אינם שווים (כמו דיני חבורה ודחיית טומאה). אולם, הסבר זה לא עונה על כל החילוקים (למשל לגבי הוצאה מחוץ לחבורה והבאת הקרבן בטומאה). האם ניתן להצביע על חילוק מהותי בין פסח ראשון לבין פסח שני שממנו נגזרים החילוקים השונים ביניהם?

נראה שיש להבחין בין הפסחים בנוגע ליחס שבין החיוב הציבורי לבין החיוב המוטל על היחיד.[4] האחרונים העלו כי יש לקרבן פסח מימד של קרבן ציבור (ראו 'מקראי קדש' של הרב צבי פסח פרנק, פסח, כרך א', סימן ב), ובנוסף לכך יש גם חיוב על כל יחיד. הרב מנחם זמבה הסביר שכמו שיש חובת ציבור בקרבנות תמידים ומוספים, כך יש חובת ציבור בפסח שכל הציבור יאכל פסח. בנוסף לכך, יש חובה על היחיד לאכול את הפסח ולכן צריך להקריב הרבה פסחים. דהיינו, יש להבחין בין מצוות הקרבת הפסח שעיקרה ציבורית, לבין מצוות אכילת הפסח שעיקרה חובת היחיד.[5] החיוב הציבורי נובע מכריתת הברית הלאומית של עם ישראל עם הקב"ה, ולכן קרבן זה דוחה את השבת וגם נשים חייבות בו (למרות שמדובר במצוות עשה שהזמן גרמה). לעומת זאת, פסח שני הוא קרבן יחיד המאפשר להשלים את החיוב למי שלא היה חלק מפסח ראשון. פסח שני נמנה כמצווה בפני עצמה היות והוא שונה באופיו מפסח ראשון: לא ניתן להשלים את החיוב הציבורי, אך ניתן להימלט מעונש הכרת ולהמנות עם הציבור גם על ידי קיום חובת היחיד בפסח שני[6].

ה. חיוב נשים בפסח שני

הזכרנו לעיל שחובת הנשים בפסח שונה מהגברים, והגמרא בפסחים דנה בכך:

גופא: אשה, בראשון - שוחטין עליה בפני עצמה, ובשני - עושין אותה טפילה לאחרים, דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר: אשה - בשני שוחטין עליה בפני עצמה, ואין צריך לומר בראשון. רבי שמעון אומר: אשה, בראשון - עושין אותה טפילה לאחרים, בשני - אין שוחטין עליה כל עיקר... כמאן אזלא הא דאמר רבי אלעזר: אשה בראשון חובה, ובשני רשות, ודוחה את השבת? אי רשות - אמאי דוחה את השבת? - אלא אימא: בשני רשות, ובראשון חובה, ודוחה את השבת. כמאן? כרבי יהודה.    

(צא:).

בגמרא מובאת מחלוקת משולשת בין התנאים בנוגע לחיוב נשים בפסח ראשון ובפסח שני. לגבי פסח שני, דעת רבי יהודה היא שאישה יכולה לשחוט פסח שני כטפילה בלבד - דהיינו לא כמקריב יחידי (וכהשלכה לכך קרבן כזה לא ניתן להקריב בשבת, שכן רק בשבת מקריבים רק קרבנות חובה), כיוון שהן אינן חייבות בו והוא רשות בלבד, בניגוד לפסח ראשון או לחובת גברים בפסח שני. דעת רבי יוסי היא שנשים חייבות בשני הפסחים, ואילו לדעת רבי שמעון בפסח ראשון נשים רשאיות להצטרף לקרבן פסח, אך בפסח שני אין אפשרות אפילו לכך.

הרמב"ם פוסק כדברי רבי יהודה:

נשים שנדחו לשני, בין מפני האונס והשגגה, בין מפני הטומאה ודרך רחוקה, הרי פסח שני להם רשות, רצו שוחטין רצו אין שוחטין. לפיכך, אין שוחטין עליהן בפני עצמן בשבת בפסח שני. אבל אם היתה האשה אחת מבני חבורה מותר.

(הלכות קרבן פסח ה', ח).

בעקבות הלכה זו נוצרת מציאות מורכבת, בה אישה שלא הקריבה קרבן פסח חייבת כרת, אך לא מוטלת עליה חובת הקרבת קרבן בפסח שני: הדבר תלוי ברצון האישה, למרות שהעונש החמור של כרת מוטל עליה אם היא לא תקריב קרבן פסח שני. האם יתכן נתק כעין זה בחיובים בין פסח ראשון לבין פסח שני? לכאורה, הסברה הפשוטה אומרת שמי שחייב בראשון חייב גם בשני. שאלה נוספת היא האם יש חיוב להיפטר מעונש הכרת, דהיינו למרות שאישה לא חייבת בפסח שני כחובה עצמאית, היא תהיה חייבת להקריבו כדי להפטר מעונש הכרת.[7]

יתכן שנשים חייבות בפסח שני בתורת תשלומים לפסח ראשון. בתחילת השיעור הדגשנו שפסח שני אינו רק תשלומין אלא מצווה בפני עצמה, אך יתכן שלגבי נשים פן זה של תשלומין עדיין קיים. כפי שישנה חובה להתפלל תפילת תשלומין אם האדם שכח ולא התפלל, כך גם כאן יש המשכיות של חיוב נשים מפסח ראשון בתורת תשלומין בפסח שני. כך סבור הרב פרלה בביאורו על ספר המצוות לרס"ג:[8]

...דאפשר לומר דלא קאמר רבי יהודה דנשים בשני רשות אלא בשני מצד עצמו. שלא חייבן הכתוב בו כבראשון. אבל ודאי שפיר משכחת לה גם אצלן חיובא בשני מצד חיובן בראשון. ונראה שכן מוכרח מדברי הרמב"ם ז"ל גופיה כתב (מהלכות קרבן פסח ה', ח) וזה לשונו: "נשים שנדחו לפסח שני בין מפני האונס והשגגה בין מפני הטומאה ודרך רחוקה. הרי פסח שני להם רשות. רצו שוחטין רצו אין שוחטין. לפיכך אין שוחטין עליהן בפני עצמן בשבת בפסח שני וכו' עכ"ל.    

(מנין ע"א העונשין, עונש ב).

 ו. חבורת נשים בפסח

כפי שראינו, הרמב"ם בפרק ה' פוסק כשיטת ר' יהודה כי נשים אינן חייבות בפסח שני, אך מדברי הרמב"ם בפרק ב עולה פסיקה שונה:

אין עושין חבורה נשים ועבדים או קטנים ועבדים מפני שלא תהיה קלות ראש ביניהן, אבל עושים חבורה כלם נשים אפילו בפסח שני...                                                            

 (ב', ד).

לכאורה, פסקי הרמב"ם סותרים זה את זה: בפרק ה' הוא כותב שפסח שני רשות לנשים ואינו דוחה את השבת, כדברי ר' יהודה, ואילו בפרק ב' הוא כותב שניתן לשחוט עבור חבורת נשים ללא גברים, כשיטת ר' יוסי.

בהסבר שיטת הרמב"ם מצאנו ארבע שיטות:

  1. בחלק מהמקרים ר' יוסי ור' יהודה לא נחלקו.
  2. הרמב"ם פוסק כר' יהודה, אך ניתן ליצור חבורת נשים לאור הלכה בעניין אחר.
  3. יש לחלק בין מקרים שונים, תלוי בשאלה מדוע האישה לא הקריבה פסח ראשון.
  4. אין כלל קושיה הואיל ובפרק ב' מדובר על סדרי הסעודה ולא על שחיטת הפסח.

נפרט את השיטות:

ה'כסף משנה' (ה', ח) מבין שהרמב"ם מחלק בין מקרים שונים – בחלק מהם הוא פוסק כרבי היודה ובחלק הוא פוסק כרבי יוסי, אך ה'כסף משנה' לא הסביר את דבריו. גם ה'לחם משנה' (שם) ניסה ללכת בדרך דומה ולהסביר שיתכן ור' יוסי מודה לר' יהודה בחלק מהמקרים, אך נשאר בצריך עיון הואיל ונראה שמהחלוקות תלויות זו בזו. על כל פנים, הכיוון העולה מדבריהם הוא שר' יהודה חולק על ר' יוסי רק גבי הקרבה בשבת ולא לגבי שאר המקרים.

על פי כיוון אחר בהסבר דברי הרמב"ם, הלכה כר' יהודה אך נשים יכולות להקריב לבד מטעם צדדי שאינו קשור לשאלה העקרונית לגבי חיוב נשים בפסח שני. ה'אור שמח' (ב', ד) מסביר שהיות ואנו פוסקים שמותר לנשים לסמוך על קרבנות והן יכולות להביא עולת ראייה, ניתן לעשות חבורת נשים בפסח שני.

בעל שו"ת 'ישועות מלכו' הציע לחלק בין מקרים שונים בהם האישה לא הקריבה פסח ראשון: כאשר אישה לא הקריבה פסח ראשון באונס או בשגגה פסח שני הוא רשות עבורה, ואילו אישה שהזידה ולא הקריבה פסח ראשון חייבת להקריב פסח שני. החידוש בדבריו הוא שפסח שני נועד בעיקר בשביל מי שהזיד, בעוד שמפשט הפסוקים עולה שפסח שני נועד למי ששגג או נאנס. יש לציין שהמנחת חינוך (מצווה ש"פ) הבין שדברי הרמב"ם הם לא רק לאישה שנאנסה או שגגה אלא הוא הדין למזידה.

הרב קאפח מביא תירוץ בסגנון אחר:

... דמה שכתב רבינו לעיל פרק ב' דעושין חבורת נשין לבדן, אין פירושו דשוחטין עליהן לבדן, אלא דנמנו על הפסח עם גברים, ולאחר מכן נותנים להן חלקן ועושין חבורה בפני עצמן. דומיא שממנה אחרים על חלקו ואין דעת שאר בני חבורה נוחין מהן שנותנים לו חלקו ועושה לו עם אורחיו חבורה בפני עצמו. והעיקר השמיענו דלא ישבו חבורת נשים ועבדים...[9]  

(פרק ה', אות יא במהדורתו).

ז. 'יציאת ירושלים' בפסח

הרבי מלובביץ' (להלן - רמ"מ) עסק בעניין פסח שני במספר מקומות[10]. בדבריו הוא עמד על המימד המחשבתי המיוחד של מועד זה, הקשור לכך שיציאת מצרים היא לידתו של עם ישראל, ובשל חשיבות מיוחדת זו נתנה הזדמנות גם לאדם שלא עשה פסח ראשון במזיד לעשות פסח שני. בהמשך דבריו הוא מביא את מחלוקת התנאים שראינו לעיל בנוגע לשאלה האם פסח שני הוא תשלומים לראשון, ובעקבות כך הוא מסיק מסקנה מרחיקת לכת:

ואם כנים הדברים הנזכרים לעיל שההפרש בין יחיד לצבור הוא בענין דחית התורה, שאין התורה דוחה צבור לפסח שני, יש לומר שאם לא עשו הצבור את הפסח מצד סיבה צדדית, וכמו בנדון דידן שאי עשיית הפסח בראשון הוא מפני יד האומות ולא מצד עיכוב התורה, חייבים הם בפסח שני...                                 

(ליקוטי שיחות, י"ב, עמוד 220).

לשיטתו, החיוב של היחיד קיים בפסח שני גם בימינו, והסיבה שאנו לא מקריבים היום נובעת מסיבה צדדית של "יד האומות". בעקבות כך הציבור אינו יכול להקריב, אך היחיד עדיין חייב בפסח שני. לאחר מכן הוא חושש לשיטה בגמרא שפסח שני קרב גם בטומאה ומקריבים קרבנות בזמן הזה ולכן הוא מגיע למסקנה הבאה:

אבל היכא שלא הקריב פסח ראשון מצד סיבה צדדית עושה פסח שני גם בטומאה...לפי עניות דעתי יש להמנע ולא להיות בי"ד באייר בתוך טו מיל סמוך לירושלים... ואפילו אם תימצי לומר שאינו אלא ספק וספק ספיקא...

רמ"מ מחדש שיש יש להמנע מלהיות בירושלים בי"ד באייר כדי שלא להתחייב בפסח שני. הוא חושש לשיטות דחויות בגמרא, בתנאים ובפוסקים, כדוגמת הדעה שפסח שני הוא תשלומים לראשון (בניגוד לפסק המקובל), כשיטה הסוברת שניתן להקריב קרבנות בזמננו ועוד. לפי שיטתו יש להתרחק מירושלים גם בערב פסח ראשון, ובאמת במכתבים מאוחרים יותר (מיום י"ג אייר תשל"ה, מופיע בליקוטי שיחות, שם) הוא הוסיף למי ששאל אותו "שכל שכן וקל וחומר שכן הוא בנוגע לפסח ראשון".

דברים אלו קשים והם עוררו ביקורת רבה ממספר סיבות, בעיקר מפני שכשאר הייתה גישה לעיר העתיקה (לפני ובמהלך מלחמת השחרור) רבני ירושלים וארץ ישראל לא הורו או המליצו על התרחקות מירושלים לפני פסח ראשון או פסח שני, וכן כיוון שקשה לתאר מצב שבו כל יושבי ירושלים יתפנו מבתיהם ביום אחד[11]. גדולי הפוסקים חלקו על רמ"מ בעניין זה וישנה אף התכתבות מעניינת בנושא בינו ובין הרב זווין (חידושים וביאורים בש"ס, ב', ט).

ברם, חידוש זה נאמר בשנת תשכ"ח ולאחר מכן בתשובות למכתבים בעניין זה, אך לאחר שעברו כמה שנים, בשנת תשל"ה, רמ"מ שינה את דעתו מכיוון שהוא הבין שלא ניתן לבנות את בית המקדש ולהקריב הקרבנות.

 

 

 

 

**********************************************************

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון תשע"ו

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:                               http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית:                          http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

 

**********************************************************

 

 

 

 

[1]   א. על דרך זו, ר' יוני גרוסמן (שיעורי בית במדרש הוירטואלי, פרשת בא שנת תש"ס) רואה את הבית שבו אוכלים את הפסח כמזבח, שבו כל החבורה מוקדשת אל ה'. קרבן הפסח מהווה כריתת ברית שלנו עם ה', וכעין הקרבה של כל החבורה והקדשה לה'.

     ב. עונש הכרת מגיע בהקשר זה על הוצאת האדם מכלל ישראל. ראו לאור זה את דברי הרב מדן בספרו 'תקווה ממעמקים' על מגילת רות, בפרק שעוסק בכרת.

[2]   עיינו גם בדבריו בספר המצוות, מצוות עשה נ"ז.

[3]   בעקבות גמרא זו ישנו דיון נרחב בשאלת הפטור מכרת בפסח ראשון במקרים שונים, ובמסגרת שיעור זה לא נעסוק בשאלות אלו.

[4]   בעניין זה הרחיבו הרב מיכאל אברהם וגבריאל חזות ב'מידה טובה', תשס"ז, בהעלותך, גיליון 134. וראו גם את התוספתא שהובאה לעיל לגבי המקרה שבית המקדש נבנה בין פסח ראשון לבין פסח שני.

[5]   עקרון זה הוא למד מדברי המכילתא:

"ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל" (שמות, י"ב ,ו). ר' אליעזר אומר: מנין אתה אומר שאם אין להם לישראל אלא פסח אחד שכולן יוצאין בו ידי חובתן? תלמוד לומר "ושחטו אותו" וגו'.

(מסכתא דפסחא, פרשה ה').

 [6] לאור עקרון זה יש לבחון את דין אכילת הפסח (הראשון) בחבורה (עיינו רמב"ם, הלכות קרבן פסח, ב', א). קרבן פסח הוא קרבן שותפים אשר לכל אחד מבני החבורה יש בו חלק. אולם, יתכן והחשיבות באכילה בחבורה נועדה ליצור מצב שהאדם יאכל את הקרבן כחלק מחבורה מתוך תחושה שהוא חלק מציבור יותר רחב.

[7]   דיון מעין זה מצאנו לגבי השאלה האם מוטל על האדם חיוב למנוע מצב שהוא יעבור על איסור בעקבות מעשה שנעשה בעבר. הגמרא במסכת שבת (ד.) דנה האם מותר לאדם לרדות את הפת שהכניס בשבת לתנור באיסור, על מנת להיפטר מעבירה על איסור תורה של בישול בשבת. במקרה זה חכמים התירו לאדם לרדות את הפת כדי לא לעבור על איסור, אך אין מדובר על חובה.

החזון אי"ש (דמאי, ד', כא) התייחס למקרה בו מפריש התרומות והמעשרות הקדים את המאוחר בסדר הפרשה ובכך עבר על לאו למרות שההפרשה חלה (רמב"ם, הלכות תרומות, ג', כב - כג). הוא כותב שמצווה להשאל על ההפרשה במקרה זה, ואין מדובר רק ברשות. אולם, יתכן ויש לחלק בין פעולות ששומטות את הקרקע מתחת לפעולת האיסור (כמו הוצאת פת מן התנור), לבין מעשה אשר מונע עונש בלבד, כמו פטור מכרת על ידי הקרבת פסח שני (עיינו 'מנחת אשר' [במדבר, סימן ס"ה] אשר דן בשאלה האם יש מצווה לאדם שעבר על נדרו להשאל על הנדר כדי לתקן למפרע את חטאו).

[8]   יתכן וניתן לדייק כהבנה זו גם בסיום תשובת ר' אברהם בן הרמב"ם בשו"ת מעשה נסים, סימן ז'.

[9]   ניתן להציע סיוע כפול להסבר זה. ראשית, בפרק ב' הרמב"ם לא עוסק בדיני פסח שני ולכן לא מסתבר שהוא מחדש שם עניין נוסף. שנית, הרמב"ם דייק בלשונו ולגבי נשים לא הזכיר לשון 'שחיטה' אלא 'עשיית חבורה' בניגוד לדבריו לגבי קטנים באותה הלכה.

[10]            דבריו נכתבו לאחר מלחמת ששת הימים, שחרור העיר העתיקה והר הבית (ליקוטי שיחות, י"ב החל מעמוד 216; חידושים וביאורים בש"ס, ב' ט). ראו הרחבה בעניין זה במאמרו של הרב נריה גוטל, 'שמרן וחדשן: לדרכו ההלכתית של רבי מנחם מנדל שניאורסון', ספר על חב"ד, מ' חלמיש וי' קראוס (עורכים), אוניברסיטת בר אילן.

[11]            להרחבה בעניין הקביעה שכלל יסוד בהלכה הוא שכלל הציבור יכול לקיימה ולא רק יחידים ראו את מאמרו של הרב מיכאל אברהם 'הצו הקטגורי בהלכה', צוהר, גיליון ל"א, החל מעמוד 45.