פרוזבול

  • הרב שלמה לוי

פרוזבול* / הרב שלמה לוי

איתא במשנה בשביעית:

"פרוזבול אינו משמט. זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן, כשראה שנמנעו העם מלהלוות העם זה את זה, ועוברים על מה שכתוב בתורה: 'השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל' וגו', התקין הלל פרוזבול. זה גופו של פרוזבול: 'מוסר אני לכם איש פלוני ופלוני, הדיינים שבמקום פלוני, שכל חוב שיש לי, שאגבנו כל זמן שארצה' והדיינים חותמים למטה או העדים"

(פ"י, משניות ג'-ד')

תקנת הפרוזבול נוהגת גם בימנו, וכל בעל חוב נוהג לחתום על פרוזבול בערב ראש השנה כדי למנוע את השמטת חובו.

הרמב"ם פוסק:

"ואין הפרוזבול מועיל אלא בשמיטת כספים בזה הזמן שהיא מדברי סופרים, אבל שמיטה של תורה אין הפרוזבול מועיל בה"

(הלכות שמיטה ויובל, פ"ט הט"ז)

אולם הראב"ד על אתר חולק, וסובר שתקנת פרוזזבול יעילה לדעת רבא גם בזמן שמיטה דאוריתא, בהסתמך על "הפקר בית דין הפקר". בשורות דלהלן, ננסה לסכם כמה מן הנקודות העיקריות בהן עסקו הפוסקים ביחס לפרוזבול.

א. כיצד מועיל הפרוזבול

במשנה בשביעית נאמר:

"המלוה על המשכון והמוסר שטרותיו לבית דין אינן משמטין"

המקור לדברי המשנה הוא בספרי בפרשת 'ראה', שם נאמר:

"ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך - פרט למוסר שטרותיו לבית דין"

לדברי הסיפרי, חובת השמיטה נאמרה כמצוה המוטלת על האדם כלפי אחיו ולכן היא איננה מוטלת על בית דין.

רש"י ותוס' נחלקו בהבנת הפרוזבול. במסכת מכות כותב רש"י:

"הוא פרוזבול שהתקין הלל"

(ג:, ד"ה "מוסר שטרותיו")

אולם, תוס' מעיר על דבריו:

"ולא נראה... לכך נראה דתרי מילי נינהו, ומוסר שטרותיו לבית דין מדאוריתא אינו משמט"

תוס' הבינו, שלדעת רש"י העושה פרוזבול נחשב כמוסר שטרותיו לבית דין. אם כן, יש חפיפה בין שני הדינים, וכשם שפרוזבול הוא תקנת הלל כך גם מעמדו של 'מוסר שטרותיו'. לפי הבנה זו, שהיא ההבנה המקובלת ברש"י, הלימוד מהפסוקים המופיע בספרי לענין מוסר שטרותיו הוא בגדר אסמכתא בלבד. בנקודה זו חלקו התוס', והם סוברים שמוסר שטרותיו הוא דין דאוריתא.

לדעת תוס' עולה השאלה, מה הצורך בתקנת הלל לכתוב פרוזבול אם מסירת השטרות היא דאורייתא? בהסבר התקנה מופיעות שתי שיטות בראשונים:

א. בעל התרומות (הובא בבית-יוסף) כותב:

"שהפרוזבול רק מדרבנן ומועיל רק בזה הזמן ובבית דין חשוב, שאינו מוסר השטרות עצמן לבית הדין אלא כותב או אומר לבית הדין 'הריני מוסר' וכו'"

כלומר, המוסר שטרותיו בפועל לבית דין אכן אינו משמט את חובותיו מדאורייתא, אולם הכותב פרוזבול מסתפק בשטר בו הוא מודיע לבית דין על המסירה. כיוון שהוא אינו מוסר להם את שטרותיו ממש הם אינם משתמטים מדאורייתא, אלא רק מתקנת הלל.

ב. תוס' ותוס' רא"ש בגיטין מציעים, שאכן פרוזבול נחשב כמסירת שטרות לבית דין. לכן, הוא אכן יכול להועיל מדאוריתא. אלא, שעד לתקנת הלל מסירת השטרות הייתה מעשה נדיר שנחשב כהערמה על דין שמיטת ההלוואות בשביעית. לכן, בתי הדין סירבו לקבל את השטרות. בכך שהלל תיקן שבתי הדין יסכימו לקבל את תקנת הפרוזבול, הוא בעצם הפך את התהליך לפשוט ומקובל, שימושי לכל מאן דבעי.

ב. זמן כתיבת הפרוזבול

הרמב"ם פוסק:

"אין שביעית משמטת אלא בסופה... וכשתשקע החמה בלילי ראש השנה של מוצאי שביעית אבד החוב"

(הלכות שמיטה ויובל, פ"ט הל"ד)

המסקנה הפשוטה העולה מהלכה זו היא, שיש לעשות את הפרוזבול בסוף שנת השמיטה. ברם, בתוספתא נאמר:

"אמתי כותבין עליו פרוזבול ערב ראש השנה של שביעית?"

(פ"ח, הלי"א)

כלומר, פרוזבול נכתב בתחילת השנה השביעית. הרשב"א בתשובה (ח"ב, סימן שי"ד) כתב, שיש לשנות את הגירסא בתוספתא ולכתוב "ערב ראש השנה של מוצאי שביעית", וכך פסקו רוב הפוסקים.

ברם, בעל העיטור (באות פ') כתב בשם ר' ניסים גאון, שיש לכתוב את הפרוזבול ערב ראש השנה של תחילת שביעית, כגירסא המקורית בתוספתא. לדברי ר' ניסים גאון קיימים שני דינים שונים: הפקעת החוב חלה במוצאי שביעית, אולם במשך השנה השביעית כולה יש דין ש'לא יגוש'. לכן, הרוצה לגבות את חובותיו בשביעית זקוק לפרוזבול. אמנם, בדיעבד מודה גם ר' ניסים גאון שחובותיו של העושה פרוזבול במוצאי שביעית לא נשמטים.

למעשה, נהגו להסתפק בכתיבת פרוזבול במוצאי שביעית, וכן כתב הבית יוסף שמנהג ארץ ישראל וסביבותיה. לעומת זאת, כתב השו"ע וכן החתם-סופר שלכתחילה עושים פרוזבול גם בערב שביעית, וכן מנהג חב"ד.

ג. בית הדין הראוי לעשות פרוזבול

איתא בגיטין לו:

"אמר שמואל: לא כתבינן פרוזבול אלא אי בבי דינא דסורא אי בבי דינא דנהרדעא"

וכן כתב הרמב"ם:

"אין כותבין פרוזבול, אלא חכמים גדולים ביותר כב"ד של ר' אמי ור' אסי שהן ראויים להפקיע ממון"

(פ"ט הי"ז)

הרא"ש בגיטין מביא את שיטת ר"ת, הסובר שאפילו בדורו שלו אי אפשר לכתוב פרוזבול, כיון שאין באותו הדור חכמים כר' אמי. בהמשך מביא הרא"ש שר"ת חזר בו וכתב בבית דינו פרוזבול, כיון שהכריע שאין צורך בבית דין שהוא בפועל כר' אמי, אלא רק לבית הדין הגדול שבדור. לכן, בכל דור, ויתכן שאף בכל מקום, יכול הבית דין החשוב שבאותו מקום לכתוב פרוזבול. יש שהבינו כך גם את כונת הרמב"ם שצוטט לעיל.

המאירי בגיטין סובר עקרונית כר"ת, אולם כתב שאין אנו ראויים להחשב 'בית דין גדול'. לכן, הציע שבמקום כתיבת פרוזבול המלוה יוסיף להלואה תנאי "על מנת שלא תשמט שביעית".

הרי"ף השמיט את דינו של שמואל, ובעקבות כך הכריעו הרמב"ן והרשב"א שלשיטתו לא נפסק כלל ענין בית דין חשוב, אלא כל ב"ד יכול לעשות פרוזבול. הרמב"ן מסביר, שדברי שמואל נאמרו לשיטתו בגמרא שם ש"אי איישר חילי אבטליניה" - כלומר, שמואל התנגד באופן עקרוני לשימוש בפרוזבול, אולם כיוון שנפסקה הלכה בניגוד לדעתו הוא סבר שיש להקשות על הרוצים לצעוד במסלול זה.

השו"ע מכריע:

"פרוזבול אינו משמט, ואינו נכתב אלא בבית דין חשוב, דהיינו שלושה בקיאים בדין ובענין פרוזבול, ויודעים ענין שמיטה, והמחום רבים עליהם באותה העיר"

(חו"מ ס"ז, י"ח)

הרמ"א שם כותב:

"ויש אומרים שכותבים פרוזבול בכל בית דין, ונראה לי דיש להקל בזה הזמן"

הדגש ברמ"א הוא לגבי 'זה הזמן', ויש לציין בהקשר זה את דבריו בתחילת הסימן:

"אבל יש אומרים שאין שמיטה נוהגת בזה הזמן, ונראה שעליהם סמכו במדינות אלו שאין נוהגים דין שמיטה כלל בזה הזמן"

הרמ"א רומז כאן לשיטת בעל המאור, ששמיטה תלויה ביובל גם מדרבנן ולכן משפסק היובל פסקה השמיטה. אולם, למעשה מנהגנו הוא ששמיטה נוהגת בזה הזמן מדרבנן.

ד. מסירת הפרוזבול לדיינים או לעדים

המשנה בשביעית קובעת:

"וחותמין הדיינים או העדים"

פשט הדברים הוא, שהאישור על מסירת הפרוזבול יכול להתבצע על ידי הדיינים או העדים.

נחלקו הראשונים האם אפשר למסור רק לעדים, ללא נוכחות דיינים. הירושלמי על המשנה אומר "ואפילו הן נתונים ברומי", אולם נחלקו המפרשים האם מדובר שם על הדיינים או על השטרות. למ"ד שמדובר על בית הדין, הרי שיש כאן ראיה לכך שאין חובה למסור את הפרוזבול לדיינים עצמם. גם הבית יוסף מצטט את בעל התרומות בשם הר"י ברצלוני הסובר שניתן למסור את הפרוזבול לעדים, וכן הביא המרדכי. האחרונים הרבו לעסוק בעניין זה ואכמ"ל.

יש להעיר, שמסירה לעדים אמנם מהווה חיסרון בכך שלא באים לבית הדין, אולם מצד שני קיימת במסירה כזו גם יתרון, בכך שניתן למסור את הפרוזבול לדיינים המומחים והבקיאים שבאותו מקום.

מכיוון שנהגו לעשות פרוזבול בערב ראש השנה ממש, נתינה לדיינים גורמת כמעט בהכרח למסירה לג' הדיוטות. אם כן, מכל מקום לא מדובר על בית הדין הגדול שבדור או אפילו דיינים שהמחום רבים עליהם. אשר על כן, הסוברים כדעת השו"ע ייתכן שיעדיפו מסירה לעדים. לפוסקים כרמ"א, ייתכן שיש עדיפות למסירה לדיינים, אולם גם הם יכולים לסמוך על המקילים.

 

* השעור הופיע בדף-קשר 458 ולא עבר את ביקורת הרב.