פרקים כה-לב נבואות יחזקאל על הגויים (2)

  • ד"ר טובה גנזל

יחזקאל מקדיש לנבואה על צור כמעט שלושה פרקים (כו - כח, יט). מהיקפה של נבואה זו נראה כי ליחזקאל עניין מיוחד בצור - נבואתו עליה ארוכה יותר מנבואה מקבילה של כל נביא אחר. יתכן כי הצלחותיה הכלכליות יוצאות-הדופן בתקופה זו, ועמידתה במצור הבבלי הממושך היוו אתגר לנבואותיו של יחזקאל.

 

פרק כו: החטא ועונשו

הנבואה לצור נפתחת בשמחתם בשעת חורבן המקדש, בדומה לנבואה על עמון (בפרק כה): "יַעַן אֲשֶׁר אָמְרָה צֹּר עַל יְרוּשָׁלִַם הֶאָח נִשְׁבְּרָה דַּלְתוֹת הָעַמִּים נָסֵבָּה אֵלָי אִמָּלְאָה הָחֳרָבָה". בנבואה זו, כמו בנבואות קודמות בספר, שוזר הנביא משל ונמשל, וקושר בין התוכן וה'צורה' של המסר הנבואי אודות מפלתה של צור - תוך שימוש בדימויים המאפיינים ומייחדים אותה.[1] דרך זו מתאפיינת, כאמור, בכך שאת ה'פתרונות' למשלים ולדימויים יש למצוא בתוך המשל עצמו, וכן - כי לתוך המשל חודרת מידי פעם המציאות הריאלית הרלוונטית. בעקבות זאת, נבואת הפורענות לצור נאמרת באמצעות תיאור ימי - תחום אופייני לעם השוכן באי:

"וְהַעֲלֵיתִי עָלַיִךְ גּוֹיִם רַבִּים כְּהַעֲלוֹת הַיָּם לְגַלָּיו. וְשִׁחֲתוּ חֹמוֹת צֹר וְהָרְסוּ מִגְדָּלֶיהָ וְסִחֵיתִי עֲפָרָהּ מִמֶּנָּה וְנָתַתִּי אוֹתָהּ לִצְחִיחַ סָלַע. מִשְׁטַח חֲרָמִים (רשתות דייגים) תִּהְיֶה בְּתוֹךְ הַיָּם כִּי אֲנִי דִבַּרְתִּי נְאֻם אֲ-דֹנָי ה' וְהָיְתָה לְבַז לַגּוֹיִם: וּבְנוֹתֶיהָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה בַּחֶרֶב תֵּהָרַגְנָה וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'".

 

כיבוש צור על ידי בבל – סוף שלא היה

את מפלתה של צור מייחס יחזקאל למלך בבל: "הִנְנִי מֵבִיא אֶל צֹר נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל מִצָּפוֹן מֶלֶךְ מְלָכִים" (פסוק ז). נבוכדראצר כובש את צור באמצעות פרשים ומרכבות המקיפים את העיר, וסוללות עפר המוצבות כנגד חומותיה. משהחלו החומות להתמוטט, השלימו הפרשים את מלאכת ההרס: החומות והבתים נתצים, העיר נבזזת ומתכסה במים - ולבסוף נהפכת לעי חרבות. התוצאה מתוארת בצורה ריאלית: "וְהִשְׁבַּתִּי הֲמוֹן שִׁירָיִךְ וְקוֹל כִּנּוֹרַיִךְ לֹא יִשָּׁמַע עוֹד" (פסוק יג); אך במקביל - גם מנקודת מבט אלוקית: "וּנְתַתִּיךְ לִצְחִיחַ סֶלַע מִשְׁטַח חֲרָמִים תִּהְיֶה לֹא תִבָּנֶה עוֹד כִּי אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי נְאֻם אֲ-דֹנָי ה'" (פסוק יד). לתיאור זה מצרף הנביא את קינת מנהיגי האיים המקומיים על מפלתה של צור (פסוקים טו-יח). מקינתם אנו למדים בעקיפין על מעמדה הרם של צור לפני שנכבשה: "הָעִיר הַהֻלָּלָה אֲשֶׁר הָיְתָה חֲזָקָה בַיָּם הִיא וְיֹשְׁבֶיהָ אֲשֶׁר נָתְנוּ חִתִּיתָם לְכָל יוֹשְׁבֶיהָ" (פסוק יז). סופה של צור, שאף הוא משלב משל ונמשל, מתאר את ירידתה לתהומות הים לנצח:

"וְהוֹרַדְתִּיךְ אֶת יוֹרְדֵי בוֹר אֶל עַם עוֹלָם וְהוֹשַׁבְתִּיךְ בְּאֶרֶץ תַּחְתִּיּוֹת כָּחֳרָבוֹת מֵעוֹלָם אֶת יוֹרְדֵי בוֹר לְמַעַן לֹא תֵשֵׁבִי וְנָתַתִּי צְבִי בְּאֶרֶץ חַיִּים. בַּלָּהוֹת אֶתְּנֵךְ וְאֵינֵךְ וּתְבֻקְשִׁי וְלֹא תִמָּצְאִי עוֹד לְעוֹלָם נְאֻם אֲ-דֹנָי ה'"

                                               (פסוקים כ-כא).

 

פרק כז: תיאור האוניה וטביעתה

בפרק כז מתאר יחזקאל במפורט את צור כאוניה בים על כל אביזריה המשוכללים (פסוקים ג-ט); ואת עוצמתה הצבאית (פסוקים י-יא) המאפשרת לה לסחור עם מדינות רבות, ומציבה אותה כבעלת עמדת מפתח בסחר בינלאומי על ידי עיסוק בתחומים יצרניים ומסחריים רבים (פסוקים יב-כה).[2] אך תיאור גדולתה של צור נגדע באיבו. במעבר חד, שגם באמצעותו מועבר המסר הנבואי, מתאר הנביא את טביעתה של 'הספינה הצורית' (פסוקים כו-כז), ואת קינת אנשי צור יושבי הספינה ויושבי האיים שבסביבתה (פסוקים כח-לו). הפירוט שבו מתאר הנביא את עוצמתה של צור יוצר רושם מוטעה. על אף האריכות הרבה שבנבואתו, קיימת למעשה עמימות בספר יחזקאל ביחס למצבה של צור בשנות החורבן. יתכן כי הסיבה לכך היא הרצון לנתק את הנבואה הכתובה מהקשרה ההיסטורי או הפוליטי הקונקרטי, ובדרך זו להעביר מסר על-זמני.

 

פרק כח, א-יט: מלך ומקדש – בין צור לירושלים

פרק כח כולל שתי נבואות למלך צור. במרכז הנבואה הראשונה עומדת גאוותו האלילית של נגיד צור ותגובת ה' (פסוקים א-י); ואילו במרכז הנבואה השניה - גאוות המלך הנמשל לכרוב שגורש מגן עדן. הדימויים בהם משתמש הנביא בנבואה זו מפתיעים ('אַתְּ כְּרוּב מִמְשַׁח הַסּוֹכֵךְ וּנְתַתִּיךָ בְּהַר קֹדֶשׁ אֱלֹהִים הָיִיתָ'). צור – שכבר בראשית ימי המלוכה בישראל קיימה קשרי מסחר עם ישראל, גבה ליבה עד כדי כך שהיא התנשאה אפילו מעל ה' אלוקי ישראל.[3] תחילה למדים אנו על היהירות של מלך צור: 'יַעַן גָּבַהּ לִבְּךָ וַתֹּאמֶר אֵל אָנִי מוֹשַׁב אֱלֹהִים יָשַׁבְתִּי בְּלֵב יַמִּים. וְאַתָּה אָדָם וְלֹא אֵל וַתִּתֵּן לִבְּךָ כְּלֵב אֱלֹהִים'; תיאור זה מנכיח את המאבק המתמיד של נביאי ישראל בתפיסה האלילית. תפיסה זו, על פיה המלך הוא האל או לכל הפחות נציגו הבלעדי, ניכרת גם בתיאור עושרו וחילותיו הרבים. זאת - בשונה מהתפישה האלוקית שבה המלך הוא שליח ה' בלבד וכפוף למצוותיו ככל נתיניו - דבר הניכר מהאיסור הייחודי על ריבוי רכוש סוסים ונשים.

החלק האחרון של הקינה על נפילת מלך צור שבפרק כח עוסק בתיאור מפלתו של יושב 'עדן גן-א-להים'. בחלק זה מזכיר יחזקאל את מקדשי צור: 'מֵרֹב עֲוֹנֶיךָ בְּעֶוֶל רְכֻלָּתְךָ חִלַּלְתָּ מִקְדָּשֶׁיךָ וָאוֹצִא אֵשׁ מִתּוֹכְךָ הִיא אֲכָלַתְךָ וָאֶתֶּנְךָ לְאֵפֶר עַל הָאָרֶץ לְעֵינֵי כָּל רֹאֶיךָ' (פסוק יח). זהו אזכור ייחודי וחד-פעמי - אין עדויות נוספות בספר יחזקאל לקיומם של מקדשים זרים.[4] אף ממקור זה ניתן ללמוד מעט על מקדשי צור. ראשית, המשמעות המילולית של 'מקדשיך' אינה ברורה. המילה 'מקדשיך' מופיעה בלשון רבים, ויתכן כי יחזקאל מתייחס בנבואתו למספר מקדשים שהיו בצור, ולא למקדש בודד. אפשרות אחרת היא כי יש כאן מקדש בודד, ולשון הרבים מתייחסת לתכולתו.[5]

כך או כך, ההתייחסות המפורשת לחילול מקדש צור יוצאת-דופן, ואינה קיימת בנבואותיו של יחזקאל לכל יתר העמים. כיוון שקשה להניח שיחזקאל רואה במקדש צור - ששימש לעבודת אלילים - מקום קדוש שעתה חולל, יתכן כי יש ללמוד מכך על מעמדו של מקדש זה בעיני הגויים. ואכן - יחזקאל מדגיש את הממד האישי של אנשי צור: 'מֵרֹב עֲוֹנֶיךָ בְּעֶוֶל רְכֻלָּתְךָ חִלַּלְתָּ מִקְדָּשֶׁיךָ וָאוֹצִא אֵשׁ מִתּוֹכְךָ הִיא אֲכָלַתְךָ וָאֶתֶּנְךָ לְאֵפֶר עַל הָאָרֶץ לְעֵינֵי כָּל רֹאֶיךָ' - חטאיו של מלך צור הם שגרמו לחילול מקדשו. על כן, אין להשוות את הקדושה והחילול המיוחסים למקדש בישראל לביטויים המקבילים העוסקים במקדש צור. גם הסיבה שבגינה חולל המקדש בצור (המסחר) - שונה מהגורמים שהובילו לחילול המקדש בירושלים, שהמרכזי שבהם הוא העבודה הזרה. יתכן שזהו גם ההסבר לכך שהעונש לחילול המקדש הצורי כלול במסגרת תיאור סופה של צור כולה: 'וָאוֹצִא אֵשׁ מִתּוֹכְךָ הִיא אֲכָלַתְךָ וָאֶתֶּנְךָ לְאֵפֶר עַל הָאָרֶץ לְעֵינֵי כָּל רֹאֶיךָ. כָּל יוֹדְעֶיךָ בָּעַמִּים שָׁמְמוּ עָלֶיךָ בַּלָּהוֹת הָיִיתָ וְאֵינְךָ עַד עוֹלָם' (פסוקים יח-יט).

           

פרק כח, כ-כד: צידון

צידון היא עיר נמל כנענית קדומה השוכנת על החוף מצפון לצור. זוהי עיר מרכזית במקרא - הן בשל היותה אחת מהערים הקדומות בכנען, והן בשל העבר המשותף לה ולישראל. כבר בימי יהושע מציינת צידון את הגבול הצפוני לשטח שנכבש ע"י ישראל בכניסתם לארץ (יהושע יא, ח; יט, כח), ולמעשה היא לא יושבה מעולם בידי ישראלים. יתכן, אם כן, כי בנבואה זו יש הד לחשבון היסטורי שמסתיים עם חורבנה של צידון בידי ה'. אם כך, אין זה מפתיע כי בנבואתו הקצרה של יחזקאל לצידון הנביא מדגיש כי מטרת דבר ה' היא לגרום לצידונים להכיר בו:

"וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' הִנְנִי עָלַיִךְ צִידוֹן וְנִכְבַּדְתִּי בְּתוֹכֵךְ וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' בַּעֲשׂוֹתִי בָהּ שְׁפָטִים וְנִקְדַּשְׁתִּי בָהּ. וְשִׁלַּחְתִּי בָהּ דֶּבֶר וָדָם בְּחוּצוֹתֶיהָ וְנִפְלַל חָלָל בְּתוֹכָהּ בְּחֶרֶב עָלֶיהָ מִסָּבִיב וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'. וְלֹא יִהְיֶה עוֹד לְבֵית יִשְׂרָאֵל סִלּוֹן מַמְאִיר וְקוֹץ מַכְאִב מִכֹּל סְבִיבֹתָם הַשָּׁאטִים אוֹתָם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי אֲ-דֹנָי ה'."[6]

בנוסף למטרת הנבואה, מצוינת כאן גם התוצאה הצפויה: קידוש שם ה' לעיני הגויים לאחר שה' מענישה.

 

פרק כח, כה-כו: משפט הגויים לפני קיבוץ ישראל

נבואת יחזקאל לצור ולצידון מסתיימת בקיבוץ ישראל לארצו. נראה כי לא מדובר בנספח לנבואה, אלא סיום הכרחי המשלים את נבואות החורבן לגויים. קידוש ה' לעיני הגויים יתחיל במפלת העמים, אך לא יהיה גלוי וניכר עד שה' לא יקבץ את עמו. על כן - על אף שסופה של הנבואה מתייחסת לישראל, אין לראות בה נבואת נחמה המיועדת אליהם, אלא השלמה של נבואות החורבן לגויים:

"בְּקַבְּצִי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל מִן הָעַמִּים אֲשֶׁר נָפֹצוּ בָם וְנִקְדַּשְׁתִּי בָם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם וְיָשְׁבוּ עַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב. וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ לָבֶטַח וּבָנוּ בָתִּים וְנָטְעוּ כְרָמִים וְיָשְׁבוּ לָבֶטַח בַּעֲשׂוֹתִי שְׁפָטִים בְּכֹל הַשָּׁאטִים אֹתָם מִסְּבִיבוֹתָם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם".

כתוצאה מכך, נבואה זו איננה כוללת מרכיבי נחמה וגאולה, מעבר לישיבת עם ה' בארצו בבטחה ובכלכלה ראויה.

 

נבואות למצרים: פרקים כט-לב

יציבותה רבת השנים של מצרים באזור, סמיכותה הגיאוגרפית והקשר הארוך שלה עם ישראל - הם שעומדים בבסיס נבואותיו של יחזקאל אליה. בנבואות אלו יחזקאל מפנה אצבע מאשימה כלפי מצרים לגבי שלושה תחומים:

  1. האשמה הראשונה והמרכזית, המשותפת לצור ולמצרים - היא חטא הגאווה כלפי ה'. מלכי צור ומצרים ייחסו לעצמם את הצלחתם, התנשאו והתגאו בה, ואף זלזלו באלוקי ישראל (צור: כז, ג; כח, ב. מצרים: כט, ט; לא, ב). על כן, יחזקאל מדגיש את שלטונו של ה' – גם בשעה שהמקדש נחרב, ועם ה' גולה – ה' הוא שקובע את גורלם של העמים כולם, ובכללם - מצרים ומלכהּ.
  2. האשמה שניה קשורה בגאוותו של המלך המצרי בשל הצלחותיו המדיניות. מרכזה של נבואה זו מכוונת כלפי מלך מצרים (פרעה חפרע) שבתקופה זו השקיע מאמצים רבים במיגור שלטונה של בבל באזור, ואף רצה כי ירושלים תצטרף אליו במרידתו בבבל.[7] כך - בראשית הנבואה (פסוקים ו-ט) נכתב המניע לנבואת הפורענות, והוא הרוח הגבית שנתנו למרידה במלך בבל. למעשה, היה זה חלון הזמן שבו קיוותה מצרים להפוך למעצמה על-אזורית - לאחר נפילתה של אשור ולפני שבבל הגיעה לשיאה. נבואותיו של יחזקאל סוגרות את הגולל על אפשרות זו, לא רק במישור הארצי - אלא גם במישור האלוקי; מעתה, כמו בעבר, מצרים עתידה להיות רק: 'ממלכה שפלה' ולא אימפריה.
  3. לבסוף, מצרים אף מואשמת בזנות פולחנית שחדרה לישראל.

כל שלושת הנושאים הללו - לגביהם יחזקאל מפנה אצבע מאשימה כלפי מצרים, מצויים גם בעבר המשותף של העמים - החל מימי שיעבוד מצרים ועד הלום. בתארו את בוגדנותה של העיר, ירושלים מדומה למי שזינתה עם מצרים – כחלק מבגידתה בקב"ה (טז, כו; פרק כג - ג, ח, יט, כא, כז), ומעשי העם מתוארים כ'וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם' (כ, ז, יח). מאידך, העבר המשותף כולל מרכיבים חיוביים יותר: מצרים היא כור ההיתוך של עמ"י ומקום ההתגלות של ה' לעמו (כ, ה-ו), ומשם הוציאם ה' למען שמו (כ, ט-י; לו).

 

תאריכי הנבואה

מאפיין בולט בנבואת יחזקאל למצרים הוא ריבוי התאריכים המצוינים בה. יתכן שהדבר מלמד על מעמדו של יחזקאל עוד לפני החורבן. בדרך זו מודגש כי יחזקאל הקדים וניבא שמצרים תיפול ביד נבוכדנצר, בשעה שבעיני הגולים מציאות זו נתפשה כבלתי אפשרית.

כט, א-טז: על פי התאריך המצוי בראש הנבואה, נבואה זו נאמרה בשנה העשירית לגלות יהויכין, בי"ב טבת. משמעות הדבר היא שמועד אמירתה הוא ראשית שנת 587 לפנה"ס, שנה לאחר תחילת המצור על ירושלים וכשנה לפני החורבן. יש הקושרים את מועד הנבואה עם האמור בירמיה לז, ה: "וחיל פרעה יצא ממצרים וישמעו הכשדים הצרים על ירושלים את שמעם ויעלו מעל ירושלים"; אם כך - אז יחזקאל - בדומה לירמיהו, יוצא נגד ההישענות על כוחם של המצרים;[8] זאת - על אף שההתערבות המצרית אכן גורמת להסרת המצור הבבלי על העיר, לתקופה קצרה. עם זאת, יחזקאל אינו מצביע במפורש על נבוכדנצר מלך בבל כמי שיעניש את מצרים (כט, יט; ל, י; כד-כה; לב, יא) על מעורבותם בנעשה ביהודה בשנות המצור על ירושלים; ואכן - מצרים לא נכבשה בידי הבבלים.

כט; יז-כא: כאן מצוי (כפי שציינּוּ בעבר) התאריך המאוחר ביותר בספר יחזקאל. תוכנה של נבואה זו אינו שיגרתי - מצרים תינתן ביד מלך בבל כפיצוי על כך שצור לא נפלה בידיו. אמנם עוצמתה של צור מתוארת בהרחבה, אך עתה מתברר כי הנבואה על מצרים מבטלת במידה מסוימת את נבואת הפורענות הקודמת של יחזקאל לצור, שצפויה ליפול לידי הבבלים. ואכן - על פי המידע ההיסטורי שבידינו, המצור הבבלי על צור נמשך 13 שנה (585-571) והסתיים בלא שנכבשה על ידי נבוכדנצר מלך בבל, כך שלמעשה לא הושגה הכרעה. אולם גם נבואה 'חלופית' זו איננה פשוטה: על פי המידע ההיסטורי שבידנו נבואתו של יחזקאל לא התממשה. למעשה, בבל לא כבשה את מצרים מעולם; מצרים נכבשה לראשונה רק בשנת 525, וזאת על ידי כנבוזי מלך פרס.

ל, כ: זמנה של נבואה זו הוא כארבעה חודשים לפני החורבן, ואכן - תוכן הנבואה תואם את התאריך שבו ניתנה. יתכן כי נבואה זו (פסוק כא) מהווה השלמה לאמור בירמיה (לד, כא) - פרעה יוצא לסייע לירושלים אך הוא מובס בידי הבבלים. על רקע מפלה זו, ניבא יחזקאל בעתיד מפלה גדולה אף יותר למצרים (כב-כה), וכתוצאה מכך אין ביכולתה של מצרים להציל את ירושלים מידי הבבלים.

לא, א: נבואה זו - הנאמרת כחודשיים לאחר הנבואה הקודמת וכחודשיים לפני החורבן - כוללת בתוכה למעשה את המסר האלוקי לעם ולגויים בטרם החורבן: על אף שהקורות את עם ה' וארצו עתה גוררים עימם את גאוותם של המלכים והאלים האחרים, גאוותם היא זמנית וסופם לרדת שאולה.

תיאור התנין ומפלתו[9]

כט, ג-ט: מלך מצרים מדומה לתנין, שה' לוכדו ומייבש את יאורו (לב, ב-ג; כט, י). תיאור זה טומן בחובו פולמוס סמוי עם האמונה המצרית העתיקה - לפיה, התנין הוא אחד האלים החשובים בפנתיאון של אליליה. מקורות חוץ-מקראיים מלמדים אותנו על פולחן התנין במצרים, הקדשתו בחייו, חניטתו וקבורתו בקדושה בבתי קברות מיוחדים לאחר מותו. בנוסף לכך, עולה מהם תדמיתו של מלך מצרים כתנין השולט ביאורי מצרים, כאל שעשה את היאורים - ואף את עצמו. בדרך זו - משלב יחזקאל בין הנוף המצרי והתנינים הנמצאים ביאור, לבין התנין כחיה מיתולוגית. הנבואה מסתיימת בתיאור ציורי - דווקא באמצעות השקט והצחות לאחר שקיעת מי הנילוס, מוסר הנביא כי התנינים יכלו (לב, יג-יד).

 

 

 

                                                                   

 

 

 

 

 


 

 

 

 

[1] ראו שיעור 14 שבתחילתו עמדנו על מתודה זו כדרך להעברת המסר הנבואי.

[2] מבט כולל על קשריה המסחריים הענפים של צור ניתן למצוא במפה המופיעה בדעת מקרא ליחזקאל, עמ' רז. במפה זו מצוינות הארצות עימן עמדה צור בקשרי מסחר, וכן הסחורה שמכל אחת מהארצות סיפקה.

[3] התרגומים והמדרשים נדרשו לשאלת היחס שבין עולם דימויים זה והשוואותיו לתורה. ראו רימון כשר, יחזקאל כה-מח, נספח ז: הנבואה הרביעית על צור בראי התרגומים הקדומים והפרשנות, עמ' 561-558; וכן גם את הצעתה של אילנה גולדברג, כי יש להבין קינה זו באמצעות השלמות המבנית שלה, ראו: העיצוב האמנותי של הקינה על מלך צור, עמ' 281-277. בנוסף קיימות הקבלות נוספות בין נבואה זו ובראשית א-ב ואכמ"ל.

[4] במקרא כולו קיים רק מקדש נוסף אחד שאיננו שייך לישראל, והוא אף איננו 'מחולל', אלא שייך למואב: 'והיה כי נראה כי נלאה מואב על הבמה, ובא אל מקדשו להתפלל ולא יוכל' (ישעיה טז,יב).

[5] האפשרות כי מדובר במקדש בודד נתמכת גם בפרק כא, ז: 'בן אדם שים פניך אל ירושלם והטף אל מקדשים, והנבא אל אדמת ישראל'; בפסוק זה פונה יחזקאל למקדש בירושלים, אף הוא בלשון רבים. כך גם בויקרא כא, כג: 'ולא יחלל את מקדשַי', ובירמיה נא,נא: 'כי באו זרים על מקדשי בית ה''. לעומת זאת י' מושקוביץ ב'דעת מקרא' (עמ' רכב) מפרש צרוף זה ('חללת מקדשיך') באופן לא מילולי ומזהה בין 'מקדשיך' ו'קדשתך', ואז לא מדובר כאן במקדש אלא ב'קדושה' בכלליותה.

[6] מבנה הנבואה דומה למבנה הנבואות לגויים המוצגות בטבלה בסוף שיעור 20.

[7] ראו שיעור 10 שדן בכך בקצרה; וכן גם דניאל קאהן, יהודה בין בבל ומצרים (594-586 לפנה"ס), שנתון לחקר המקרא והמזה"ק יז, תשס"ז, עמ' 159-147.

[8] ראו רימון כשר, יחזקאל כט, א-טז, עמ' 570.

[9] ראו יוסף ברסלבי, סופו של פרעה – התנים הגדול לאור פולחן התנים במצרים, בית מקרא ב (נג) תשל"ג, עמ' 149-143.