פרקים יג-יד - המלחמה הראשונה עם הפלשתים (ב)

  • הרב אמנון בזק

פרקים י"ג-י"ד - המלחמה הראשונה עם הפלשתים (ב)

ד. שִׁבְעַת יָמִים תּוֹחֵל

בשיעור שעבר עמדנו על הקשיים הרבים הניצבים בפני שאול במלחמתו הראשונה כמלך, מול הפלשתים. ציינו את פערי הכוחות העצומים בין צבאו הקטנטן של שאול לבין כוחות הענק של הפלשתים, ואת העובדה ששמואל ציווה את שאול להתכנס דווקא בגלגל, בנחיתות אסטרטגית מובהקת. ביארנו, שמלחמתו הראשונה של המלך הראשון בישראל התנהלה במכוון בתנאים שכאלו, על מנת להדגיש שבכל מלחמות ישראל מי שקובע באמת את התוצאות הוא הקב"ה, וניצחון במלחמה יושג רק אם יהיו המלך והעם ראויים לכך.

על הקשיים שכבר ציינו יש להוסיף את המבחן הגדול שהציג שמואל בפני שאול, בשעה שרמז לו בעבר על המלחמה הצפויה:

וְיָרַדְתָּ לְפָנַי הַגִּלְגָּל וְהִנֵּה אָנֹכִי יֹרֵד אֵלֶיךָ לְהַעֲלוֹת עֹלוֹת לִזְבֹּחַ זִבְחֵי שְׁלָמִים שִׁבְעַת יָמִים תּוֹחֵל עַד בּוֹאִי אֵלֶיךָ וְהוֹדַעְתִּי לְךָ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה (י', ח).

סביר להניח, שבשעת הציווי לא עמד שאול על הקושי העצום שיהיה בקיומו ועל המבחן הגדול ששמואל מציב בפניו. מבחן זה עולה בקנה אחד עם מגמת המלחמה כולה: הדגשת הצורך בכפיפות מוחלטת לצו ה', מתוך הכרה בכוחו הבלעדי להשפיע על המאורעות, גם כשצו זה קשה לקיום ועומד בניגוד להיגיון האסטרטגי.

ואכן, בפועל נעשה קיום הצו קשה מרגע לרגע. העם - המודאג, מן הסתם, גם כך מהמלחמה, הנראית כחסרת סיכוי - אינו עומד כולו בניסיון, וסימני עריקה ראשונים מתגלים:

(ו) וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל רָאוּ כִּי צַר לוֹ כִּי נִגַּשׂ הָעָם וַיִּתְחַבְּאוּ הָעָם בַּמְּעָרוֹת וּבַחֲוָחִים וּבַסְּלָעִים וּבַצְּרִחִים וּבַבֹּרוֹת: (ז) וְעִבְרִים עָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶרֶץ גָּד וְגִלְעָד וְשָׁאוּל עוֹדֶנּוּ בַגִּלְגָּל וְכָל הָעָם חָרְדוּ אַחֲרָיו:[1]

להגדלת הניסיון ממתין שמואל ממש עד לרגע האחרון בטרם יבוא. הוא מחכה עד ליום השביעי, ושאול, שהבטיח לעם שביום זה יבוא שמואל, מוצא עצמו במצוקה קשה:

(ח) וַיּוֹחֶל שִׁבְעַת יָמִים לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר שְׁמוּאֵל[2] וְלֹא בָא שְׁמוּאֵל הַגִּלְגָּל וַיָּפֶץ הָעָם מֵעָלָיו:

כאן מגיע מבחנו של שאול לשיאו: האומנם יבטח בה' ובשמואל נביאו,[3] ויצליח לעצור את העם עוד מעט קט - או שמא ייכנע ללחץ האובייקטיבי מחוץ וללחץ הסובייקטיבי מבית, ויצא למלחמה בלא צו ה'?

ה. וַיַּעַל הָעֹלָה

(ט) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל הַגִּשׁוּ אֵלַי הָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים וַיַּעַל הָעֹלָה: (י) וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְהַעֲלוֹת הָעֹלָה וְהִנֵּה שְׁמוּאֵל בָּא וַיֵּצֵא שָׁאוּל לִקְרָאתוֹ לְבָרֲכוֹ:

הכתוב מדגיש את האירוניה הטרגית בכישלונו של שאול: שאול מבקש להקריב עולה ושלמים לפני היציאה לקרב; הוא מספיק רק להעלות את העולה, וכבר אז מגיע שמואל. בכך מטעים המקרא, כי לוּ חיכה שאול עוד דקות ספורות, היה מצליח לעמוד במשימה. על סף ההצלחה מאבד שאול את ביטחונו, וכתוצאה מכך - גם את מלכותו.

אלא שבכך לא תם עדיין הסיפור. בשלב זה נותן שמואל לשאול הזדמנות להסביר את מעשיו: "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: מֶה עָשִׂיתָ?!" (פס' יא). שאול עונה בתשובה הכוללת שלושה תירוצים שונים:

וַיֹּאמֶר שָׁאוּל:
(1) כִּי רָאִיתִי כִי נָפַץ הָעָם מֵעָלַי
(2) וְאַתָּה לֹא בָאתָ לְמוֹעֵד הַיָּמִים
(3) וּפְלִשְׁתִּים נֶאֱסָפִים מִכְמָשׂ. וָאֹמַר עַתָּה יֵרְדוּ פְלִשְׁתִּים אֵלַי הַגִּלְגָּל וּפְנֵי ה' לֹא חִלִּיתִי וָאֶתְאַפַּק[4] וָאַעֲלֶה הָעֹלָה (פס' יא-יב).

לשני התירוצים הראשונים משותפת העובדה ששאול מפנה את טענתו כלפי אחרים: כלפי העם או כלפי שמואל. ברם, מאחורי התירוץ השלישי מסתתרת כבר טענה אידאולוגית: שאול מביע את חששו מפני התחלת המערכה על ידי פלשתים בלא שיקריב קרבן, ומסביר כי זו הסיבה למעשהו.

שמואל אינו מתייחס באופן ענייני ולוּ לאחת מטענותיו של שאול. כל שעשה הוא להודיע לשאול כי איבד את מלכותו:

(יג) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל נִסְכָּלְתָּ לֹא[5] שָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוַת ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר צִוָּךְ כִּי עַתָּה הֵכִין ה' אֶת מַמְלַכְתְּךָ אֶל יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם: (יד) וְעַתָּה מַמְלַכְתְּךָ לֹא תָקוּם בִּקֵּשׁ[6] ה' לוֹ אִישׁ כִּלְבָבוֹ וַיְצַוֵּהוּ ה' לְנָגִיד עַל עַמּוֹ כִּי לֹא שָׁמַרְתָּ אֵת אֲשֶׁר צִוְּךָ ה':

אבל המקרא עצמו מביע את עמדתו כלפי טענתו האידאולוגית של שאול, וזאת על ידי רמיזתו לאירוע אחר, הדומה בפרטיו לאירוע שלפנינו: חטא העגל.

ו. ההקבלה לחטא העגל ומשמעותה

קווי דמיון רבים נמתחים בין שני הסיפורים:

א. בשני הסיפורים מדובר במנהיג - משה או שמואל[7] - שהעם מצפה לבואו, והוא מתעכב ומעורר בכך דאגה אצל העם:

וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ (שמות ל"ב, א);

וַיּוֹחֶל שִׁבְעַת יָמִים לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר שְׁמוּאֵל וְלֹא בָא שְׁמוּאֵל הַגִּלְגָּל... כִּי רָאִיתִי כִי נָפַץ הָעָם מֵעָלַי וְאַתָּה לֹא בָאתָ לְמוֹעֵד הַיָּמִים (שמ"א י"ג, ח-יא).

ב. בשני הסיפורים יש מנהיג משני בחשיבותו - אהרן או שאול - השרוי במצוקה בלחץ העם ונכנע ללחץ זה.

ג. מעניינת במיוחד הלשון המקבילה שבה מתאר את הקרבת הקרבנות בשני הסיפורים:

וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים (שמות ל"ב, ו);

וַיֹּאמֶר שָׁאוּל הַגִּשׁוּ אֵלַי הָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים (שמ"א י"ג, ט).

אלו הם שני המקרים היחידים במקרא שבהם נמצא השורש נג"ש ביחס לשלמים!

ד. בשני הסיפורים המנהיג מגיע בסופו של דבר, והוא פונה בתוכחה אל המנהיג המשני בשאלה רטורית מקבילה:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן מֶה עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה (שמות ל"ב, כא);

וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל מֶה עָשִׂיתָ (שמ"א י"ג, יא).

ה. המנהיג המשני מצטדק על מעשהו בפני המנהיג הראשי, תוך הטלת האשמה על העם:

וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אַל יִחַר אַף אֲדֹנִי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הָעָם כִּי בְרָע הוּא (שמות ל"ב, כב);

וַיֹּאמֶר שָׁאוּל כִּי רָאִיתִי כִי נָפַץ הָעָם מֵעָלַי (שמ"א י"ג, יא).

המנהיג המשני גם רומז לאחריותו של המנהיג הראשי לכישלון בשל איחורו:

וַיֹּאמְרוּ לִי עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים... כִּי זֶה מֹשֶׁה... לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ (שמות ל"ב, כג);

וְאַתָּה לֹא בָאתָ לְמוֹעֵד הַיָּמִים (שמ"א י"ג, יא).

דומה, שכל עיקרה של השוואה זו לא בא אלא כדי להשוות בין קרבנו של שאול לבין הקרבן לעגל. כל ערכו של הקרבן נובע אך ורק מסיבה אחת: העובדה שה' ציווה להקריב קרבנות. כשמקריב אדם קרבן תוך הפרה ברורה של צו ה', דומה אפוא קרבנו לקרבן זר, כמו הקרבן לעגל. הסברו של שאול למעשהו לוקה בחוסר הבנה בסיסי של משמעות עולם המצוות בכלל, ושל משמעות הקרבנות בפרט.[8]

לסיום נושא זה, יש להדגיש נקודה אחת. נביאים רבים התריעו, כידוע, על מציאות שבה הביא עם ישראל קרבנות כסדרם, ובה בעת חטא בכל סוגי החטאים, בין אדם למקום ובין אדם לחברו.[9] ברם, חטאו הכפול של שאול שונה במקצת, וחמור יותר מהתופעה שכנגדה יצאו הנביאים. הנביאים התריעו כנגד הקרבת קרבנות כסדרה - שהיא כשלעצמה דבר חיובי, אלא שהיא מאבדת את משמעותה כאשר אין היא מלווה בהתנהגות דתית מתאימה. אצל שאול, לעומת זאת, מדובר בהקרבת קרבנות אסורים, שהרי עצם הקרבת הקרבן - מבלי להמתין לשמואל כפי שנדרש - הייתה בעייתית. בכך טעה שאול טעות חמורה עוד יותר ממנהגם הרע של בני ישראל, שכן תפיסתו מנתקת לא רק בין המעשה הספציפי לבין ההתנהגות הכללית, אלא גם בין המעשה הספציפי לבין צו ה'. על מנת להצביע על חומרתה של תפיסה זו, בחר המקרא, בדרכו הספרותית, לרמוז לפרשת העגל - שורש החטא של עם ישראל לדורותיו.[10]

ז. שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים

שמואל מטיח בשאול את דבריו החמורים, ואז עוזב את המקום ומותיר את שאול לבדו.

(טו) וַיָּקָם שְׁמוּאֵל וַיַּעַל מִן הַגִּלְגָּל גִּבְעַת בִּנְיָמִן וַיִּפְקֹד שָׁאוּל אֶת הָעָם הַנִּמְצְאִים עִמּוֹ כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ: (טז) וְשָׁאוּל וְיוֹנָתָן בְּנוֹ וְהָעָם הַנִּמְצָא עִמָּם יֹשְׁבִים בְּגֶבַע בִּנְיָמִן וּפְלִשְׁתִּים חָנוּ בְמִכְמָשׂ:

ישיבתו של שאול בגלגל מקרינה תחושה של חוסר אונים. צבאו, שמנה בתחילת הפרק שלושת אלפים איש - ואליהם עוד נוספו אנשים מישראל - הידלדל עד לשש מאות איש בלבד.[11] בניגוד לפעלתנותו הנחרצת במלחמה נגד עמון, ובניגוד לאווירת המרד הנמרצת שהופיעה בתחילת הפרק, שאול אינו נוקט עתה שום יזמה חיובית. את היזמה נוטלים דווקא הפלשתים:

(יז) וַיֵּצֵא הַמַּשְׁחִית מִמַּחֲנֵה פְלִשְׁתִּים שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים הָרֹאשׁ אֶחָד יִפְנֶה אֶל דֶּרֶךְ עָפְרָה אֶל אֶרֶץ שׁוּעָל: (יח) וְהָרֹאשׁ אֶחָד יִפְנֶה דֶּרֶךְ בֵּית חֹרוֹן וְהָרֹאשׁ אֶחָד יִפְנֶה דֶּרֶךְ הַגְּבוּל הַנִּשְׁקָף עַל גֵּי הַצְּבֹעִים הַמִּדְבָּרָה:

זהו ניגוד גמור למלחמה נגד עמון בפרק י"א. שם היה זה דווקא שאול שנקט באותו תכסיס בדיוק:

וַיָּשֶׂם שָׁאוּל אֶת הָעָם שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים וַיָּבֹאוּ בְתוֹךְ הַמַּחֲנֶה בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר וַיַּכּוּ אֶת עַמּוֹן עַד חֹם הַיּוֹם... (י"א, יא).

ניכר אפוא שרוח ה' שליוותה את שאול במלחמה עם עמון, כבר סרה מעליו. שאול נותר עתה ללא סיוע מאת ה', ובהיותו הססן מטבעו, כפי שראינו בעבר, לא נותרה בו העצמה הנפשית הדרושה להתמודד עם הפלשתים.[12]

למזלו של עם ישראל, לא נטש ה' את עמו בקרב זה. את הישועה שלא סיפק שאול, הביא יהונתן, כפי שנראה בפרק הבא.



[1] הפניות סתמיות לפסוקים בשיעור זה מכוונות לפרק י"ג.

[2] לדעת כל המפרשים זהו מקרא קצר. רש"י פירש: "אשר שם שמואל", במובן 'אשר אמר לו שמואל'. ייתכן שרש"י נקט דווקא במילה "שם" (ולא "אמר לו", כרד"ק "הגביל לו" כרלב"ג, או "נתן" כרי"ד), מפני שמילה זו נבלעת במילה הבאה - "שמואל" - וכדלהלן פס' כ: "וַיֵּרְדוּ כָל יִשְׂרָאֵל הַפְּלִשְׁתִּים", שייתכן שמשמעו: 'וירדו כל ישראל אל הפלשתים'.

[3] שמואל כבר 'הוכיח' את הקשר בין הקרבת קרבנות וניצחון במלחמה: "וַיְהִי שְׁמוּאֵל מַעֲלֶה הָעוֹלָה וּפְלִשְׁתִּים נִגְּשׁוּ לַמִּלְחָמָה בְּיִשְׂרָאֵל וַיַּרְעֵם ה' בְּקוֹל גָּדוֹל בַּיּוֹם הַהוּא עַל פְּלִשְׁתִּים וַיְהֻמֵּם וַיִּנָּגְפוּ לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמ"א ז', י).

[4] משמעותה של המילה 'להתאפק' במקרא הפוכה לפעמים מזו שבה אנו משתמשים היום (הימנעות ממעשה למרות רצון לעשותו), וכדברי רד"ק: "כל לשון התאפקות לחזק לבו לעבור על רצונו". שאול התכוון, אם כן, לומר שנאלץ להקריב את הקרבנות בניגוד לרצונו. בלשון ימינו היינו אומרים ששאול לא התאפק והעלה את העולה.

[5] רד"ק פירש את המילה "לא" כמשמעה, כלומר: כתוכחה על כך ששאול לא שמר את מצוות ה'. ברם, סביר להניח שיש לקרוא את המילה 'לא' במובן 'לוּ', שכן המשך המשפט "כי עתה הכין ה'..." אינו מובן לפי המשמעות "לא". [משפט שמופיעה בו הסיומת "כי עתה..." הוא בדרך כלל משפט תנאי, הפותח במילת התנאי החיובי "לוּ" (כגון: "לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ", במדבר כ"ב, כט; ועיין להלן י"ד, ל) או במילת התנאי השלילי "לולא" (כגון: "כִּי לוּלֵא הִתְמַהְמָהְנוּ כִּי עַתָּה שַׁבְנוּ זֶה פַעֲמָיִם", בראשית מ"ג, י; ועיין שם ל"א, מב).]

ברם, ייתכן שלפי רד"ק יש לקרוא את המשפט פעמיים - פעם אחת במשמעות של "לא", ופעם אחת במשמעות של "לוּ" - וכך יתקבל המשפט: 'נִסְכָּלְתָּ, לֹא שָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוַת ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר צִוָּךְ, לוּ שָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוַת ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר צִוָּךְ - כִּי עַתָּה הֵכִין ה' אֶת מַמְלַכְתְּךָ אֶל יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם!'. על האפשרות לקרוא משפט במקרא פעמיים, בשתי משמעויות שונות, עיין רשב"ם לבראשית ל"ו, ב.

[6] השימוש בלשון עבר - "בִּקֵּשׁ" - תמוה, ויש שתי אפשרויות להבינו. רד"ק פירש שהכוונה לעתיד: הקב"ה יבקש לו איש כלבבו וימנהו לנגיד. ברם, ניתן גם לפרש שהכוונה אכן לעבר - לבחירת שאול עצמו - והכתוב מציין את אכזבתו של הקב"ה, שביקש לו איש כלבבו ומינהו לנגיד, אך המינוי לא הוכיח את עצמו, כיוון שהנגיד הנבחר לא שמר את מצוות ה'.

[7] על ההקבלות הרבות שבין שמואל למשה עמדנו בהרחבה בשיעורים קודמים, בעיקר בפרק ג' (שיעור 6) ובפרקים ז'-ח' (שיעורים 11-12).

[8] לימים חזר שאול על טעותו זו. במלחמת עמלק (פרק ט"ו) מתרץ שאול את כישלונו בהשארת מיטב הצאן והבקר בידי העם באותם שני תירוצים. ראשית, הוא מגלגל שוב ושוב את האשמה על העם: "אֲשֶׁר חָמַל הָעָם עַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר... וַיִּקַּח הָעָם מֵהַשָּׁלָל צֹאן וּבָקָר רֵאשִׁית הַחֵרֶם... כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם" (ט"ו, טו-כד). שנית, הוא מספק גם הסבר אידאולוגי: "מֵעֲמָלֵקִי הֱבִיאוּם... לְמַעַן זְבֹחַ לַה' אֱ-לֹהֶיךָ... וַיִּקַּח הָעָם מֵהַשָּׁלָל צֹאן וּבָקָר רֵאשִׁית הַחֵרֶם לִזְבֹּחַ לַה' אֱ-לֹהֶיךָ" (שם, טו-כא). אלא שבניגוד למתואר בפרקנו, שם תוקף שמואל את שתי הטענות, ועוד נעמוד על כך בע"ה בהמשך.

[9] עיין, למשל, ישעיהו א', י-יז; ירמיהו ז', כא-כג; הושע ו', ו; עמוס ה', כא-כה; מיכה ו', ו-ח; תהילים נ"א, יח-יט.

[10] מפורסם פירושו של רבי יהודה הלוי (ספר הכוזרי מאמר א אות צז) לחטא העגל, לפיו אחד מעיקריו של החטא בעבודת ה' שלא כדרך שציווה.

[11] ייתכן שהכמות "שש מאות איש" מופיעה כאן כמספר הטיפולוגי של גדוד במקרא, כפי שמצאנו במקומות נוספים, עיין: שופטים ג', לא; י"ח, יא; שמ"א כ"ז, ב; שמ"ב ט"ו, יח.

[12] הפרק מסתיים בתיאור העגום של מצב הנשק שבידי ישראל והשליטה הפלשתית המוחלטת בתעשיית החרושת בישראל, כפי שראינו בשיעור הקודם: "וְחָרָשׁ לֹא יִמָּצֵא בְּכֹל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כִּי אָמְרוּ פְלִשְׁתִּים פֶּן יַעֲשׂוּ הָעִבְרִים חֶרֶב אוֹ חֲנִית" (פס' יט). מסיבה זו, נאלצו בני ישראל לרדת לפלשתים בכל פעם שנזקקו להשחיז את כלי המתכת שלהם: "וַיֵּרְדוּ כָל יִשְׂרָאֵל הַפְּלִשְׁתִּים לִלְטוֹשׁ אִישׁ אֶת מַחֲרַשְׁתּוֹ וְאֶת אֵתוֹ וְאֶת קַרְדֻּמּוֹ וְאֵת מַחֲרֵשָׁתוֹ" (פס' כ).

את ההמשך מתאר המקרא כך: "וְהָיְתָה הַפְּצִירָה פִים לַמַּחֲרֵשֹׁת וְלָאֵתִים וְלִשְׁלֹשׁ קִלְּשׁוֹן וּלְהַקַּרְדֻּמִּים וּלְהַצִּיב הַדָּרְבָן" (פס' כא). המילה "פים" קשה, כמובן, ומקשה על הבנת הפסוק כולו. רש"י פירש כי הכוונה היא שמי שלא יכלו לרדת לפלשתים, השתמשו בפצירה בת פיות רבים להשחזת המחרשות, האתים וכו'; הקושי בפירושו הוא, שהמקרא לא ציין שמדובר באנשים אחרים. והנה, בחפירות בלכיש נמצאה משקולת שעליה כתוב 'פים' (ראה אנציקלופדיה מקראית, ערך מידות ומשקלות, כרך ד עמ' 870-871). גילוי זה מאפשר לנו, כמדומה, להבין את הפסוק היטב. הכתוב מתייחס כנראה למטבע במשקל זה, וכוונתו: שמלאכת הפצירה שעשו הפלשתים במחרשות וכו' עבור בני ישראל שירדו אליהם עלתה פים, כלומר, הפלשתים ניצלו את המצב הקשה של בני ישראל, ונטלו מהם מחיר גבוה במיוחד.