פרשת פרה | פרה אדומה

א. הקדמה

פרה אדומה נמצאת 'על התפר' שבין 'קדשים' לבין 'טהרות'. מטרת שריפת הפרה היא לאפשר הטהרות לטמא מת אשר רוצה להטהר כדי להגיע למקדש או לאכול קדשים, ובעקבות כך הרמב"ם ממקם את הלכות פרה אדומה בספר טהרה. מצד שני, הלכות רבות בדיני פרה אדומה קשורות לדיני קדשים והיא מעין קרבן המוקרב מחוץ למקדש. זאת ועוד: למרות שהפרה נשרפת על הר הזיתים ישנו קשר הדוק לדיני קרבנות ולמקדש, כמו התנאי לראיית ההיכל בזמן שריפתה.[1]

בשיעור זה נעסוק בשאלת מהותה של פרה אדומה ולאיזה עולם הלכתי היא שייכת. נראה ששאלה זו עולה בסוגיית הגמרא, בדברי האחרונים וכן בשפה מקבילה בקרב פרשני התורה. שאלה דומה עולה לגבי עגלה ערופה ושעיר המשתלח, ובמהלך השיעור נעסוק גם בשלושה חריגים אלו ובמשמעות העולה מכך לגבי האופי הכפול שלהם.

ב. בין קדשים לבין פרה אדומה

במספר הלכות בפרה אדומה אנו מוצאים עקרונות הלכתיים הדומים לדיני קדשים, ובמקרים אחרים אנו מוצאים הבחנה ביניהם. כבר בהלכה הראשונה בהלכות פרה אדומה מצאנו מחלוקת בין הרמב"ם לבין הראב"ד בנקודה זו:

מצות פרה אדומה שתהיה בת שלוש שנים או בת ארבע. ואם הייתה זקנה, כשרה, אלא שאין ממתינין לה, שמא תשחיר ותיפסל. ואין לוקחין עגלה, ומגדלין אותה, שנאמר "ויקחו אליך פרה" (במדבר י"ט, ב) - לא עגלה. מצאו עגלה פוסקין עליה דמים, ותהיה אצל בעליה עד שתגדיל ותיעשה פרה. ולוקחין אותה מתרומת הלשכה.

השגת הראב"ד: ומגדלין אותה שנאמר "ויקחו אליך פרה". אמר אברהם: לא מן השם הוא זה, אלא שאין מקדישין מחוסר זמן למזבח, וזו קרויה "חטאת" (במדבר, י"ט, ט; שם, שם, יז). וכשם שאין מקדישין בעלת מום, כך אין מקדישין אותה מחוסרת זמן. ואמור רבנן "לילה לקדושה יום להרצאה" (זבחים יב.) - ליל שמיני מקדישין אבל לא יום שביעי (הלכות פרה אדומה א', א).

לפי הרמב"ם ניתן להקדיש עגלה לפני שהיא הגיעה לגיל המתאים להקרבה. הראב"ד חולק על הרמב"ם וסובר שדיני פרה אדומה זהים לדיני קרבנות ולכן לא מקדישים מחוסר זמן. הראב"ד לומד מהמילה "חטאת" המופיעה בפסוקים שפרה אדומה שווה לקרבן הואיל והיא לחטאת. כפי שנראה בהמשך, מילה זו מהווה נקודת התייחסות מרכזית בנושא זה. לעומת זאת, מדברי הרמב"ם נראה שדיני פרה אינם זהים בהכרח לדיני קדשים.

עקרון זה עולה גם מהלכה המופיעה במשניות לפיה היו מטמאים את המתעסקים בפרה על מנת שיהיו טבולי יום, כדי להוציא מליבם של צדוקים, וכפי שהרמב"ם פוסק להלכה:

הצדוקין היו אומרים שאין מעשה הפרה כשר אלא במעורבי שמש. לפיכך, היו בית דין בבית שני מטמאין את הכוהן השורף את הפרה בשרץ וכיוצא בו וטובל, ואחר כך עוסק בה, כדי לבטל דברי אלו הזדים שמורים מהעולה על רוחם, לא מן הקבלה. וכן כל הכלים שמכניסין לתוכן אפר הפרה, כולן טבולי יום היו...לפיכך אינה צריכה הזיה שלישי ושביעי, אלא מטמאה כדי להראות לצדוקין, ומטבילה ונותן בה (א, יד - טו).

דינים אלו אינם שייכים בהלכות קדשים, וכן מצד שני חומרות אחרות שקבעו חכמים בגלל הקלה זו גם כן מבדילות בין התחומים (ראו פרק ב' הלכה א).

עם זאת, בנושאים אחרים מצאנו שגם הרמב"ם קשר בין הלכות פרה אדומה לבין הלכות קרבנות:

כל המומין הפוסלין הקודשים פוסלין בפרה, שנאמר "אשר אין בה מום" (במדבר, י"ט, ב)... שכל הפוסל את הקודשים למזבח, פוסל את הפרה, אף על פי שהיא כקודשי בדק הבית, הואיל וקראה הכתוב "חטאת" (במדבר, י"ט, ט; שם, שם, יז).

דהיינו, הרמב"ם לומד את פסולי פרה אדומה לאור הפסולים בשאר הקרבנות.

ג. בין קדשי מזבח לבין קדשי בדק הבית

הרמב"ם מזכיר בדבריו שפרה אדומה היא כקדשי בדק הבית ולא כקדשי מזבח. לצורך הבנת דברי הרמב"ם נעיין בסוגיית הגמרא במסכת עבודה זרה.

הגמרא במסכת עבודה זרה דנה בפסול פרה שנרבעה:

...שמע מינה דפרה קדשי מזבח היא, דאי קדשי בדק הבית, מי מיפסלא בה רביעה? שאני פרה, ד"חטאת" קרייה רחמנא (כג:).

בתחילה הגמרא מבינה שפרה אדומה נחשבת כקדשי מזבח הואיל והיא נפסלת ברביעה. למסקנה הגמרא דוחה הבנה זו וקובעת שלמרות שפרה היא קודשי בדק הבית היא נפסלת הואיל וכתוב בה 'חטאת'.

קדשי מזבח הם מוקדשים על מנת שהם יוקרבו על גבי המזבח (בעלי חיים כקרבנות, יינות וכו'), לעומת קדשי בדק הבית, אשר אינם עולים על המזבח אלא משמשים כתרומה כספית לצורכי המקדש.

פרה אדומה נקראת חטאת מספר פעמים בתורה:

...וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵֽי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת לְמֵי נִדָּה חַטָּאת הִֽוא (במדבר, י"ט, ט).

וְלָֽקְחו לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַֽחַטָּאת... (שם, שם, יז).

מדברי הגמרא אנו לומדים שאמנם פרה לא שווה לקרבן, אך מכיוון שיש בה מימד מסויים של חטאת קיים בה פסול רביעה.[2]

הראשונים והאחרונים עסקו במעמד פרה אדומה לאור סוגיה זו והעלו השערות שונות בנוגע למעמדה הכפול של פרה אדומה. לפני שנסקור מספר גישות נעיר על דברי הרמב"ם שהבאנו לעיל (הלכות פרה אדומה א', ז). הרמב"ם כותב "אף על פי שהיא כקודשי בדק הבית", וכ' הדמיון מורה שפרה אדומה אמנם דומה לקדשי בדק הבית אך היא איננה חלק מהם.

מדברי תוספות במסכת בבא קמא עולה שיש בפרה מימד כפול:

והיינו טעמא דאף על גב דאין בה קידוש כלי כיון דקדשי בדק הבית היא, מכל מקום שייך ביה חיבת הקדש[3] כיון דחטאת קרייה רחמנא, וכל ענייניה כעין עבודת הגוף, שיש בה הזאה ופסולה שלא לשמה (עז., ד"ה "פרה").

על פי תוספות משמעות הגדרת הפרה כחטאת היא שעבודות הגוף שלה שוות לקרבן, וכן ששייך בה דין 'חיבת הקודש'.

כיוון קצת שונה עולה מדברי הריטב"א על סוגיית הגמרא בעבודה זרה:

ויש לומר דלא קרייה רחמנא חטאת אלא כשאתה עושה ממנה פרה ולא כשאתה בא לפדותה. דהכי כתיב קרא "למי נדה חטאת היא" (במדבר, י"ט, יט), לומר דכשיהיה למי נדה היא כחטאת לכל פסולין שבה... (ד"ה "שאני פרה").

ניתן להבין את דברי הריטב"א בשני כיוונים. הבנה אחת היא שפרה אדומה אינה קרבן, אבל תכליתה, מי נידה, נועדה לעולם הקרבנות ולכן היא כחטאת. הבנה שנייה היא שיש לחלק בין שלבים שונים בהכנת אפר הפרה. בשלב ראשון היא עדיין אינה קרבן ולכן אם היא נפדית דינה כקדשי בדק הבית, אך לאחר מכן מעמדה משתנה. נחזור לאפשרות דומה לכך בהמשך השיעור.

הרמב"ם פוסק בהלכות מעילה כך:

וכן פרה אדומה מועלין בה משהוקדשה, עד שתיעשה אפר. אף על פי שהיא כקודשי בדק הבית, הרי נאמר בה "חטאת היא" (במדבר, י"ט, ט)... (ב', ה).

הכסף משנה מקשה על הרמב"ם שהרי גם בקדשי בדק הבית מועלים, והוא מתרץ:

ואפשר דהכי קאמר: אף על פי שאינה קדשי מזבח וגם אינה קדשי בדק הבית, אלא דומה לקדשי בדק הבית, וכיון שאינה קדשים ממש לא היה מן הדין שימעלו בה, אלא דקרייה רחמנא "חטאת".

הכסף משנה מבין בדומה לדיוק שהצענו לעיל: פרה היא לא קדשי מזבח ולא קדשי בדק הבית. לכן, לא ניתן ללמוד את הלכותיה באופן מלא מאחד מהתחומים אלא היא קטגוריה שונה שלעיתים דומה לאחד ולעיתים לשני[4].

בחידושי ר' חיים מבריסק עולה כיוון הפוך: פרה אדומה היא גם קדשי מזבח וגם קדשי בדק הבית, ויש בה את שני הדינים גם יחד:

...ומובן היטב גם דברי הרמב"ם, כיון דתרי דיני בקדושתה, שם חטאת שהוא עיקר דינא דפרה אדומה, ושם קדושת בדק הבית. ומשום דין בדק הבית הלא היה צריך להיות בה מעילה לעולם, ואך דהגזירת הכתוב דחטאת היא הוא דבא לאורויי דגם קדושת בדק הבית שבה תלויה בדין חטאת. ולהכי הוא דפקע מינה דין מעילה כשנעשית אפר, וזהו שהוסיף הרמב"ם טעמא שהרי נאמר בה חטאת היא...

דהיינו, ר' חיים מסביר שיש שני דינים בפרה אדומה - גם צד של קדשת בדק הבית וגם צד של קרבן כקדשי מזבח[5].

בשם ר' חיים מובא בעל פה הסבר נוסף לגבי מעמד פרה בהקשר אחר, אשר שונה במקצת מדבריו בחידושים על הרמב"ם. כך מובא במכתב ששלח הרב יעקב אריאל לרב ויינברג בעל השרידי אש:

ואמר הגר"ח ז"ל דהנה מצינו דפרה הוי מקדשי בדק הבית וגם חטאת קריא רחמנא. והיינו, דהקדש דידה הוי בדק הבית אבל הקרבתה הוי חטאת, וכל חלות דין חטאת דחל עליה הויא רק על ידי ההקרבה והוא בשחיטתה, אבל עד ההקרבה אין עליה קדושת קרבן ולא הוי אלא קדושת בדק הבית... (שו"ת שרידי אש, חלק א', סימן קע"ח).

לפי הסבר זה יש שני דינים בפרה אדומה אך יש חלוקה ביניהם בהתאם לשלבי הכנת אפר הפרה (בדומה לדברי הריטב"א לעיל): בשלב ראשון פרה אדומה היא קדשי בדק הבית ורק לאחר שחיטתה היא נהפכת להיות כחטאת.[6]

ד. בין פרה אדומה לבין עגלה ערופה

בשלושה מקרים מצאנו שמקריבים כעין קרבנות בחוץ - שעיר המשתלח, עגלה ערופה ופרה אדומה,[7] וכבר הרמב"ן עמד על הדמיון שבין עגלה ערופה לבין קרבנות:

ועניין העריפה...לפי דעתי יש בו טעם כעניין הקרבנות הנעשים בחוץ, שעיר המשתלח ופרה אדומה, ולפיכך מנו חכמים עגלה ערופה מכלל החוקים (דברים, כ"א, ה).

ישנן הקבלות רבות בין פרה אדומה לבין עגלה ערופה, אשר מתחיל בלשון הפסוקים:

ויקחו אליך פרה אדמה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה על (במדבר, י"ט, ב).

עגלת בקר אשר לא עבד בה אשר לא משכה בעל (דברים, כ"א, ג).

הגמרא בסוטה מו. לומדת גזירה שווה בין עגלה ערופה לבין פרה אדומה כאשר נוצרת השוואה בהלכות ביניהם, ובמסכת בבא מציעא (ל.) הגמרא לומדת דין לגבי פרה אדומה ממילה בתורה אשר מכתבה לגבי עגלה ערופה.[8]

לפני שנמשיך לבחון את הקשר בין שתי הלכות אלו, נעמוד על השוני הבסיסי ביניהם. נראה כי מצוות עגלה ערופה נועדה לכפרה. כך מובא בלשון המשנה בסוטה והגמרא שם:

זקני אותה העיר רוחצין את ידיהן במים במקום עריפה של עגלה ואומרים... והכהנים אומרים "כפר לעמך ישראל אשר פדית ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל" (דברים, כ"א, ח). לא היו צריכים לומר "ונכפר להם הדם", אלא רוח הקודש מבשרתן אימתי שתעשו ככה הדם מתכפר להם (משנה, ט', ו).

אמר הקב"ה, תבוא עגלה בת שנתה שלא עשתה פירות ותיערף במקום שאינו עושה פירות, לכפר על הריגתו של זה שלא הניחוהו לעשות מצוות (גמרא, מו.).

לעומת זאת בפרה אדומה המינוח אינו "כפרה" אלא "טהרה". הנצי"ב על התורה עמד באריכות על נקודה זו והדגיש אותה:

וסמוך ענין לה עסק פרה שאינה אלא לטהרה ולא לקדושה, ומשום הכי כשר בה טבול יום ואונן... אלא היה בזה עוד טעם כמוס דבש וחלב תחת לשונם, והיינו משום שהצדוקי רצה להנהיג קדושה בענין שאינו אלא טהרה, וזהו הריסות הליכות הדת בכמה ענינים שבתורה, על כן נכתבה סמוך לפרשת קרח (במדבר, י"ט, א).

הנצי"ב מבחין בין קדושה לבין טהרה, ומדגיש שמוקד פרה אדומה הוא טהרה ולא קדושה. מה ההבדל בין התחומים? בעניין זה הרחיב הרב משה ליכטנשטיין:

שתי תבניות יסוד מטאפזיות הלכתיות קיימות בהתייחסותנו למציאות; למעשה, שתים שהן ארבע: א. טומאה וטהרה ב. קודש וחול. רגילים אנו בצירוף הלשוני של קדושה וטהרה. צמדי מלים דוגמת "קדושה וטהרה "הקדושים והטהורים" וכיו"ב שגורים בפינו ובתפילותינו. ברם, אין בצירופים מעין אלו משום כפל העניין במילים שונות, אלא יש בהם משום צירוף שני עניינים השונים בתכלית השינוי. קדושה לחוד, טהרה לחוד; טומאה בפני עצמה, חול בפני עצמו.

טהרה וטומאה מתייחסות לעולם הטבע. הטהרה מציינת את הטבע במצבו הראשוני, הקמאי, ואילו הטומאה מציינת את ההשחתה של הטבע המקורי, על ידי המוות והכליון. בעצם, אין טהרה מושג חיובי אלא העדר- העדר מוות, כליון והשחתה. השלילה המתלווה לעולם...

לעומת זאת, הקודש אינו העדר אלא מצב חיובי. אין הקדושה סילוק החול, אלא יצירת הקודש. אין בחולין משום שלילה או השחתה, ואין הוא אלא העדר הקדושה. בצמד זה, המצב היותר נעלה - הקדושה - הוא המצב הנוצר באופן חיובי, ואילו היפוכו - החול - מציין את ההעדר. אף החול מתוקן בפני עצמו ואין בו שלילה או השחתה כדוגמת הטומאה. הוא פשוט נעדר קדושה. הקדושה משמעותה מעבר מהעולם הטבעי והסתמי של טהרה וחולין...

ממילא, דרכי היווצרותן של קדושה וטהרה שונות המה. הקדושה אינה נמצאת בטבע. כל כולה תלויה בהינתקות מעולם הטבע ומעבר לעולם המלאכותי של יצירה אנושית... חותם הקדושה הוא הפקעת החפץ ממצבו הסתמי הראשוני וקידושו ע"י האדם. בעולם הטבעי אין לאדם מבוא, ואינו יכול לקדש אלא את השייך לעולמו. היפוכם של דברים בעולם הטהרה. היטהרות - עניינה הבלעדי הוא חזרה למצב הטבעי. הטבע טהור. אין בעלי חיים מקבלים טומאה, ואין המחובר מקבל טומאה. האדם מטהר ע"י ירידה לתוך מקוה מים כשהוא נמצא במצב הטבעי, ללא בגדיו. לבישת הבגדים המלאכותיים, מעשה ידי אומן, נחשבת כחציצה בינו לבין הטבע, ועל כן אינו נטהר. המים מיטהרים ע"י זריעתם. המים המטהרים מנותקים לחלוטין מעולם האומנות - מעיין מטהר בכל שהוא מפני היותו טבעי לחלוטין... בשורש העניין, הדברים נוגעים בנקודה יסודית יותר. קדושה - שורשה בעמידה לפני ה', ובהיות החפץ בזיקה כלפי הקב"ה... יכולת האדם לקדש קשורה בעובדה שחפצים אלו משמשים אותו בעבודתו ועמידתו לפניו יתברך. "מקדש ישראל והזמנים - ישראל דקדשינהו לזמני"... העולם הטבעי, במצבו הראשוני, נברא ע"י הקב"ה; לכן טהור הוא. אין בו פגם או רבב. הטומאה אינה נמצאת בו, אך גם לא הקדושה. כל עוד אין העולם נמצא במגע ישיר עם הקב"ה, אין בו קדושה...

(בקדושה וטהרה, בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון, שיחות על פרשיות השבוע מאת ראשי הישיבה, פרשת חקת, שנת תשס"ט).[9]

גם הרב סולובייציק עומד על היחס שבין כפרה ובין טהרה (על התשובה, החל מעמוד 15): החטא משפיע על האדם באופן כפול - הוא מחייב והוא מטמא. הכפרה היא מחילה ומחיקת העונש. מטרת עגלה הערופה היא למחול ליושבי העיר על כך שלא מנעו את הפשע שאירע בתחום מושבם. לעומת זאת, עולם הטומאה והטהרה קשור לאישיותו של האדם. הפרה מטהרת מטומאת המת ומחזירה את החיים הטבעיים של האדם.

לפי הבנה זו, פרה אדומה אינה שייכת לעולם המקדש אלא לעולם החול שמחוץ למקדש. פרה אדומה מאפשרת לאדם להתקרב אל הקודש, אך אינה שייכת לעולם הקודש. נראה כי גם לעגלה ערופה ישנה מאפיינים דומים. העגלה אינה קשורה לעולם הקודש של המקדש אלא לכפרה על חטא שנעשה בעולם החול שמחוץ למקדש. השחיטה נעשית במקום הפשע והוא נועד לכפרה שלא על ידי מקדש, כמו שפרה אדומה יוצרת מצב של טהרה לא בתוך עולם המקדש[10].

נראה שבכל אחד מהחריגים הדומים לקרבנות והנעשים בחוץ (פרה אדומה, עגלה ערופה, שעיר המשתלח) יש סיבה טכנית מדוע לא ניתן להקריבם בקודש ולכן הם מטמאים את עושיהם. בעניין זה הרחיב הרב אלחנן סמט:

שחיטת הציפור והשימוש בדמה הם מעין קרבן טהרה למצורע. הוא נעשה מחוץ למקדש, משום שהמצורע אינו יכול להיכנס בשלב הזה אף לא אל פתח אהל מועד. כך הדבר גם בפרה אדומה. ההבדל הוא שקרבן הטהרה למצורע הוא אישי, אך דבר זה אינו אפשרי לפרה אדומה – שישחטו כזו לכל טמא מת – ועל כן נעשה קרבן הטהרה הזה לעם ישראל כולו, והשימוש בקרבן הכללי הזה מתפרט לכל יחיד ויחיד הזקוק לטהרה מטומאת מת באמצעות השימוש באפר הפרה הנתון למשמרת לצורך זה...

והנה קיים מכנה משותף חשוב ועקרוני בין שלושת המקרים שבהם נטמאים העוסקים בבהמות קדשים אלו.

פרה אדומה: כל העוסקין בפרה – אם נגע בבגד או בכלי בשעת שחיטה או בשעת שריפה – הרי הן (- הבגד או הכלי) טמאים, אבל אחר שיפרוש ממעשיה – ... אם נגע בכלי אינו מטמאו. והפרה עצמה אינה מטמאה לא אדם ולא כלים שנגעו בה, אלא המתעסק בה בלבד הוא הטמא, וטעון טבילה ומטמא בגדים כל זמן שעוסק בה. (רמב"ם, שם הלכה ב)

פרים ושעירים הנשרפים: הנוגע בפרים ושעירים הנשרפין עצמן (- שאינו זה שמוליכם), אפילו אחר שיצאו (- אל מקום שרפתם), בין אדם בין כלים בין אוכלין בין משקין – הכל טהור. (הלכה ז)

שעיר המשתלח וכן אם נגעו בשעיר המשתלח עצמו בזמן הולכתו – טהורים. שאין אלו מטמאין אלא למתעסק בהן בלבד, שנאמר (בפר ושעיר הנשרפין) "וְהַשּׂרֵף אֹתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו", אבל הנוגע – טהור. (שם)

מהי משמעותו של דין משותף זה? אין משמעו אלא זה: לא הבהמות הן הגורמות טומאה, אלא הפעולות הנעשות בהן הן שגורמות לטומאה, ואם כן זוהי טומאה מיוחדת, שהיא תוצאתה של פעילות אנושית, ולא של מגע בדבר מטמא... כלומר, הצד השווה בשלושתם הוא שאלו 'מעין עבודות' הנעשות מחוץ למקדש. דברים שסתם רמב"ן בקיצור דבריו, פירש ר' מאיר שמחה מדווינסק בספרו 'משך חכמה' על פרשתנו: "ודע, כי כל עבודות-חוץ המה מטמאים בגדים, והעוסק בהן טמא מלבוא למחנה שכינה".

ובכן, לא השעיר המשתלח ולא הפרה האדומה ולא הפרים והשעירים הנשרפים כשלעצמם הם המטמאים, אלא העבודה הנעשית בהם מחוץ למקדש מביאה טומאה על המתעסקים בם.

(בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון, שיעורים בפרשת השבוע).[11]