פרישת כהן גדול שבעה ימים קודם יום הכיפורים (1)

  • הרב יוסף מרקוס

פתיחה

אנחנו מתחילים בעזרת ה' בסדרת שיעורים על סדר העבודה של הכהן הגדול ביום הכיפורים. עבודת הכהן ביום הכיפורים מהווה ללא ספק את שיאו של היום ונראה כי ניתן לראות בה את נקודת השיא של השנה כולה בעבודת המקדש. גם אמירת סדר העבודה על ידינו, נוהג אותו אנו מוצאים כבר בגמרא (יומא לו:), מהווה את אחד השיאים של תפילת יום הכיפורים. כולי תקווה ששיעורים אלו יעזרו להבין טוב יותר את המתרחש במקדש ביום הכיפורים, הן מהצד ההלכתי והמעשי והן מצד המשמעות של העבודות השונות.

בשיעורים אלו, בהם נעסוק בסוגיות המרכזיות של סדר, נצעד בעקבות סדר המשניות, המתארות באופן כרונולוגי את העבודות השונות. מומלץ מאוד לעבור לפני או במקביל ללימודנו על משניות המסכת.

מסכת יומא ערוכה על פי הסדר הכרונולוגי של עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים[1]. המשנה הראשונה במסכת, מקדימה ומתארת את ההכנות שנעשו לפני היום עצמו, הכנות שהחלו עם הפרשתו של הכהן הגדול שבעה ימים קודם יום הכיפורים:

"שבעת ימים קודם יום הכפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פלהדרין, ומתקינין לו כהן אחר תחתיו שמא יארע בו פסול.

רבי יהודה אומר: אף אשה אחרת מתקינין לו, שמא תמות אשתו שנאמר: (ויקרא טז) "וכפר בעדו ובעד ביתו", ביתו - זו אשתו.

אמרו לו: אם כן אין לדבר סוף."

המשנה עוסקת, מלבד מדין הפרישה, בשני עניינים נוספים: התקנת כהן אחר תחת הכהן הגדול שמא יארע בו פסול, והתקנת אישה אחרת (דין הנתון במחלוקת תנאים).

להלן נתמקד בעניין הראשון הנידון במשנה זו - הפרשת הכהן הגדול מביתו ללשכת פלהדרין. נציין כי בשיעור זה נעסוק במקור הדין, אופיו ומשמעותו, ואילו בשיעור הבא נעסוק במספר דינים הקשורים לצורת הפרישה, מקום הפרישה וכד'.

מקור דין ההפרשה

א. חשש טומאה

במשנה לא מופיע נימוק מפורש לצורך בפרישה, אולם מהעובדה שדין זה הובא בצמידות לשני הדיונים על התקנת כהן אחר והתקנת אישה אחרת, דינים שמטרתם ברורה -  למנוע מצב שהכהן הגדול לא יוכל לעבוד - אפשר להבין שגם מטרת דין הפרישה דומה: למנוע מציאות שהכהן יפסל לעבודה. 

כך אכן עולה מדברי רבי יהודה בין בתירא בתוספתא (פ"א, א) על אתר:

למה מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פרהדרין? פירש ר' יהודה בן פתירה: שמא תמצא אשתו ספק נידה ויבא עליה נמצא טמא שבעת ימים.

טעם זה מובא גם בספרא (מכילתא דמלואים, פרשה א) המצטט הן את המשנה והן את התוספתא:

מיכן אמרו: שבעת ימים קודם יום הכפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פרהדרין. וכשם שמפרישים כהן גדול מביתו כך מפרישים כהן השורף את הפרה מביתו, ולמה מפרישים שבעה? שמא תמצא את אשתו ספק נידה וידחה כל שבעת הימים.

לפי הסבר זה, טעם הפרישה הוא מחשש שהכהן יטמא,  (ומכיוון שאין העבודה כשרה אלא בכהן הגדול, תקנו חכמים את חובת הפרישה - על מנת  לוודא שהכהן הגדול יהיה כשר לעבודה).

אמנם הגמרא בדף ו., המצטטת את התוספתא, מבינה שאין זה הטעם העיקרי לעצם הפרישה אלא רק הסבר מדוע מפרידים את הכהן הגדול מאשתו:

מפרישין כהן גדול וכו'. למה מפרישין? - למה מפרישין? כדקאמרינן: אי לרבי יוחנן - כדאית ליה, אי לריש לקיש - כדאית ליה! הכי קאמר: מביתו למה פירש? תניא: רבי יהודה בן בתירה אומר: שמא תמצא אשתו ספק נדה, ויבא עליה. - אטו ברשיעי עסקינן? - אלא: שמא יבא על אשתו, ותמצא ספק נדה.

כפי שמעירה הגמרא, הטעם לעצם הפרישה נתון במחלוקת בין רבי יוחנן לריש לקיש, ושיטותיהם נידונות בדפים הראשונים של המסכת[2]

ב. שיטת רבי יוחנן: מילואים והיום השמיני

הסוגיה הראשונה במסכת פותחת בציטוט משנה ממסכת פרה הקובעת שגם את הכהן השורף את הפרה היו מפרישים שבעה ימים קודם השרפה ואגב כך ישנו דיון קצר בדין פרה אדומה. בסוף דף ב. חוזרת הגמרא לדון במשנה ונדרשת לשאלת מקור הדין:

מנא הני מילי? אמר רב מניומי בר חלקיה אמר רבי מחסיא בר אידי אמר רבי יוחנן: אמר קרא (ויקרא ח, לד) "כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשת לכפר עליכם". "לעשת" - אלו מעשי פרה, "לכפר" - אלו מעשי יום הכפורים.

פסוק זה מובא בסוף פרשת המילואים בה נצטוו הכהנים שלא לצאת מאוהל מועד במשך כל שבעת הימים שהיו לפני חנוכת המשכן (שהתקיימה ביום השמיני), ולהתכונן לחנוכה (שם, לה - לו). הגמרא מביאה כאן בשמו של רבי יוחנן, שיש ללמוד מפסוק זה הן את הצורך בפרישה לפני עבודת יום הכיפורים והן את הצורך בפרישה לפני מעשה פרה.

בהמשך הסוגיא, בדף ג: מובאת מסורת אחרת משמו של רבי יוחנן, בה פרשת המילואים מלמדת רק את הפרישה של יום הכיפורים:

כי אתא רב דימי אמר: רבי יוחנן מתני חדא, [רבי יהושע בן לוי] מתני תרתי. רבי יוחנן מתני חדא: "לעשת לכפר" - אלו מעשה יום הכפורים, [ורבי יהושע בן לוי] מתני תרתי: "לעשת" - אלו מעשה פרה, "לכפר" - אלו מעשה יום הכפורים. רבי יוחנן מתני חדא? והא אנן תנן: שבעת ימים קודם יום הכפורים, ושבעת ימים קודם שריפת הפרה! - מעלה בעלמא.

דעת רב דימי היא שלדעתו של רבי יוחנן פרישת הכהן השורף את  הפרה היא מעלה בעלמא ואילו הפרישה ביום הכיפורים היא מהותית ונלמדת מימי המילואים.

יש לציין שגם בירושלמי בראשית המסכת (פ"א, הלכה א) מובא הלימוד מפרשת ימי המילואים וגם שם ישנן שתי דעות באשר לשאלה האם מקור זה מלמד אף על הפרישה לפני שריפת הפרה או שמא פרישה זו היא 'סלסול בעלמא'. (להלן עוד נזדקק לדברי הירושלמי אלו).

למרות שהיה ניתן להסתפק בדרשתו של ר' יוחנן, התלמודים לא מסתפקים בכך ומביאים בהמשך דיונם  מקור נוסף: דרשה המתבססת על הפסוק המופיע בתחילת פרשיית יום הכיפורים (ויקרא ט"ז א).              בירושלמי איתא:

דתני רבי ישמעאל: "בזאת יבא אהרן אל הקודש" - באמור בעניין, מה אמור בעניין? מפרישין אותו כל שבעה ועובד כל שבעה ומחנכין אותו כל שבעה -  אף זה מפרישין אותו כל שבעה ועובד כל שבעה ומחנכין אותו כל שבעה. וכי אמור הוא בעניין? אלא מכיון שמיתת בני אהרן אמורה בעניין ולא מתו אלא במילואין כמי שהוא אמור בעניין.

הברייתא של רבי ישמעאל מתמקדת בפסוק המופיע בראשית פרשת יום הכיפורים (ויקרא טז) - 'בזאת יבא אהרן אל הקודש'. נראה שעיקר הלימוד הוא מהמילה 'בזאת', המלמדת, על פי הדרשן, שיש דרך מסוימת לבוא אל הקודש. את הדרך, כך לומדת הברייתא, יש ללמוד מתוך פרשה הקשורה ישירות לפרשה שלנו והיא פרשת המילואים. הגמרא שם מסבירה שהקשר בין הפרשות ברור: פרשת יום הכיפורים פותחת במיתת בני אהרון, וידוע כי בני אהרון מתו בסיום ימי המילואים. אכן, קשר זה ברור בפשוטו של מקרא - קל לראות שהפסוקים בויקרא פרק טז ('אחרי מות שני בני אהרון'...) הם למעשה המשך לויקרא פרק י (המתאר את מיתתם של בני אהרון)

גם הבבלי בדף ד. מציין לברייתא ההולכת בכיוון זה:

תניא כוותיה דרבי יוחנן: (ויקרא טז) "בזאת יבא אהרן אל הקדש" - במה שאמור בענין. מאי היא - בענין דמלואים. ומה אמור בענין דמלואים - אהרן פירש שבעה ושמש יום אחד, ומשה מסר לו כל שבעה כדי לחנכו בעבודה. ואף לדורות, כהן גדול פורש שבעה ומשמש יום אחד, ושני תלמידי חכמים מתלמידיו של משה, לאפוקי צדוקין, מוסרין לו כל שבעה כדי לחנכו בעבודה. מכאן אמרו: שבעת ימים קודם יום הכיפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פרהדרין.

ניתן לשים לב שמקור זה כלל אינו יכול להוות מקור לפרישת הכהן בשריפת הפרה אלא רק במקרה של יום הכיפורים בלבד[3].

לפני שננסה לעמוד על משמעות הלימוד מימי המילואים, נראה את המקור שמציע ריש לקיש.

ג. שיטת ר"ל: סיני

הן הירושלמי והן הבבלי מביאים גם את שיטתו של ר"ל שלמד את הצורך בפרישה מסיני. בבבלי (ג:) מובא:

דכתיב (שמות כד): "וישכן כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים, ויקרא אל משה ביום השביעי". מכדי כתיב "ויקרא אל משה ביום השביעי", מאי "ששת ימים"? זה בנה אב, שכל הנכנס במחנה שכינה - טעון פרישת ששה[4].

בירושלמי מובא:

אמר רבי יוסה בי רבי בון: טעמא דרבי שמעון בן לקיש - "וישכן כבוד ה' על הר סיני" מה משה לא נכנס לפני לפנים עד שנתקדש בענן כל שבעה, אף אהרן לא נכנס לפני לפנים עד שנתרבה בשמן המשחה כל שבעה.

מהות ומטרת הפרישה לפי רבי יוחנן ולפי ריש לקיש

לאחר הצגת המקורות השונים לדין ההפרשה, יש לנסות ולהבין מתוכם מהי המטרה והמשמעות של הפרישה לפי כל אחד מהם. נפתח דווקא עם שיטת ריש לקיש, הנראית פשוטה יותר. על פניו על פי ריש לקיש הדברים ברורים וחדים - ריש לקיש מתייחס בצורה מפורשת לעובדה שכניסת הכהן הגדול ביום הכיפורים לקודש הקודשים היא כניסה למחנה שכינה. אי לכך, המקור אותו הוא מביא הם הימים בהם המתין משה רבנו לפני עלייתו להר סיני. לדעתו, אופייה של הפרישה שבעת ימים קודם היום עצמו היא הכנה נפשית ורוחנית למפגש עם השכינה[5]

באשר לשיטת רבי יוחנן הלמד מהיום השמיני למילואים, נראה שניתן ללכת בשני כיוונים:

כיוון אחד – אפשר להציע שר' יוחנן חולק מהותית על ר"ל ולדעתו הצורך בפרישה קשור להכנה לעבודה. בפסוק המתאר את ההכנה של הכהנים בימי המילואים נאמר "וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים...כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם" וכפי שהעירו המפרשים (שם וכן בשמות כט, לה) הכוונה היא להקרבת קורבנות בכל אותם ימים.

על פי הבנה עקרונית זו - שהפרישה נועדה לצורך העבודה, הציע הגרי"ד (קונטרס בעניין עבודת יוה"כ, עמ' ח) שהכשרת הכהן לעבודה היא לא רק ברמה הטכנית, שילמד את צורת העבודה, אלא ש"אך לכתחלה אין לכהן מעמד כהונה גדולה לעבודת יום כיפור זה, אלא אם כן הוכן והוכשר לקראתה במיוחד ואפילו אם הוא כהן גדול לגבי הלכות אחרות".

כיוון שני – אפשר שגם לפי רבי יוחנן (הלומד מימי המילואים) מהות הפרישה קשורה לכניסה אל קודש הקודשים ולגילוי השכינה המופיע בו. על מנת לפתח כיוון זה יש לשים לב לעובדה שבפשטי המקראות, מצינו הקבלה ברורה בין היום השמיני למילואים ובין עבודת הכהן ביוה"כ  (ואף חז"ל והמפרשים כבר העירו על כך[6]). ההקבלה הבולטת ביותר בין הימים היא בסוג הקורבנות: בשני המקרים אנו מוצאים מערכת ייחודית של קרבנות חטאת, פר בן בקר מאת אהרן ושעיר מאת העם, וכן קרבן עולה המובא הן על ידי אהרון והן על ידי העם (ויקרא ט' ב – ג; שם טז, ג – ה). הקבלה זו הובאה במפורש על ידי רבי בא בסוגיא בירושלמי כאן כאשר הוא עוסק בשיטת רבי יוחנן הלומד את דין הפרישה מימי המילואים:

אמר רבי בא: "לכפר עליכם" - כפרה שהיא כזו, מה זו כפרת אהרן עצמו, כפרת בנים עצמן אף זו כפרת אהרן עצמו כפרת בנים עצמן.

להקבלה זו יש להוסיף גם את העובדה שבשני המקרים החטאת נשרפת ולא נאכלת כדין פר חטאת של כהן משיח (ויקרא ט, יא ; טז, כז)[7].

מהי משמעות השוואה? התבוננות בפרשת היום השמיני למילואים מלמדת על כך שגם על פי המתואר בה, בדומה למתואר בפרשיית יום הכיפורים (ויקרא טז, ו; שם יז), מטרתם של קורבנות  החטאת והאשם היא לכפר על אהרון ועל העם (ט, ז) אלא שמהפסוקים שם עולה שהכפרה אינה המטרה. הכפרה היא רק האמצעי לגילוי השכינה:

(ו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'. (ז) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ וַעֲשֵׂה אֶת חַטָּאתְךָ וְאֶת עֹלָתֶךָ וְכַפֵּר בַּעַדְךָ וּבְעַד הָעָם וַעֲשֵׂה אֶת קָרְבַּן הָעָם וְכַפֵּר בַּעֲדָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'...(כג) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם: (כד) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם.

הכפרה על אהרון ועל העם היא הדבר שמאפשר בסופו של דבר את גילוי השכינה. ההשוואה בין פרשת יום הכיפורים לימי המילואים יכולה ללמד שגם עבודת הכפרה של יום הכיפורים מיועדת להביא לידי גילוי השכינה (בדגש על הרגע בו הכהן הגדול נכנס אל קודש קודשים). למעשה, השוואה זו מלמדת שעבודת יום הכיפורים מהווה מעין חנוכה מחודשת של המשכן, כאשר הכהן הגדול נדרש אחת בשנה לכפר על המקדש כולו ולהביא, שוב, לגילוי השכינה.

כך התבטא רבינא בבבלי דף ג. :

דנין עבודה תחילה מעבודה תחילה[8].

ההבדל העיקרי שישנו בכל זאת בין הימים הוא שביום השמיני גילוי השכינה הוא על המזבח החיצון (ט, כד) ואילו ביום הכיפורים הגילוי הוא בקודש הקודשים[9].

לאור כל זה יתכן בהחלט לטעון שאף לפי רבי יוחנן מטרת הפרישה היא הכנה רוחנית לקראת גילוי השכינה ביום הכיפורים זאת בדומה לפרישה שהייתה בימי המילואים קודם לגילוי השכינה ביום השמיני.

ההקבלה בין ימי המילואים לימי הפרישה אותה אפיינו לעיל, מאפשרת להסביר אף את המחלוקת בין המקורות השונים המשווים בין יום הכיפורים לימי המילואים בשיטת רבי יוחנן. כפי שראינו, ישנם אמוראים הלמדים מימי המילואים הן את הצורך לפרוש שבעה ימים קודם יום הכיפורים והן את הצורך לפרוש שבעה ימים קודם שריפת הפרה. אם באמת ישנה השוואה בין יום הכיפורים לפרה, על כורחנו שמטרת הפרישה היא לצורך הכנה וזהירות מפני פסול כזה או אחר. לא גילוי השכינה עומד במרכז אלא העבודה הגדולה והמשמעותית המחכה לכהן.

אולם יתכן מאוד שהמקורות הלומדים מפרשת המילואים רק את הצורך בפרישה ביום הכיפורים (ומבינים שפרישה סמוך לשריפת הפרה היא 'מעלה בעלמא') מבינים שמשמעות הפרישה היא בעיקר הכנה לגילוי השכינה שהופיעה לאחר מכן. כך בעיקר משמע מהמקורות הלומדים את השוואה בין הפרשיות מהפסוק בויקרא טז "בזאת יבא אהרן אל הקודש". פסוק זה עוסק בהכנה לכניסה אל הקודש כאשר למדים מהי הדרך הראויה להיכנס מימי המילואים.

ההבדל בין פרישת הכהן הגדול לפני יום הכיפורים ובין הפרישה שבעת הימים קודם שריפת הפרה בא לידי ביטוי בתוספתא המצוטטת בבבלי דף ח. :

אין בין כהן השורף את הפרה לכהן גדול ביום הכפורים אלא שזה פרישתו לקדושה, ואחיו הכהנים נוגעין בו, וזה פרישתו לטהרה, ואין אחיו הכהנים נוגעין בו.

רש"י שם מבאר:

שזה פרישתו לקדושה - ליכנס למחנה שכינה, ולא יהא לבו זחה עליו, ויהא נבדל מכל קלות ראש, שחלה עליו אימה בהבדלתו מן הבריות.

כך גם מתבטא בעניין זה ערוך השולחן העתיד, המדגיש דווקא את המקור הלמד מימי המילואים (קדשים ג, סימן קנח א):

תנן בריש יומא: שבעת ימים קודם יום הכיפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פרהדרין, והוא לשכה שהייתה במקדש למענו כדי שיתבודד שמה וליתן אל לבו להכין עצמו לעבודות של יום הקדוש ושיכנס לפני ולפנים וגם יתפלל בעד כלל ישראל. וידע ויתבונן לפני מי הוא עובד ולאיזה מקום הוא נכנס למקום להבת שלהבת ואז תקובל עבודתו ותפילתו. ושבעת ימים הוא היקף שלם להתרגל במחשבות טהורות.

סיכום

נמצאנו למדים: וודאי שריש לקיש רואה את הצורך בפרישה כהכנה רוחנית לכניסה אל הקודש, באשר לרבי יוחנן הלומד מימי המילואים, כאן ראינו מדרשים חלוקים בנושא, יש שתלו את הצורך בפרישה בצורך בהכנה מעשית ובזהירות מכל תקלה ויש שהתמקדו בעובדה שגם בימי המילואים, גולת הכותרת היא חנוכת המשכן וגילוי השכינה וממילא גם ביום הכיפורים מטרת הפרישה היא הכנה לגילוי השכינה ולמפגש עימה.

בסופו של דבר שתי האפשריות באשר למהות ומטרת הפרישה סובבים סביב שני הצירים של עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים: מצד אחד הדגש העיקרי של עבודתו היא עבודת כפרה אליה יש להתכונן כראוי. אולם מצד שני הכהן הגדול נכנס לפני ולפנים, אל מקום השראת וגילוי השכינה, ולכניסה זו כשלעצמה, הוא נדרש להכין עצמו כראוי.

בשיעור הבא נמשיך לעסוק בדין הפרישה כאשר ניגע במספר הלכות הקשורות לצורת הפרישה, מקום הפרישה וכדו' ונבדוק האם ההבנות השונות באשר לאופי ומשמעות הפרישה משפיעות על הלכות אלו.

 



[1] עיינו תוספות דף עג: ד"ה 'יום הכיפורים'.

[2] אמנם יש לציין לגמרא בדף ג: המתקשה באשר לשיטת ר"ל הלומד את מקור הדין, כפי שעוד נראה בהרחבה, מכך שמשה פרש שישה ימים לפני שעלה להר סיני, שהרי במשנה מדובר על שבעת ימי פרישה. הגמרא עונה שהמשנה היא כשיטת ר"י בן בתירא שחושש לטומאת ביתו. התוס' רא"ש כותב על כך בתירוץ הראשון: "ובלא קרא נמי מפרישין ליה כל שבעה משום הך חששא". זאת אומרת  שהוא מבין שלפי בן בתירא גם ללא הלימוד מסיני יש להפריש שבעה משום חשש טומאה, זאת בניגוד לעמדה המוצגת בגוף השיעור.

 

[3] ואף שבהמשך הברייתא מוזכר דין פרישה לפני שריפת הפרה, כבר העירו הראשונים שזה מובא כדרך אגב ולא נלמד ממקור זה. עיינו שם ברש"י, תוס', רא"ש וריטב"א.

[4] הגמרא שם מעירה על הפער בין דין שבעה ימים במשנה שלנו ובין פרישתו של משה שהייתה רק שישה ימים. עיין שם ובתוס' רא"ש.

[5] הגרי"ד (קונטרס בענין עבודת יום הכיפורים עמ' ז) הגדיר את אופייה ומשמעותה של הפרישה, על פי שיטת ר"ל, כדין בביאת מקדש.

[6] ראו, לדוגמא את הרמב"ן (ויקרא, ט' ג): "הנה קרבן אהרן כקרבנו ביום הכפורים בשוה, וחטאת העם כחטאתם ביום הכפורים, שעיר עזים אחד לחטאת".

 והעיר על כך רמב"ן שם ואף הציע שמשה למד שיש לשרוף את חטאת אהרון, מבלי ציווי מפורש, מפרשת יוה"כ.

[8] אולם עיין ברש"י ובריטב"א שהסבירו בדרך אחרת. לדעתם, כוונת המשפט היא שעבודת המילואים הייתה עבודה תחלה במזבח חיצון וביום כיפור הראשון הייתה עבודה תחלה לפני ולפנים. אך נראה שעדיין העניין מכוון לכך ששני הימים מהווים ימי התחלה וחינוך.

[9]בעניין זה, עיינו בדברי הרב יואל בן נון 'היום השמיני ויום הכיפורים', מגדים (תשמ"ט), עמ' 9 – 34.