פרקים ל"ח-ל"ט: נבואת יחזקאל על גוג מארץ המגוג

  • ד"ר טובה גנזל

פרקים ל"ח-ל"ט: נבואת יחזקאל על גוג מארץ המגוג

 

פרקים ל"ח-ל"ט מהווים יחידה המתארת את מלחמת ה' בגוג מארץ המגוג. מלבד מפלתו של גוג, ואופן מלחמת ה' בו, מתוארים גם עוצמת כוחו המיוחדת, וקידוש ה' שיתרחש כתוצאה מתבוסתו. נבואה זו מהווה מעין השלמה לנבואות התקומה אותן למדנו בשיעורים הקודמים. עד כה, שיאם של הנבואות היה השבת העם לארצו וטיהורו מחטאיו, ואילו כעת מתברר כי לא בכך מסתיים תהליך זה. ביסוס מעמדו של ה' בעולם, המתרחש בד-בבד עם תקומת העם, יסתיים רק לאחר מלחמת ה' בגוג מארץ המגוג - מלחמה המסתיימת בהבטחה אלוקית כי ה' לא יסתיר את פניו מעמו.

נבואה זו עוסקת במקומו של ה' המבחין בין טוב לרע, ובין עבר ועתיד - בדומה לכתוב בישעיה ל"ד-ל"ז ובזכריה ט'-י"ד[1]; ובמרכז הנבואה עומד משפטו של ה' כנגד הגויים המורדים בו - דבר שהינו הכרחי כשלב בדרך לתקומת העם.[2] ייחודה של נבואה זו ביחזקאל בהשוואה לנביאים אחרים הוא היקפה, ציון מפורט של שמות התוקפים, וכן זמן המלחמה המצוין בנבואה: לאחר שיבת העם לארצו.

 

תיאור מלחמת ה' בגוג

לפרקים ל"ח-ל"ט מוטיבים משותפים רבים, אך קיימת ביניהם חלוקה ברורה: פרק ל"ח עוסק בעיקרו בעצמתו של גוג וביכולותיו, ואילו במרכזו של פרק ל"ט ניצבת מפלתו הצפויה. בתחילת פרק ל"ח מצווה ה' את יחזקאל להינבא אל "גּוֹג אֶרֶץ הַמָּגוֹג נְשִׂיא רֹאשׁ מֶשֶׁךְ וְתֻבָל". במהלך נבואה זו אנו למדים על ההכנות הצבאיות שנעשו על ידי צבאו של גוג. גוג מגיע לארץ בראש צבא הכולל עמים נוספים, אך למעשה – הוא וצבאו מובלים בהנהגה אלוקית:

וְשׁוֹבַבְתִּיךָ וְנָתַתִּי חַחִים בִּלְחָיֶיךָ וְהוֹצֵאתִי אוֹתְךָ וְאֶת כָּל חֵילֶךָ סוּסִים וּפָרָשִׁים לְבֻשֵׁי מִכְלוֹל כֻּלָּם קָהָל רָב צִנָּה וּמָגֵן תֹּפְשֵׂי חֲרָבוֹת כֻּלָּם. פָּרַס כּוּשׁ וּפוּט אִתָּם כֻּלָּם מָגֵן וְכוֹבָע. גֹּמֶר וְכָל אֲגַפֶּיהָ בֵּית תּוֹגַרְמָה יַרְכְּתֵי צָפוֹן וְאֶת כָּל אֲגַפָּיו עַמִּים רַבִּים אִתָּךְ. הִכֹּן וְהָכֵן לְךָ אַתָּה וְכָל קְהָלֶךָ הַנִּקְהָלִים עָלֶיךָ וְהָיִיתָ לָהֶם לְמִשְׁמָר[3].

העיתוי הכללי של מלחמה זו מצוין במפורש: לאחר שיבתם לארץ. משום כך מקומם של פרקים אלו בספר הוא לאחר הנבואות בפרקים ל"ד-ל"ז העוסקות בתהליך החזרת העם לארץ:

מִיָּמִים רַבִּים תִּפָּקֵד בְּאַחֲרִית הַשָּׁנִים תָּבוֹא אֶל אֶרֶץ מְשׁוֹבֶבֶת מֵחֶרֶב מְקֻבֶּצֶת מֵעַמִּים רַבִּים עַל הָרֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְחָרְבָּה תָּמִיד וְהִיא מֵעַמִּים הוּצָאָה וְיָשְׁבוּ לָבֶטַח כֻּלָּם.

על אף שהיוזמה להגעת גוג מתוארת כיוזמה אלוקית, תגובת ה' מלמדת כי גוג תכנן מערכה צבאית מהירה שמטרתה לשלול שלל ולבוז ביזה - בטרם העם ביצר את הערים בהם חזר והתיישב:

כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יַעֲלוּ דְבָרִים עַל לְבָבֶךָ וְחָשַׁבְתָּ מַחֲשֶׁבֶת רָעָה. וְאָמַרְתָּ אֶעֱלֶה עַל אֶרֶץ פְּרָזוֹת אָבוֹא הַשֹּׁקְטִים יֹשְׁבֵי לָבֶטַח כֻּלָּם יֹשְׁבִים בְּאֵין חוֹמָה וּבְרִיחַ וּדְלָתַיִם אֵין לָהֶם. לִשְׁלֹל שָׁלָל וְלָבֹז בַּז לְהָשִׁיב יָדְךָ עַל חֳרָבוֹת נוֹשָׁבוֹת וְאֶל עַם מְאֻסָּף מִגּוֹיִם עֹשֶׂה מִקְנֶה וְקִנְיָן יֹשְׁבֵי עַל טַבּוּר הָאָרֶץ...

למעשה, התוצאה הייתה שונה, ואף הפוכה:

לָכֵן הִנָּבֵא בֶן-אָדָם וְאָמַרְתָּ לְגוֹג כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה'... וַהֲבִאוֹתִיךָ עַל אַרְצִי לְמַעַן דַּעַת הַגּוֹיִם אֹתִי בְּהִקָּדְשִׁי בְךָ לְעֵינֵיהֶם גּוֹג.

מהמשך הדברים אנו למדים כי מלחמת ה' בגוג מהווה מימוש של נבואות שניתנו גם לנביאים נוספים (ייתכן שהכוונה לירמיה שניבא אף הוא על גוי שיגיע מצפון):

כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' הַאַתָּה הוּא אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי בְּיָמִים קַדְמוֹנִים בְּיַד עֲבָדַי נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּבְּאִים בַּיָּמִים הָהֵם שָׁנִים לְהָבִיא אֹתְךָ עֲלֵיהֶם.

עתה עובר הנביא לתאר את עונשו של גוג הכולל מרכיבים אסכטולוגיים (השייכים לאחרית הימים) רבים:

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא בְּיוֹם בּוֹא גוֹג עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲ-דֹנָי ה' תַּעֲלֶה חֲמָתִי בְּאַפִּי. וּבְקִנְאָתִי בְאֵשׁ עֶבְרָתִי דִּבַּרְתִּי אִם לֹא בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה רַעַשׁ גָּדוֹל עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל. וְרָעֲשׁוּ מִפָּנַי דְּגֵי הַיָּם וְעוֹף הַשָּׁמַיִם וְחַיַּת הַשָּׂדֶה וְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאֲדָמָה וְכֹל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וְנֶהֶרְסוּ הֶהָרִים וְנָפְלוּ הַמַּדְרֵגוֹת וְכָל חוֹמָה לָאָרֶץ תִּפּוֹל. וְקָרָאתִי עָלָיו לְכָל הָרַי חֶרֶב נְאֻם אֲ-דֹנָי ה' חֶרֶב אִישׁ בְּאָחִיו תִּהְיֶה. וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתּוֹ בְּדֶבֶר וּבְדָם וְגֶשֶׁם שׁוֹטֵף וְאַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ אֵשׁ וְגָפְרִית אַמְטִיר עָלָיו וְעַל אֲגַפָּיו וְעַל עַמִּים רַבִּים אֲשֶׁר אִתּוֹ.

ביטוי לכך שיש בנבואה זו התחדשות כפי שהיה בבריאת העולם ניתן למצוא בדמיון שבין תיאור בעלי החיים בפסוקים אלה לתיאורם בבראשית ז', כא-כב. בכך - המרכיבים האסכטולוגיים שבנבואה מקבלים משמעות של חידוש כל סדרי בריאה; מגמה שמקבלת חיזוק נוסף בפרקים מ'-מ"ח, עליהם נעמוד בעז"ה בשיעורים הבאים.

מטרת הנבואה כולה מודגשת בחלקה האחרון: "וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי לְעֵינֵי גּוֹיִם רַבִּים וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'". פסוק זה מדגיש את מטרת מלחמת ה' בגוג וכן את תוצאותיה: ידיעת הגויים את ה'. בכך מהווה נבואה זו מענה לכך ששמו של ה' חולל עם הגליית העם מארצו וחורבן המקדש, כפי שנראה בהמשך השיעור.[4] 

בפרק ל"ט פונה הנביא בשנית לגוג ומפרט את עונשו:

וְשֹׁבַבְתִּיךָ וְשִׁשֵּׁאתִיךָ וְהַעֲלִיתִיךָ מִיַּרְכְּתֵי צָפוֹן וַהֲבִאוֹתִךָ עַל הָרֵי יִשְׂרָאֵל. וְהִכֵּיתִי קַשְׁתְּךָ מִיַּד שְׂמֹאולֶךָ וְחִצֶּיךָ מִיַּד יְמִינְךָ אַפִּיל. עַל הָרֵי יִשְׂרָאֵל תִּפּוֹל אַתָּה וְכָל אֲגַפֶּיךָ וְעַמִּים אֲשֶׁר אִתָּךְ לְעֵיט צִפּוֹר כָּל כָּנָף וְחַיַּת הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךָ לְאָכְלָה. עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה תִּפּוֹל כִּי אֲנִי דִבַּרְתִּי נְאֻם אֲ-דֹנָי ה'. וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בְּמָגוֹג וּבְיֹשְׁבֵי הָאִיִּים לָבֶטַח וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'.

משמעות התיאור של חללי גוג כמאכל לציפורים ולחיות השדה לאחר נפילתם, מתברר במלואו בסופו של פרק זה – בו ביצוע נבואה זו מתואר. עתה, מנבא הנביא לראשונה על פעולות של יושבי ערי ישראל, שאינם צד לוחם במלחמתו של גוג בה'. כל שניתן להם לעשות הוא לאסוף את הנשק שישמש בשנים הקרובות כחומר בעירה זמין, ולבוז את השלל שנותר מצבאו של גוג:

וְיָצְאוּ יֹשְׁבֵי עָרֵי יִשְׂרָאֵל וּבִעֲרוּ וְהִשִּׂיקוּ בְּנֶשֶׁק וּמָגֵן וְצִנָּה בְּקֶשֶׁת וּבְחִצִּים וּבְמַקֵּל יָד וּבְרֹמַח וּבִעֲרוּ בָהֶם אֵשׁ שֶׁבַע שָׁנִים. וְלֹא יִשְׂאוּ עֵצִים מִן הַשָּׂדֶה וְלֹא יַחְטְבוּ מִן הַיְּעָרִים כִּי בַנֶּשֶׁק יְבַעֲרוּ אֵשׁ וְשָׁלְלוּ אֶת שֹׁלְלֵיהֶם וּבָזְזוּ אֶת בֹּזְזֵיהֶם נְאֻם אֲ-דֹנָי ה'.

לאחר מכן, מתאר הנביא את קבורת גוג וכל המונו – דבר הנעשה במטרה לטהר את הארץ:

וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא אֶתֵּן לְגוֹג מְקוֹם שָׁם קֶבֶר בְּיִשְׂרָאֵל... וְקָבְרוּ שָׁם אֶת גּוֹג וְאֶת כָּל הֲמוֹנֹה וְקָרְאוּ גֵּיא הֲמוֹן גּוֹג. וּקְבָרוּם בֵּית יִשְׂרָאֵל לְמַעַן טַהֵר אֶת הָאָרֶץ שִׁבְעָה חֳדָשִׁים. וְקָבְרוּ כָּל עַם הָאָרֶץ וְהָיָה לָהֶם לְשֵׁם יוֹם הִכָּבְדִי נְאֻם אֲ-דֹנָי ה'. וְאַנְשֵׁי תָמִיד יַבְדִּילוּ עֹבְרִים בָּאָרֶץ מְקַבְּרִים אֶת הָעֹבְרִים אֶת הַנּוֹתָרִים עַל פְּנֵי הָאָרֶץ לְטַהֲרָהּ מִקְצֵה שִׁבְעָה חֳדָשִׁים יַחְקֹרוּ. וְעָבְרוּ הָעֹבְרִים בָּאָרֶץ וְרָאָה עֶצֶם אָדָם וּבָנָה אֶצְלוֹ צִיּוּן עַד קָבְרוּ אֹתוֹ הַמְקַבְּרִים אֶל גֵּיא הֲמוֹן גּוֹג. וְגַם שֶׁם עִיר הֲמוֹנָה וְטִהֲרוּ הָאָרֶץ.

 

טהרת הארץ

שלב ראשון – קבורת החללים

לאורך כל הספר, עד כה, לא מוזכרות טהרת הארץ וירושלים. נראה שהסיבה לכך היא שלא ניתן לטהר את הארץ ללא היטהרותם של תושבי הארץ, בדיוק כפי שמעשי העם הם שגרמו לטומאת הארץ. לפי כיוון חשיבה זה, ייתכן אף כי טהרתם של תושבי הארץ מובילה לטהרתה המיידית של הארץ מבלי שישנו צורך בהליך ספציפי כלפיה. עם זאת, בפרק ל"ט מתוארים לראשונה המעשים שיש לעשותם על מנת לטהר את הארץ (פסוק יב). מכאן, שלמרות שניתן להניח שהיטהרותו של העם טיהרה גם את הארץ, יש לכך תנאי מקדים והוא - סילוק הגורמים המטמאים. טיהור הארץ כולל מספר שלבים: (1) ה' נותן לגוג מקום קבורה ספציפי בישראל; (2) נקברים שם גוויותיהם של גוג וכל המונו; (3) מעתה נקרא מקום הקבורה גיא המון גוג; (4) משך הקבורה, שבעקבותיה הארץ טהורה, הוא שבעה חודשים והיא נעשית על ידי 'עם הארץ'; (5) 'אנשי תמיד' עוברים בארץ, מקץ שבעה חודשים, וקוברים את העצמות שנותרו; (6) 'העוברים בארץ' מסמנים כל מקום שבו נותרו עצמות אדם, עד שגם הם מובאים לקבורה ב'גיא המון גוג' (ל"ט, יא-טז). 

כתוצאה מהמפלה אותה ינחלו גוג וצבאו יהיה צורך בקבורת חלליהם הרבים על מנת לטהר את הארץ. מהו הגורם שטימא את הארץ בפסוקים אלה? נראה כי המספר הגדול של הגוויות המושלכות בארץ מצריך הליך של טהרה, כיוון שקיומם של חללים על פני הארץ גורם לטומאתהּ. טומאת מת מוזכרת במפורש ביחזקאל (ט', ז). והיא עולה בקנה אחד עם קביעת התורה כי עצמות מטמאות אדם במגע ובאוהל (במדבר יט), כך שסילוקם מפחית מוקדי טומאה מהארץ - ובכך מטהר אותה. על כן נראה כי הגורם לטומאה כאן הוא היות גופותיהם של גוג וחילותיו המוטלות בארץ ללא מקום קבורה מסודר, בניגוד לעולה מפשטי המקראות (דברים כ"א, כג). לכן יחזקאל מתאר כאן כי במשך שבעה חודשים בית ישראל קוברים את כל המתים ובמעשה זה מטהרים את הארץ. בנוסף, שם הגיא בו יטמנו הגוויות 'גיא העוברים' יכונה מעתה 'גיא המון גוג'. ייתכן כי שם זה רומז לחטאי העבר שנעשו בגיא בן הינום המוכר כמקום העברת הבנים באש (ירמיה, ב', כג; דברי הימים ב', כ"ז, ג). אם כך, הנביא אף רומז שהעברת הבנים באש שהייתה נפוצה בארץ, היא שגרמה לטומאתה - כפי שעולה גם מספר ויקרא (י"ח, כא-ל).

טהרתה של הארץ על ידי קבורת המתים כוללת מחד פתרון טכני - איסוף העצמות מסלק את מוקדי הטומאה ואף מונע את הלנת המת; הרחקת טומאה מהארץ מאפשרת את טהרתהּ. בנוסף לכך, זהו טקס היטהרות הקשור דווקא לרשעותו של גוג. במהלך טקס זה בולעת האדמה את גוג ובכך נפטרת מטומאותיו (פסוק יד) - בדומה לפרשת הרוצח שם נאמר 'ולארץ לא יכופר כי אם בדם שופכו' (במדבר ל"ה, לג), לארץ מכופר רק כאשר הרוצח נענש כדין ודם/עצמות האנשים שפשעו עליה יורדים אל קירבּהּ.

בנוסף להיטהרות הארץ מחללי המלחמה, טקס היטהרות זה מטהר את הארץ אף מחטאי העבר. סיוע לכיוון זה ניתן למצוא בכך שקיים דמיון בדרך היטהרותה של הארץ על ידי קבורת המתים ביחזקאל, לדרך היטהרותו של טמא מת בפרשית פרה אדומה בספר במדבר (י"ט, יא-כב). הדבר עולה מההשוואה הבאה: (1) משך הטהרה של הנוגע במת טמא הוא שבעה ימים (במדבר (שם); ויחזקאל (מ"ד, כו): 'ואחרי טהרתו, שבעת ימים יספרו לו'), ומשך זמן הקבורה על מנת שהארץ תטהר הוא שבעה חודשים; (2) במשך ימי הטהרה של טמא מת יש לעבור חיטוי פעמיים (ביום השלישי וביום השביעי), ובמקביל - קבורת האנשים אינה מסתיימת במעשה חד פעמי, אלא דורשת מעבר נוסף על מנת לוודא שאכן נקברו כל הצריכים קבורה; (3) כל הבא במגע עם 'עצם אדם' (בין היתר) נטמא 'שבעת ימים': "וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר יטמא שבעת ימים" (פסוק טז); ובמקביל - גם יחזקאל מדגיש במפורש את הצורך בקבורת 'עצם אדם': "וְעָבְרוּ הָעֹבְרִים בָּאָרֶץ וְרָאָה עֶצֶם אָדָם וּבָנָה אֶצְלוֹ צִיּוּן עַד קָבְרוּ אֹתוֹ הַמְקַבְּרִים אֶל גֵּיא הֲמוֹן גּוֹג".[5]

 

שלב שני -  העלמת מוקדי פולחן אפשריים[6]

לאחר קבורת החללים נוספת נבואה המתארת סעודת זבח שהכין אלוקי ישראל מבשר הגיבורים ודם הנשיאים, ובאופן מפתיע מיועדת לעוף ולחיה; סעודה זו תראה לגויים כולם את משפט ה':

וְאַתָּה בֶן-אָדָם כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' אֱמֹר לְצִפּוֹר כָּל כָּנָף וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה הִקָּבְצוּ וָבֹאוּ הֵאָסְפוּ מִסָּבִיב, עַל זִבְחִי אֲשֶׁר אֲנִי זֹבֵחַ לָכֶם זֶבַח גָּדוֹל עַל הָרֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר וּשְׁתִיתֶם דָּם. בְּשַׂר גִּבּוֹרִים תֹּאכֵלוּ וְדַם נְשִׂיאֵי הָאָרֶץ תִּשְׁתּוּ אֵילִים כָּרִים וְעַתּוּדִים פָּרִים מְרִיאֵי בָשָׁן כֻּלָּם. וַאֲכַלְתֶּם חֵלֶב לְשָׂבְעָה וּשְׁתִיתֶם דָּם לְשִׁכָּרוֹן מִזִּבְחִי אֲשֶׁר זָבַחְתִּי לָכֶם. וּשְׂבַעְתֶּם עַל שֻׁלְחָנִי סוּס וָרֶכֶב גִּבּוֹר וְכָל אִישׁ מִלְחָמָה נְאֻם אֲ-דֹנָי ה'.

נבואה זו משלימה במידה רבה את טיהור הארץ. אמנם קבורת החללים מנעה טומאת מת, אך אין בכוחה למנוע את הפיכת מקום קבורת החללים למוקד לעליה לרגל. יתרה מכך, בפולחן האלילי - קברי אדם מבטאים מקום שבו המת ממשיך להיות נוכח. המתים במקום קבורתם שימשו כמוקד לעליה לרגל וקיבלו מנחות שכללו מזון על פי רוב. לעתים, מקומות קבורה שימשו גם כסימן לבעלות על שטח טריטוריאלי. בפסוקים אלה הופכים המתים לבשר מאכל. אוכליהם, הציפור וחית השדה, היו יכולים להיות מוקרבים למתים כמנחה (בהקשר אלילי), ואילו כאן התמונה הפוכה - הם אוכלים את הבשר והדם הנזבחים של אויבי ה'. באמצעות שני שלבים אלו הבאים זה אחר זה, מכשיר יחזקאל את הקרקע להופעת כבוד ה' בגויים. ייתכן כי ניתן לראות בפסוקים אלו אף נבואת תקומה לעם, לאחר שלפני החורבן - נבואות הפורענות לעם כללה תהליך מקביל, כאשר הניתנים למאכל בעלי-החיים הם ישראל; כך, לדוגמא,  אומר ירמיהו:

לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד הַתֹּפֶת וְגֵיא בֶן-הִנֹּם כִּי אִם גֵּיא הַהֲרֵגָה וְקָבְרוּ בְתֹפֶת מֵאֵין מָקוֹם. וְהָיְתָה נִבְלַת הָעָם הַזֶּה לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ וְאֵין מַחֲרִיד (ירמיהו, ז', לב-לג).

 

סוף התהליך – ידיעת הגויים את ה'

הנביא מתאר את תכלית התהליך:

וְנָתַתִּי אֶת כְּבוֹדִי בַּגּוֹיִם וְרָאוּ כָל הַגּוֹיִם אֶת מִשְׁפָּטִי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וְאֶת יָדִי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָהֶם. וְיָדְעוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיהֶם מִן הַיּוֹם הַהוּא וָהָלְאָה.

במהלך תיאור זה, הנביא אף רומז להבדל המהותי בין יחסם של הגויים לאליליהם ובין יחסו של העם לה':

וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי בַעֲוֹנָם גָּלוּ בֵית-יִשְׂרָאֵל עַל אֲשֶׁר מָעֲלוּ בִי וָאַסְתִּר פָּנַי מֵהֶם וָאֶתְּנֵם בְּיַד צָרֵיהֶם וַיִּפְּלוּ בַחֶרֶב כֻּלָּם. כְּטֻמְאָתָם וּכְפִשְׁעֵיהֶם עָשִׂיתִי אֹתָם וָאַסְתִּר פָּנַי מֵהֶם. 

הנביא מחדד כי הגליית ה' את עמו הייתה בשל עוונם, ומתוך בחירה א-להית של ה' להסתיר את פניו. לעומת זאת, בעולם האלילי פגיעה במצבו של עם מסוים מוכיחה את חולשתו של אלוהיו, ולא ניתן לפרשהּ כענישה או הסתר פנים. לאור זאת, מובן מדוע הנביא מביע מסר זה בסיומה של הנבואה העוסקת בהרחקת מוקדי פולחן אליליים.

לאחר מכן - בסיום היחידה, חותם הנביא בנבואה המקפלת בתוכה את מטרת כל נבואותיו של יחזקאל; למעשה פיסקה זו מהווה סיום וחתימה לא רק ליחידה זו, אלא לחטיבה שלמה בספר יחזקאל:

לָכֵן כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' עַתָּה אָשִׁיב אֶת-שבית (שְׁבוּת) יַעֲקֹב וְרִחַמְתִּי כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְקִנֵּאתִי לְשֵׁם קָדְשִׁי. וְנָשׂוּ אֶת כְּלִמָּתָם וְאֶת כָּל מַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בִי בְּשִׁבְתָּם עַל אַדְמָתָם לָבֶטַח וְאֵין מַחֲרִיד. בְּשׁוֹבְבִי אוֹתָם מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מֵאַרְצוֹת אֹיְבֵיהֶם וְנִקְדַּשְׁתִּי בָם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם רַבִּים. וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיהֶם בְּהַגְלוֹתִי אֹתָם אֶל הַגּוֹיִם וְכִנַּסְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא אוֹתִיר עוֹד מֵהֶם שָׁם. וְלֹא אַסְתִּיר עוֹד פָּנַי מֵהֶם אֲשֶׁר שָׁפַכְתִּי אֶת רוּחִי עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲ-דֹנָי ה'.

'שם קדשו' של ה' מהווה מוטיב מרכזי בנבואה זו (ל"ט - ז, כה). תכליתה של מלחמת ה' בגוג מתוארת מספר פעמים בפרקים אלו כאשר בכל פסוק נוסף לה עומק והרחבה:[7] תחילה מציין הנביא כי בזמן המלחמה ה' יביא את העם לארצו ובכך הוא ייוודע בגויים: "וַהֲבִאוֹתִיךָ עַל אַרְצִי לְמַעַן דַּעַת הַגּוֹיִם אֹתִי בְּהִקָּדְשִׁי בְךָ לְעֵינֵיהֶם גּוֹג" (ל"ח, טז). בהמשך מדגיש הנביא כי שמו של ה' לא רק שייוודע בגויים אלא אף יתגדל ויתקדש, כך שגויים רבים יכירו בה': "וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי לְעֵינֵי גּוֹיִם רַבִּים וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'" (ל"ח, כג). לבסוף מציין הנביא, לראשונה, כי ידיעת הגויים את שם קדשו נצרכת מאחר שהוא חולל. על ידי 'הודעה' זו ידעו הגויים כי ה' קדוש בישראל: "וְאֶת שֵׁם קָדְשִׁי אוֹדִיעַ בְּתוֹךְ עַמִּי יִשְׂרָאֵל וְלֹא אַחֵל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי עוֹד וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה' קָדוֹשׁ בְּיִשְׂרָאֵל" (ל"ט, ז). נראה כי העובדה שההדגשה החוזרת ונשנית בדבר שם ה' שחולל מתחילה רק באמצע הנבואה, ואינה מופיעה בתחילתה, אינה מקרית. מעבר לכך, החשיפה של מטרת המלחמה בגוג נעשית בהדרגה, כאשר בכל פסוק גדלה ההבנה של השלכותיה של המלחמה. כך, רק בהופעה השלישית של הצירוף, מציין הכתוב כי שם קדשו של ה' ייוודע בתוך עם ישראל ולא יחולל עוד, וכי הגויים ידעו כי ה' הוא הקדוש בישראל. תכלית אחרונה זו, הינה הגבוהה ביותר, ובמסגרתה יגיעו העמים לשיא בהבנתם את ה' ואת קשריו עם עמו. לבסוף מסכם הנביא את מטרת מלחמת ה' בגוג ואת תוצאותיה, הן לגבי הגויים והן לגבי בית ישראל, בנוסף לידיעת הגויים כי ה' קדוש בישראל:[8] "וְנָתַתִּי אֶת כְּבוֹדִי בַּגּוֹיִם וְרָאוּ כָל הַגּוֹיִם אֶת מִשְׁפָּטִי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וְאֶת יָדִי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָהֶם" (ל"ט, כא). "נתינת" כבוד ה' בגויים, לאחר שהם יראו את משפטו נעשה (במלחמת ה' בגוג), עולה בקנה אחד עם סילוקו של כבוד ה' מהמקדש בפרקים ח'-י"א, ומצד שני - עם חזרתו בחזון המקדש העתידי בפרק מ"ג, א-ה. נתינת כבוד ה' היא חלק מתהליך ההכרה של העם בה': "וְיָדְעוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיהֶם מִן הַיּוֹם הַהוּא וָהָלְאָה" (פסוק כב).

ידיעות אלו מכינות את הקרקע לשלב הסופי בתיאור תכליתה של מלחמת ה' בגוג: "... עַתָּה אָשִׁיב אֶת שבית [קרי: שְׁבוּת] יַעֲקֹב וְרִחַמְתִּי כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְקִנֵּאתִי לְשֵׁם קָדְשִׁי" (פסוק כה). פסוק זה קשה לפירוש כיוון שהוא יוצא דופן מכמה בחינות: (א) הצירוף 'שבות יעקב' מופיע במקרא רק כאן ובתהלים (פ"ה, ב; על פי הכתיב). אם כי 'שו"ב שבות' הוא צירוף שכיח בעל משמעויות שונות, ומופיע גם במקומות שונים בספר יחזקאל (ט"ז, נג; כ"ט, יד);[9] (ב) השורש 'רחם' (במשמעות רחמים) אינו מופיע בספר יחזקאל בשום מקום נוסף; (ג) זהו המקום היחיד בו מופיע הצירוף 'שם קדשי' ללא תואר המבטא את חילולו (או טומאתו).

נראה כי יש לראות בפסוק זה, על מרכיביו השונים, את סיכום מטרת ה' במלחמתו בגוג: ראשית, השבת 'שבות יעקב' לארצו היא ביטוי לקיבוץ שנים-עשר השבטים לארצם. ייתכן כי צירוף יחידאי זה מבטא את עובדת החזרתו של העם לארצו בזכות היותם קשורים לה' עוד מימי יעקב (אביהם) כעם הנבחר ולא בזכות מעשיהם או התנהגותם. שנית, לאחר נבואות רבות בהן הדגיש הנביא כי המניע להחזרת העם לארצו הוא רק רצון ה' לקדש את שמו בגויים, מוסיף הנביא כאן נימה פייסנית יוצאת דופן: 'ורחמתי כל בית ישראל' - שמבטאת גם היא כי בניגוד ליחסו הקשה של הנביא לעם, בסופו של דבר בקשר שבין ה' לעמו משפיעה גם מידת הרחמים.[10] יתר על כן, כיוון שאין בפסוק זה חילול של 'שם קדשי' לא נמצא בו גם התקדשות של שם ה' לעיני הגויים. נראה כי במקום התקדשות הגיע העת ל'קנאות' ל'שם קדשי'; קנאה זו היא ההסבר לצורך במלחמת ה' בגוג ולתוצאותיה, כמו גם לקיבוץ העם והבאתם לארץ מבין העמים למרות חטאיהם. בסופה של 'קנאה' זו ישפוך ה' את רוחו על בית ישראל: "וְלֹא אַסְתִּיר עוֹד פָּנַי מֵהֶם אֲשֶׁר שָׁפַכְתִּי אֶת רוּחִי עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲ-דֹנָי ה'" (פסוק כט).    

פרקים אלו על אף ייחודיותם מסכמים מגמות שנדונו בהקשרים שונים בנבואות עד עתה. כך, לדוגמא, אין הנבואה כוללת מעשים המיוחסים לעם, משום שתקומת העם לא תבוא בזכות מעשיהם, ועל כן המאבק בגוג איננו מנוהל בידי ישראל אלא בידי הקב"ה בלבד. יתרה מכך, פרקים אלו מציבים את ה' במרכז הקיום בהיבטים נוספים: המסר המרכזי העובר כחוט השני לאורך הנבואה הוא הכרת הגויים את כבוד ה' (ל"ט, כא), ולאחר מכן הכרת העם את אלוקיו (ל"ט, כב) והשבתם לארצם (ל"ט, כט).      

 

נספח: גוג ומגוג לאורך הדורות[11]

פרקים אלו הם חלק מהתודעה ההיסטורית של העם. לאורך הדורות מצוטטת נבואה זו כמתארת את האירועים שיקדמו לבוא המשיח, ילוו את בואו של המשיח או יתרחשו לאחר הגעתו; וכבר כתב הרמב"ם:

יראה מפשוטן של דברי הנביאים, שבתחילת ימות המשיח תהיה מלחמת גוג ומגוג, ושקודם מלחמת גוג ומגוג יעמוד נביא לישר ישראל ולהכין לבם... וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו, שדברים סתומין הן אצל הנביאים...           

                       (הלכות מלכים פרק י"ב, הלכה ב).

ואכן, לאורך הדורות קיימת צפייה למימושן של דברי נבואה אלו, וכך אמרו חז"ל במדרש רות רבה: "ביקש הקב"ה לעשות את חזקיהו משיח, וסנחריב וחיילותיו גוג ומגוג, ומכיון שלא אמר שירה - נסתם" (רות רבה ז' ג). אם כן, חז"ל קושרים כבר בין מלחמת סנחריב לנבואת יחזקאל, וקובעים שהיא הייתה יכולה להיות מלחמת גוג ומגוג, על אף שהתרחשה שנים לפני נבואת יחזקאל. כמו כן, גם שנים רבות אח"כ, בפירוש אברבנאל (במאה ה-15) לפרקים אלו, נבואת יחזקאל לגוג ומגוג מפורשת כנבואה ל'נוצרים בני אדום', שעתידים להגיע ארצה (ייתכן שהרקע המוחשי לאירוע זה הם מסעי הצלב שהאחרון שבהם התרחש מאתיים שנה קודם לימיו). יתרה מכך, אברבנאל, שגורש מספרד בידי הנוצרים, מפרש את האירועים המתוארים בפרקים אלו כנקמת ה' בנוצרים על מעשיהם, ודוחה את פירושיהם של הנוצרים לפרקים אלו - המייחסים את האירועים לאמונתם.[12] לא במקרה עומדים פרקים אלו במרכז הנבואות העוסקות בנקמתם של ה' בגויים בספר יחזקאל - בתודעתה ההיסטורית של עמינו הם מהווים תיאור שיא לפורענות. דוגמא לכך מצויה בדברי הגמרא:

אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: כל המקיים שלש סעודות בשבת ניצול משלש פורעניות: מחבלו של משיח, ומדינה של גיהנם, וממלחמת גוג ומגוג... ממלחמת גוג ומגוג - כתיב הכא יום וכתיב התם (יחזקאל לח) ביום בא גוג" (שבת קיח ע"א).

וראו גם:

ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם יותר ממלחמת גוג ומגוג       (ברכות ז ע"ב).

 

אם כן, נבואתו של יחזקאל טבעה חותם של ממש בתודעה הלאומית שלנו. הדיו של הביטוי שהפך למושג - "גוג ומגוג", ניכרים היטב בדברי חכמים, פרשנים, ואף הוגים ומשוררים.

 

 

 

[1] נבואות אלה קשורות גם ליום ה' המצוי בנביאים נוספים, בהם: ישעיה י"ג; ירמיה ל'; מיכה ד'; יואל ד'; זכריה י"ב, יד; דניאל י"א; תהילים ב', פג.

[2] יצויין כי בבל אינה מוזכרת בפרקים אלה כיעד, ויתכן שיש בכך ראיה עקיפה נוספת להשערה כי בספר יחזקאל אין נבואות אנטי-בבליות, משום שמעשיה ה"שליליים" לכאורה של בבל כלפי ישראל נעשים בשליחות אלוקית; על כך ראו בשיעור 10.

[3] הפרשנים נחלקו במשמעות המילים 'והיית להם למשמר': לפי רש"י, גוג מגן על צבאו ודואג לשלומם וביטחונם; בעוד לפי הרד"ק, צבאו שומר עליו שהרי מלך זקוק להגנה ולשומרי ראש.

[4] מקומם של פסוקים אלה בנבואה עולה בקנה אחד עם מגמה רווחת בספר יחזקאל -– סיום הנבואה כולל תוספת בה המסר העיקרי מקבל מפנה משמעותי (על תופעה זו עמדנו בשיעור 10).

 [5] יצויין כי הצירוף 'עצם אדם' בצורתו המדויקת מצוי במקרא רק בשני המקרים שהובאו כאן. אמנם,  וריאציה של הצירוף בלשון רבים - 'עצמות אדם' - מצויה שלוש פעמים בספר מלכים.

[6] ראו על כך מאמר שנכתב לאחרונה:Francesca Stavrakopoulou, Gog`s Grave and the Use and Abuse of Corpses in Ezekeil 39:11-20, JBL Volume 129, Number 1 / Spring, pp. 67-84.

[7] וכבר ציין זאת י' מושקוביץ, יחזקאל, דעת מקרא, ירושלים, תשמ"ה, עמ' שיא.

[8] פסוקים אלו באים לאחר יחידה נבואית נוספת (בפסוקים יא-כד) ש"הכינה את הקרקע" ל'נתינת' כבוד ה' בגויים ול'שפיכת' רוחו של ה' על בית ישראל.

[9] ככלל, השימוש בכינוי 'יעקב' איננו רווח בספר יחזקאל ומופיע בו רק פעמיים. לשם ההשוואה ישעיהו משתמש בשם זה 39 פעמים, וירמיה משתמש בו 10 פעמים.  

[10] בנוסף לכך ש'רחמים' אינם מופיעים ביחזקאל בשום מקום נוסף, גם השימוש במילות הנחמה - 'חמל' ו'חוס', מובאות ביחזקאל תמיד בהקשר שלילי (אמנם, לכלל זה יוצא דופן אחד נוסף בל"ו, כא: 'אחמל על שם קדשי'); גם בפרק ל"ו, כא כמו בל"ט, כה מציין הנביא כי המניע ל'הגנת' 'שם קדשי' הוא חמלה - המבטאת את הייחוד בקשר שבין ה' לעמו, ומנבא על כך שהמניע למעשה האל הוא לא רק הצורך בעשיית צדק אלא גם רחמים.       

[11] על השם 'גוג ומגוג' ומקום הימצאותו, ראו: ר' כשר, נספח יד גוג במסורת הבתר-מקראית, יחזקאל כה-מח, מקרא לישראל ירושלים תשס"ד, עמ' 769-764.

[12] מעניין להשוות גם לדברי המלב"ים לפרקים אלו, שאירועי המאה התשע-עשרה מהדהדים בפירושו.