דילוג לתוכן העיקרי

שמואל ב | פרקים ד'-ה' | הריגת איש בושת ומשיחת דוד למלך על ישראל

קובץ טקסט

פרק ד' / הריגת איש בושת (חלק ב) - פרק ה' (1) / משיחת דוד למלך על ישראל

א. רֵכָב ובַעֲנָה מגיעים לדוד

לאחר התיאור הכפול של הריגת איש בושת, אשר נבע, כפי שראינו בשיעור הקודם, מהמניע הכפול שהיה לרכב ובענה - נקמה לאומית (בהיותם גבעונים) ורצון לקבל פרס מדוד - ממשיך המקרא את הכיוון השני, ועל פיו מגיעים רכב ובענה אל דוד עם ראשו של איש בושת, ובפיהם בשורה:

(ח) וַיָּבִאוּ אֶת רֹאשׁ אִישׁ בֹּשֶׁת אֶל דָּוִד חֶבְרוֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל הַמֶּלֶךְ הִנֵּה רֹאשׁ אִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן שָׁאוּל אֹיִבְךָ אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ אֶת נַפְשֶׁךָ וַיִּתֵּן ה' לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ נְקָמוֹת הַיּוֹם הַזֶּה מִשָּׁאוּל וּמִזַּרְעוֹ:

בדבריהם של רכב ובענה ניתן למצוא הדים גם למניע הראשון. אף שהם מציגים את הריגת איש בושת כנקמת ה' בשאול ובזרעו על רדיפתו של דוד, סביר להניח שבדרך זו ביטאו גם את תחושתם הפנימית - הרצון האישי שלהם לנקום בשאול ובזרעו. לימים, כשישאל דוד את הגבעונים מה לעשות על מנת שיתכפר לעם ישראל העוון של הריגת הגבעונים על ידי שאול, הם יבקשו גם כן "יֻתַּן לָנוּ שִׁבְעָה אֲנָשִׁים מִבָּנָיו וְהוֹקַעֲנוּם לַה' בְּגִבְעַת שָׁאוּל בְּחִיר ה'", כלומר: פגיעה בצאצאי שאול נתפסת בעיני הגבעונים כנקמה ראויה על מה שעשה להם.

אף על פי כן, לפחות כלפי חוץ פונים כאן רכב ובענה אל דוד מתוך ציפייה ברורה לשמח אותו במעשיהם, וכנראה מתוך כוונה לקבל גמול על כך. אלא שדוד מגיב באופן שונה לחלוטין מכפי שהם ציפו:

(ט) וַיַּעַן דָּוִד אֶת רֵכָב וְאֶת בַּעֲנָה אָחִיו בְּנֵי רִמּוֹן הַבְּאֵרֹתִי[1] וַיֹּאמֶר לָהֶם חַי ה' אֲשֶׁר פָּדָה אֶת נַפְשִׁי מִכָּל צָרָה: (י) כִּי הַמַּגִּיד לִי לֵאמֹר הִנֵּה מֵת שָׁאוּל וְהוּא הָיָה כִמְבַשֵּׂר בְּעֵינָיו וָאֹחֲזָה בוֹ וָאֶהְרְגֵהוּ בְּצִקְלָג אֲשֶׁר לְתִתִּי לוֹ בְּשֹׂרָה:[2] (יא) אַף כִּי[3] אֲנָשִׁים רְשָׁעִים הָרְגוּ אֶת אִישׁ צַדִּיק[4] בְּבֵיתוֹ עַל מִשְׁכָּבוֹ וְעַתָּה הֲלוֹא אֲבַקֵּשׁ אֶת דָּמוֹ מִיֶּדְכֶם וּבִעַרְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ: (יב) וַיְצַו דָּוִד אֶת הַנְּעָרִים וַיַּהַרְגוּם וַיְקַצְּצוּ אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם וַיִּתְלוּ עַל הַבְּרֵכָה בְּחֶבְרוֹן...

טענתו המרכזית של דוד היא, שהיה להם ללמוד מהאיש שבישר על מותו של שאול, שדוד הרגוֹ בגלל עצם העובדה שהודיע את החדשות בנימה של בשורה וציפה לקבל על כך שכר. אם אותו הרג דוד, קל וחומר שיהרוג אנשים רשעים, שהרגו במו ידיהם באופן נבזי אדם חף מפשע. ואכן, למען ישמעו וייראו, הורג דוד את רכב ובענה ונוהג בגופותיהם באופן משפיל במיוחד.

ועדיין יש לשאול: וכי מה חשבו רכב ובענה? כלום לא ידעו על יחסו המכובד של דוד לשאול, בחייו ואחרי מותו? האם לא שמעו על אבלו של דוד על מות אבנר?

דומה, שרכב ובענה אכן חשבו שדוד לא הצטער באמת על מות שאול. אשר למותו של אבנר, תיתכן אחת משתיים: או שסברו שאבלו של דוד היה חיצוני ולא אמתי, כפי שחשבו בתחילה גם אנשים אחרים (וכבר הארכנו על כך לעיל בפרק ג', שיעורים 7-8); או שהבינו כי גם אם דוד התאבל באמת על אבנר, היה זה משום שאבנר כבר עבר למחנהו, ורצה להעביר אליו את כל ישראל, בעוד שאיש בושת נותר מלך של ממלכה אחרת, עוינת. ושמא שיבשה גם מעורבותם הרגשית של רכב ובענה את שיקול דעתם בנושא זה.

מכל מקום, אפשר שאחריות מסוימת רבצה על דוד גם במקרה זה - אולי מפני שהותיר את יואב בן צרויה על כנו לאחר רצח אבנר, כפי שציינו בפרק ג' (שיעור 8). עצם העובדה שרכב ובענה היו יכולים לחשוב שדוד מעוניין בהריגת איש בושת, מעידה שדוד לא החדיר באופן מספק תחושה אחרת בלב אנשי ישראל.

ייתכן, שכך גם נוכל להשיב על מה ששאלנו בשיעור הקודם (בהערה 2) על הפסוק הראשון בפרק - "וַיִּשְׁמַע בֶּן שָׁאוּל כִּי מֵת אַבְנֵר בְּחֶבְרוֹן וַיִּרְפּוּ יָדָיו": מדוע רפו ידי איש בושת רק עתה? והלוא אבנר ממילא כבר הסתכסך עמו, ועבר למחנה דוד! אפשר שאיש בושת סבר אף הוא כי דוד הוא שעומד מאחרי הריגת אבנר, וחשש שאם דוד נוקט באמצעים כאלו, אזי קרוב גם יומו שלו. על רקע אווירה זו ניתן באמת להבין מדוע היו גם רכב ובענה שותפים לאותה תפיסה.

כפי שכבר הזכרנו בפרק ג' (שיעור 8), ייתכן שדוד גם נענש על האחריות המסוימת שהייתה לו להריגת איש בושת: בברחו מפני אבשלום סיקל אותו שמעי בן גרא באבנים וטען כלפיו "הֵשִׁיב עָלֶיךָ ה' כָּל דְּמֵי בֵית שָׁאוּל אֲשֶׁר מָלַכְתָּ תַּחְתָּו" (ט"ז, ח). שמעי לא צדק בהטלת כל האחריות לשפיכת דמי בית שאול על דוד, אך אפשר שמידה מסוימת של אחריות - בין השאר למותו של איש בושת - אכן הייתה לו.

עם זאת, הפרק חותם בסופה של ממלכת בית שאול, והוא מסיים, באופן אירוני למדיי, במילים: "וְאֶת רֹאשׁ אִישׁ בֹּשֶׁת לָקָחוּ וַיִּקְבְּרוּ בְקֶבֶר אַבְנֵר בְּחֶבְרוֹן". שני האנשים שמנעו את איחודה של מלכות ישראל מיד אחרי משיחת דוד למלך על יהודה, הובאו לקבורה דווקא בחברון - בירתו של דוד.

ב. מפיבושת

כעת נוכל לחזור לפסוק עליו דילגנו, המהווה מאמר מוסגר, שאינו קשור לרצף האירועים בפרקנו:

(ד) וְלִיהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל בֵּן נְכֵה רַגְלָיִם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים הָיָה בְּבֹא שְׁמֻעַת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן מִיִּזְרְעֶאל וַתִּשָּׂאֵהוּ אֹמַנְתּוֹ וַתָּנֹס[5] וַיְהִי בְּחָפְזָהּ לָנוּס וַיִּפֹּל וַיִּפָּסֵחַ וּשְׁמוֹ מְפִיבֹשֶׁת:

מה משמעותו של הפסוק הזה? מדוע מזכיר המקרא דווקא כעת עובדה זו? המפרשים הציעו כמה כיוונים. רש"י כתב: "מונה והולך איך נשבת מלכות מבית שאול: הוא ובניו נהרגו, וזה הנשאר הרגוהו על משכבו, ובנו של יהונתן נפל ויפסח", כלומר: עוד לפני תיאור הריגתו של איש בושת מבקש המקרא להטעים, שבמעשה זה באה מלכות בית שאול אל קִצהּ, שכן השריד היחיד שנשאר מבית שאול הוא מפיבושת הנכה, שבנסיבות טרגיות כשלעצמן הפך פיסח, ואינו ראוי עוד למלוכה.

מצודת דוד, לעומת זאת, סבור שהפסוק לא בא לתאר באופן אובייקטיבי את מצבה של ממלכת בית שאול, כי אם את מניעיהם של רכב ובענה: "וכתבו כאן לומר, שכוונת הבארותים היה בהריגת איש בושת בכדי להמליך את דוד, היות כי לא נשאר מי מזרע שאול להמליכו אחריו, כי חשבו שמפיבשת לא הגון למלוכה על כי הוא פסח ברגליו".

ושמא ניתן להציע כיוון שלישי: שכוונת הפסוק אינה לתאר את חורבנו של בית שאול, אלא דווקא את ההפך. לבל יטעה הקורא לחשוב, שעם הריגת איש בושת נכרת בית שאול לחלוטין, מדגיש המקרא כי עדיין נותר שריד לבית שאול: מפיבושת בן יהונתן. ואכן, מבן פיסח זה קמה בסופו של דבר שושלת גדולה ומשמעותית:

וּבֶן יְהוֹנָתָן מְרִיב בָּעַל[6] וּמְרִיב בַּעַל הוֹלִיד אֶת מִיכָה. וּבְנֵי מִיכָה פִּיתוֹן וָמֶלֶךְ וְתַאְרֵעַ וְאָחָז... וַיִּהְיוּ בְנֵי אוּלָם אֲנָשִׁים גִּבֹּרֵי חַיִל דֹּרְכֵי קֶשֶׁת וּמַרְבִּים בָּנִים וּבְנֵי בָנִים מֵאָה וַחֲמִשִּׁים (דה"א ח', לד-מ).

בני בניו של מפיבושת החזירו, במידה מסוימת, את תפארת בית שאול למקומה. שאול תואר כ"גִּבּוֹר חָיִל" (שמ"א ט', א); יהונתן נודע כדורך קשת מובהק ("קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר", א', כב); ושניהם יחד כונו "גִבּוֹרִים" (שם, יט, כא, כה, כז). והנה, זכו שניהם שמהבן-הנכד הפיסח יצאו גיבורי חיל דורכי קשת, ומן המשפחה שכמעט נכרתה, נולדו בסופו של דבר אנשים המרבים בנים ובני בנים.

ג. משיחת דוד (תחילת פרק ה')

עם מותו של איש בושת, נסללה הדרך לאיחוד ממלכת ישראל:

(א) וַיָּבֹאוּ כָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֶל דָּוִד חֶבְרוֹנָה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר הִנְנוּ עַצְמְךָ וּבְשָׂרְךָ אֲנָחְנוּ: (ב) גַּם אֶתְמוֹל גַּם שִׁלְשׁוֹם בִּהְיוֹת שָׁאוּל מֶלֶךְ עָלֵינוּ אַתָּה הָיִיתָה מוציא [הַמּוֹצִיא קרי] והמבי [וְהַמֵּבִיא קרי] אֶת יִשְׂרָאֵל[7] וַיֹּאמֶר ה' לְךָ אַתָּה תִרְעֶה אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל וְאַתָּה תִּהְיֶה לְנָגִיד עַל יִשְׂרָאֵל: (ג) וַיָּבֹאוּ כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַמֶּלֶךְ חֶבְרוֹנָה וַיִּכְרֹת לָהֶם הַמֶּלֶךְ דָּוִד בְּרִית בְּחֶבְרוֹן לִפְנֵי ה'[8] וַיִּמְשְׁחוּ אֶת דָּוִד לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל:

שלושה טעמים מעלים שבטי ישראל מדוע הם פונים כעת אל דוד:

1. ראשית, הם רואים קרבה משפחתית לדוד: "הִנְנוּ עַצְמְךָ וּבְשָׂרְךָ אֲנָחְנוּ".[9] מסתבר, שאין הכוונה רק לכך שכל ישראל אחים (כפי שביאר רד"ק), אלא בעיקר לנישואיו החוזרים של דוד עם מיכל בת שאול, אשר הפכו אותו למועמד הטבעי למלוך על כל ישראל, בהיותו חתנו של המלך הקודם.

2. בני ישראל הכירו את דוד מאז ומתמיד כמנהיג צבאי - "הַמּוֹצִיא וְהַמֵּבִיא אֶת יִשְׂרָאֵל". לשון זו רומזת, כמובן, לתיאורו של דוד כשר אלף בצבא שאול: "וְכָל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה אֹהֵב אֶת דָּוִד כִּי הוּא יוֹצֵא וָבָא לִפְנֵיהֶם".[10]

3. בני ישראל מכירים בכך שזהו גם רצון ה': "וַיֹּאמֶר ה' לְךָ אַתָּה תִרְעֶה אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל וְאַתָּה תִּהְיֶה לְנָגִיד[11] עַל יִשְׂרָאֵל". בדומה לאבנר (ראה פרק ג', שיעור 6), גם העם היה מודע למשיחת דוד למלך על ידי שמואל, ובשלב זה גם היה נכון ליטול חלק בהמלכתו על כל ישראל.

את הדברים הללו אומרים לדוד בחברון, בשני הפסוקים הראשונים של הפרק, "כָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל"; אבל את הברית בפועל כורתים בפס' ג "כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל". לדעת רד"ק, פס' ג מתאר עבר מוקדם: בשלב הראשון באו זקני ישראל, כדי לוודא שהוא מוכן לכרות עמם ברית ושאין הוא כועס עליהם על שהמליכו עליהם את איש בושת; ולאחר מכן באו כל שבטי ישראל. ברם, מלשון הפסוקים אין ניכר שפס' ג הוא עבר מוקדם, ואדרבה, נראה שרצף הפסוקים תואם את סדר האירועים.[12] דומה אפוא שסדר הדברים הפוך: בואם של "כל שבטי ישראל" היה בבחינת גישוש ראשוני, ולאחריו באו הזקנים, כנציגים רשמיים של ישראל, שכרתו בפועל את הברית עם דוד.

כאן, מכל מקום, מגיע הרגע המיוחל: דוד הופך למלך על כל ישראל. כעת מתחילה מלכותו האמתית, והדבר מקבל ביטוי ספרותי בשני הפסוקים הבאים - רק עתה כותב המקרא ביחס לדוד את פסוקי הפתיחה הרשמיים למלכותו של מלך בישראל:

(ד) בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה דָּוִד בְּמָלְכוֹ אַרְבָּעִים שָׁנָה מָלָךְ: (ה) בְּחֶבְרוֹן מָלַךְ עַל יְהוּדָה שֶׁבַע שָׁנִים וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים וּבִירוּשָׁלִַם מָלַךְ שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ שָׁנָה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה:

תמה תקופת פיצול הממלכה. דוד הופך למלכם של כל ישראל, ולצעד זה ישנן השלכות רבות - חלקן מידיות, כפי שנראה בע"ה בשיעור הבא.

 

[1] ייתכן שהאזכור החוזר של מוצאם נועד לחדד את היות הרצח נקמה לאומית של הגבעונים.

[2] כלומר: "אשר דימה לשמחני למען תתי לו שכר בשורתו" (רש"י).

[3] כבר ציינו בעבר (ראה למשל שיעור 26 לספר שמ"א, הערה 6) כי הצירוף "אף כי", משמעו בדרך כלל 'קל וחומר', עיין למשל: דברים ל"א, כז; שמ"א י"ד, ל; כ"א, ו; שם כ"ג, ג; שמ"ב ט"ז, יא; מל"א ח', כז; מל"ב ה', יג.

[4] כבר ראינו בפרק ג' (שיעור 8 הערה 8) שהמילה "צדיק" אינה מתארת את מידותיו של האדם, אלא את היותו חף מפשע וזכאי בדין.

[5] מדוע נסה האומנת? בעל המצודות מפרש: "מפחד פלשתים שלא יבואו אל בית המלך לשלול שלל". אך ייתכן שהפחד היה דווקא מדוד, על רקע המציאות המוכרת, שכאשר עולה לשלטון מלך חדש (שאינו בן לשושלת הקודמת) הוא משמיד את צאצאי המלך הקודם, כפי שקרה מספר פעמים במהלך ספר מלכים (בעשא הרג את כל בית ירבעם, מל"א ט"ו, כט; זמרי הרג את כל בית בעשא, שם ט"ז, יא; יהוא הרג את בני אחאב, מל"ב י', א-יד) ועוד. אם אכן זה היה הפחד שהניע אותה לברוח, הוא התגלה כפחד שווא, והדבר מגדיל את החסד שעשה דוד דווקא עם מפיבושת, כפי שנראה להלן בפרק ט'.

[6] בשיעור לפרק ב' (שיעור 3 הערה 7) עמדנו על התופעה של החלפת השם 'בעל' ב'בושת', שהחילוף מריב-בעל-מפיבושת הוא דוגמה לה.

[7] בפסוק זה יש הבדל כפול בין הקרי והכתיב, ובשני המקרים מדובר בתופעה כללית, המוכרת גם ממקומות אחרים. ההבדל הראשון הוא בחלוקת האותיות בין התיבות: הכתיב גורס "אתה הייתה מוציא", והקרי - "המוציא"; חסרון האות ה"א במילה "מוציא" (בכתיב) קשור בפשטות לייתורהּ בסוף המילה הקודמת - "הָיִיתָה" במקום 'היית'. תופעה דומה יש גם להלן כ"א, יב, "וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיִּקַּח אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וְאֶת עַצְמוֹת יְהוֹנָתָן בְּנוֹ... אֲשֶׁר תלום שם הפלשתים [תְּלָאוּם שָׁמָּה פְּלִשְׁתִּים קרי]" (כ"א, יב) - הכתיב "שם הפלשתים" והקרי "שָׁמָּה פְּלִשְׁתִּים" סבירים באותה מידה; וכן ביחזקאל מ"ב, ט ובאיוב ל"ח, יב. בהמשך הפסוק - "וְהַמֵּבִיא אֶת יִשְׂרָאֵל" - אבדה האות אל"ף מן הכתיב ("והמבי"), כנראה בגלל סמיכותה למילה הבאה, הפותחת אף היא באות זו (תופעה המכונה הַפְּלוֹגרפיה). דוגמות דומות ניתן למצוא במל"א כ"א, כא; ירמיהו י"ט, טו; ל"ט, טז (ואולי גם בבמדבר ל"ב, מב).

[8] הרעיון שבברית יש גם 'צד שלישי' - הקב"ה - מופיע גם בהקשרים אחרים, שהבולט שבהם הוא הברית שכורת יהוידע הכוהן בהמלכת יואש: "וַיִּכְרֹת יְהוֹיָדָע אֶת הַבְּרִית בֵּין ה' וּבֵין הַמֶּלֶךְ וּבֵין הָעָם לִהְיוֹת לְעָם לַה' וּבֵין הַמֶּלֶךְ וּבֵין הָעָם" (מל"ב י"א, יז).

[9] ציון הקִרבה המשפחתית בלשון זו בא מספר פעמים בהקשר של בריתות פוליטיות ומינוי מנהיגים, כגון בפניית אבימלך לבעלי שכם - "מַה טּוֹב לָכֶם הַמְשֹׁל בָּכֶם שִׁבְעִים אִישׁ כֹּל בְּנֵי יְרֻבַּעַל אִם מְשֹׁל בָּכֶם אִישׁ אֶחָד וּזְכַרְתֶּם כִּי עַצְמְכֶם וּבְשַׂרְכֶם אָנִי" (שופטים ט', ב); או בפניית דוד לעמשא בן יתר - "הֲלוֹא עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה כֹּה יַעֲשֶׂה לִּי אֱ-לֹהִים וְכֹה יוֹסִיף אִם לֹא שַׂר צָבָא תִּהְיֶה לְפָנַי כָּל הַיָּמִים תַּחַת יוֹאָב" (שמ"ב י"ט, יד).

[10] ושני התיאורים רומזים לדברי משה לקב"ה: "יִפְקֹד ה' אֱ-לֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה, אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה" (במדבר כ"ז, טז-יז).

[11] בעיוננו בשמ"א ט' (שיעור 16 לספר שמ"א) עמדנו על כך שהתקבולת בפסוק זה מלמדת כי "נגיד" הוא רועה, והסברנו את משמעות הדבר.

[12] לוּ היה זה עבר מוקדם, ראוי היה יותר לכתוב 'וזקני ישראל באו'.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)