פרסומי ניסא וברכת 'שעשה נסים' (1)

שני רבדים במצוות נר חנוכה

כפי שהערנו כבר בכמה שיעורים שנשלחו בעבר, מצוות הדלקת נר חנוכה היא ייחודית בעולם ההלכה בכך שיש לה שני רבדים בקיום המצווה. בדרך כלל, 'מצווה' היא - כפשוטו, חיוב לבצע פעולה ידועה כפי שהוגדרה בתורה. בלי ספק, לכל מצווה יש משמעות רוחנית, וכל מצווה מדגישה פנים מסוימים של החוויה הדתית והרוחנית. אף על פי כן, מן הבחינה ההלכתית מאפיינים אלה של המצווה אינם גלומים בתוכה כחלק בלתי נפרד ממנה. למשל, המשמעות הרוחנית הנסתרת של מצוות שילוח הקן (החובה לשלח את הציפור-האם לפני נטילת הביצים או הגוזלים), מוחלטת וחד-משמעית ככל שתהיה, איננה משפיעה בשום אופן על דרך הקיום של המצווה. בוודאי, המודעות למשמעותה הרוחנית של המצווה משפרת את קיום המצווה ברמה האישית; אך המצווה יכולה להתקיים במלואה גם בהתעלמות משיקולים אלה.

בניגוד לאמור, במצוות הדלקת נר חנוכה כלולים שני ממדים כחלק עצמי של קיום המצווה. הממד השני, 'פרסומי ניסא' (החובה לפרסם את פרטי הנס), משפיע ישירות על הדרך והצורה שבה מקיימים את המצווה. באופן מהותי, בהדלקת נר חנוכה אדם מקיים גם את המצווה המעשית-ה"טכנית", וגם את הפן השני שבמצווה - פרסום נס החנוכה.

השפעות של יסוד 'פרסומי ניסא'

כמובן, שתי ההשלכות הבולטות ביותר של הכפילות הזו הן בזמן ובמקום לקיום המצווה. כפי שהגמרא במסכת שבת (כא:) מציינת, יש להדליק את הנרות בשעה שהציבור חוזר לביתו ממקום עבודתו, כדי להבטיח פרסום גדול ככל האפשר:

"מצותה - משתשקע החמה, עד שתכלה רגל מן השוק".

בנוסף, יש להדליק את המנורה בכניסה לבית, כדי להבטיח שהכול יראו אותה:

"תנו רבנן: נר חנוכה - מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ; אם היה דר בעלייה - מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים".

שתי ההלכות הידועות הללו מאשרות את קיומו של גורם פרסום הנס כמרכיב הלכתי נוסף של המצווה.

אופי ברכת "שעשה נסים"

קיימות מספר השלכות נוספות של יסוד פרסום הנס במצוות הדלקת נרות. בדרך כלל, למצווה שמכילה יסוד הלכתי נוסף יש ברכה נוספת. תפילין וברית מילה הן שתי דוגמאות למצוות רב-רובדיות שמברכים עליהן שתי ברכות. אפשר, שמציאותה של ברכה נוספת בהדלקת נרות חנוכה - ברכת "שעשה נסים" - מצביעה על קיומו של הרובד הנוסף במצווה. דבר זה אינו מוחלט, והוא תלוי בדרך שבה אנו מבינים את ברכת "שעשה נסים".

ניתן להבין, שברכה זו מסווגת כברכת השבח - ברכה שמברכים כשבח על מאורעות היסטוריים או טבעיים יוצאים מגדר הרגיל. דוגמה ידועה של ברכת השבח היא הברכה שמברכים כאשר שומעים רעם או רואים ברק. מאחר שלא מקיימים מצווה באירוע כזה, אי אפשר להגדיר ברכות אלו כברכת המצוות. האם ניתן לומר שברכת "שעשה נסים", שאנו מברכים בשעת הדלקת נר חנוכה, גם היא מוגדרת כברכת השבח - ברכה שמברכים כדי לשבח את הקב"ה על הנס, שבח הבא לידי ביטוי כאשר רואים את הנר הדולק? אם נאמר כך, אז ברכת "שעשה נסים" איננה ברכת המצוות, ולכן לא תהיה בה ראיה לקיומה של רמה נוספת בקיום ההלכתי של המצווה.

זמן הברכה

השאלה בדבר אופייה של ברכת "שעשה נסים", והשאלה הנגזרת ממנה, אם הברכה מוסיפה רובד נוסף של קיום המצווה, יכולות להשליך על תוצאה מעשית חשובה: באיזה עיתוי יש לברך את ברכת "שעשה נסים"? בדרך כלל מברכים את ברכת המצוות "עובר לעשייתן", כלומר מיד לפני קיום המצווה; אך את ברכת השבח - הבאה בתגובה לתופעה מיוחדת - מברכים אחרי שרואים את התופעה. אם כך, האם יש לברך את ברכת "שעשה נסים" לפני או אחרי הדלקת הנרות? הריטב"א על מסכת שבת (כג. ד"ה מאי מברך) סבר שברכת "להדליק" וברכת "שעשה נסים" נאמרות שתיהן לפני ההדלקה:

"ונהגו לברך שלשתם קודם הדלקה, משום דבכל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן, וכמו שמברך עליהן שלשתן קודם מקרא מגילה".

וכך פסק הרמ"א (אורח חיים, סימן תרע"ו סע' ב):

"מליל ראשון ואילך מברך שתיים, להדליק ושעשה נסים. הגה - ויברך כל הברכות קודם שיתחיל להדליק".

מהלכה זו משתמע שאנו רואים את ברכת "שעשה נסים" כברכת המצוות שאנו מברכים על פרסום הנס כמרכיב שני של המצווה. בניגוד לכך, במסכת סופרים (פ"כ ה"ו) משתמע שמברכים את הברכה אחרי הדלקת הנרות:

"וכיצד מברכין? ביום הראשון המדליק מברך שלוש... 'בא"י אמ"ה אקב"ו להדליק נר', ואומר 'הנרות האלו אנו מדליקין'... 'שהחיינו', ואומר 'שעשה נסים לאבותינו' ".

ר' חיים מבריסק הציע את העמדה הממצעת הבאה: בכל ערב יש לברך ברכת "להדליק", להדליק נר אחד, ואז לברך "שעשה נסים" לפני הדלקת שאר הנרות. באופן כזה מקיימים את פסיקת הרמ"א להקדים את ברכת "שעשה נסים" לפני הדלקת המכסה המלאה של הנרות של אותו ערב, וגם מאפשרים לברכת "שעשה נסים" לתפקד כברכת השבח, הנאמרת אחרי האירוע ובתגובה לאירוע - כפי עמדת מסכת סופרים. כמובן, בלילה הראשון של חנוכה אי אפשר לקיים תהליך כזה, ור' חיים ייצמד בערב זה לשיטתו של הרמ"א, ויברך את שתי הברכות לפני הדלקת הנר הראשון.

מצד הסברה, אותה שאלה באשר לאופייה של ברכת "שעשה נסים" תעלה גם ביחס לאמירת הברכה לפני קריאת המגילה בפורים. האם הברכה הזו היא ברכת שבח, הנאמרת בהכרת תודה על נס הפורים, או ברכת המצוות, על המרכיב של פרסום הנס שנוסף לקריאת המגילה? מעניין לציין שלא מצאנו שיטה הטוענת שיש לברך את הברכה אחרי קריאת המגילה; זאת, בין השאר, משום שכבר קיימת ברכה לאחר קריאת המגילה - ברכת "הרב את ריבנו".

ברכת הרואה

הדרך שבה אנו מבינים את אופייה של ברכת "שעשה נסים" תשפיע על מחלוקת מעניינת באשר לנסיבות שבהן מברכים את הברכה. הגמרא במסכת שבת (כג.) קובעת שגם מי שרואה נרות שהדליק אדם אחר, מברך "שעשה נסים":

"ורב ירמיה אמר: הרואה נר של חנוכה צריך לברך. אמר רב יהודה: יום ראשון - הרואה מברך שתים, ומדליק מברך שלש. מכאן ואילך - מדליק מברך שתים, ורואה מברך אחת".

(רש"י: "הרואה מברך שתים: שעשה נסים ושהחיינו, שאין עליו לברך להדליק, דהא לא אדליק איהו").

בסופו של דבר, גם השבח על הנס וגם ההשתתפות בפרסום הנס אינם מצריכים שהאדם ידליק נר בעצמו - ניתן להשיג את היעדים הללו גם בראיית נרות שהדליקו אחרים. מכל מקום, נחלקו הראשונים האם לברכת "שעשה נסים" על נר שהדליק האדם מעצמו יש עדיפות על ברכה על נרות שהדליקו אחרים. הרשב"א (כג. ד"ה הרואה), למשל, סבור שרק מי שאיננו עתיד להדליק נרות בעצמו באותו ערב מברך "שעשה נסים" על נרות של אחרים:

"הרואה מברך שתים - מסתברא בשלא הדליק, ולא הדליקו עליו בתוך ביתו, ואינו עתיד להדליק הלילה, הא לאו הכי אינו צריך לברך, דלא מצינו יוצא מן המצווה וחוזר ומברך על הראייה".

במילים אחרות, עדיף ורצוי שאדם יברך "שעשה נסים" על נרות שהוא עצמו הדליק. בפירושו של רש"י לסוגיה, וגם בחידושי הריטב"א (שם), עולה הפרדה בין ברכה על נר שהדליק האדם בעצמו לבין ברכה על ראיית נרות של אחרים. למשל, מרש"י (שם) משמע שגם מי שמתכוון בהמשך הערב להדליק נרות משלו צריך לברך "שעשה נסים" כשהוא רואה לראשונה נרות שאדם אחר הדליק:

"ומצאתי בשם רבינו יצחק בן יהודה, שאמר משם רבינו יעקב, דלא הוזקקה ברכה זו אלא למי שלא הדליק בביתו עדיין, או ליושב בספינה".

מחלוקת זו, אם ברכת "שעשה נסים" עדיפה כאשר אדם מברך אותה על נר שהדליק בעצמו, נובעת בבירור מהשאלה על אופי הברכה. לו היינו מבינים שמדובר במקרה מובהק של ברכת השבח - שבח על נס החנוכה, קשה היה (אך לא בלתי אפשרי) לחלק בין נר שהדליק אדם בעצמו לבין ראיית נרות שהדליקו אחרים; בשני המצבים מתבקשת אמירת השבח כתגובה לזיכרון האירוע והנס העולה מן הנרות הדולקים. מנגד, אם הברכה היא ברכת המצוות שמברכים על יסוד פרסום הנס שבהדלקת הנרות, ניתן בקלות לחלק חילוק יסודי בין מי שרואה נרות שהדליק אדם אחר, לבין אדם שבאופן פעיל תורם את הנר האישי שלו לפרסום הנס הכללי. ההבנה שברכת "שעשה נסים" היא ברכת המצוות יכולה לבאר את דעת הרשב"א, לפיה עדיפה הברכה על נר שהדליק האדם בעצמו על פני ברכה על ראיית נר שהדליקו אחרים.