שמואל א | פרק א' | דמותה של חנה | 2

ו. העימות הראשון עם עלי

תפילתה הנרגשת של חנה היוותה לא רק נקודת תפנית, אלא גם מבחן נוסף לאישיותה ולתכונותיה הנעלות. עוד לפני התפילה הכין אותנו המקרא לכך שיש מי שצופה במחזה:

(ט) וְעֵלִי הַכֹּהֵן יֹשֵׁב עַל הַכִּסֵּא עַל מְזוּזַת הֵיכַל ה'.

ואולם, המשכו של הסיפור מפתיע: אף שתפילתה באה, כפי שראינו, מלב קרוע ומתוך אמונה גדולה, לא ישרה הדרך שבה התפללה בעיני הכוהן והשופט המכהן במקום - עלי:

(יג) וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה: (יד) וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֵלִי עַד מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין הָסִירִי אֶת יֵינֵךְ מֵעָלָיִךְ:

מתיאור זה ברור שדרך התפילה הרגילה הייתה בקול רם -"שלא היו רגילין להתפלל בלחש" (רש"י) - ומכאן נבעה טעותו של עלי. עם זאת, מסקנתו החריפה של עלי, שהתנהגותה של חנה נבעה משכרות, העמידה את חנה במבחן נוסף. שתי דרכי תגובה אפשריות עמדו לפני חנה: מצד אחד, יכולה הייתה חנה להתפרץ בזעם כלפי עלי, שבמקום להבין את רגישותה הוא גוער בה וטופל עליה האשמות שווא; מצד שני, מתגובתו של עלי יכלה חנה להסיק שהקב"ה אינו רוצה בתפילתה. גדולתה של חנה הייתה בכך שלא בחרה אף לא באחת משתי אפשרויות קיצוניות אלו; היא התייחסה בצניעות ובענווה רבה כלפי עלי, ויחד עם זאת לא חזרה בה מתפילתה, אלא הסבירה בסבלנות לעלי את מעשיה:

(טו) וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר לֹא אֲדֹנִי אִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ אָנֹכִי וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי ה': (טז) אַל תִּתֵּן אֶת אֲמָתְךָ לִפְנֵי בַּת בְּלִיָּעַל כִּי מֵרֹב שִׂיחִי וְכַעְסִי דִּבַּרְתִּי עַד הֵנָּה:

חנה משתמשת כלפי עלי באותם ביטויים שבהם השתמשה בתפילתה לפני ה' - "אדֹנִי" ו"אמתך" - ובכך מביעה נמיכות קומה מול הכוהן החשוב הניצב בפניה. הענווה שאִפיינה אותה עד עתה, בעמידתה מול פנינה ואלקנה בלא שום טענות, ממשיכה להוות חלק בלתי-נפרד מאישיותה גם בשעה זו.

לעומת גדולתה של חנה, מתאפיינת דמותו של עלי בחולשתה. עלי כלל לא הבין את המראה אשר לפניו, ותקף אותה שלא בצדק. תוכחתו החריפה של עלי בולטת במיוחד לאור מה שאנו עתידים לקרוא בהמשך על בניו, שלמרות מעשיהם החמורים - "לא כִהָה בם" (ג', יג). דומה, שלא בכדי שם המקרא בפי חנה את המילים "אל תתן את אמתך לפני בת בליעל", הרומזות ללשון הנופלת על הלשון שנפגוש בפרק הבא - "ובני עלי בני בליעל" (ב', יב). התמונה כולה מעוררת הרהורים נוגים ביחס לעלי: את בניו, בני הבליעל, כמעט שלא הוכיח על מעשיהם החמורים, ודווקא את חנה, שהתפללה בלב שבור, הוכיח שלא בצדק?!

דמותו של עלי תלווה אותנו בפרקים הבאים, והרושם הראשון של פגישתנו עמו רק הולך ומתחזק. עלי הוא הראשון בסדרת דמויות טרגיות בספר שמואל: דמות שניכר בה שהיא ערכית וחיובית, אך הטעויות שהיא עושה עולות לה במחיר כבד עד מאוד.

מכל מקום, במקום גנותו אנו מוצאים גם את שבחו של עלי, שלאחר ששמע את דבריה, שינה את יחסו לחנה לחלוטין:

(יז) וַיַּעַן עֵלִי וַיֹּאמֶר לְכִי לְשָׁלוֹם וֵא-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת שֵׁלָתֵךְ אֲשֶׁר שָׁאַלְתְּ מֵעִמּוֹ:[1]

ואכן, לאחר ששמעה את דברי הנחמה של עלי, יכולה הייתה חנה לשוב לביתה בתחושה טובה ובציפייה לישועה:

(יח) וַתֹּאמֶר תִּמְצָא שִׁפְחָתְךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ וַתֵּלֶךְ הָאִשָּׁה לְדַרְכָּהּ וַתֹּאכַל וּפָנֶיהָ לֹא הָיוּ לָהּ עוֹד:

ז. ותקרא את שמו שמואל כי מה' שאִלתיו

לאחר שנפקדה, קראה חנה את שם בנה שמואל. שם זה מפתיע במקצת, שכן מן הפסוק המצוטט בכותרת ניתן היה לצפות שהילד ייקרא דווקא שאול. רושם זה מתחזק מן העובדה שהשורש שא"ל נזכר בפרק שבע פעמים, רובן בהקשר ישיר לשמואל עצמו:

(יז) וַיַּעַן עֵלִי וַיֹּאמֶר לְכִי לְשָׁלוֹם וֵא-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת שֵׁלָתֵךְ אֲשֶׁר שָׁאַלְתְּ מֵעִמּוֹ...
(כ) וַיְהִי לִתְקֻפוֹת הַיָּמִים וַתַּהַר חַנָּה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שְׁמוּאֵל כִּי מֵה' שְׁאִלְתִּיו...
(כז) אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי וַיִּתֵּן ה' לִי אֶת שְׁאֵלָתִי אֲשֶׁר שָׁאַלְתִּי מֵעִמּוֹ: (כח) וְגַם אָנֹכִי הִשְׁאִלְתִּהוּ לַה' כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה הוּא שָׁאוּל לַה' וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁם לַה':

מהי אפוא משמעות השם שמואל? דומה, שבאופן בסיסי אין קשר בין השם ובין השורש שא"ל, אלא יש לבארו בכיוון אחר, שאותו העלה ראב"ע בפירושו לתורה (שמות י"ח, ג):

והישר בעיני כי שורוק תחת חולם... והנה שמואל מגזרת שמו א-ל, וקראתו אמו בשם א-ל, כי נתנו לה כאשר שאלה. ואל תתמה איך יקרא שם אדם בשם א-ל, כי הנה כמוהו צורי ש-די (במדבר ז', לו), ורבים ככה.

שמואל הוא אם כן "שְמוֹ א-ל", כלומר: הוא נקרא בשם ה'.[2] לשם זה יש משמעות סמלית רבה: שמואל נולד רק לאחר תפילתה העמוקה של חנה אל ה', ומתוך נדרה לתתו לה' כל ימי חייו. יתרה מזו, תפקידו המרכזי של שמואל בחייו היה למשוח את שני מלכי ישראל הראשונים, שאול ודוד, ולייסד למעשה את המלכות בישראל. על המורכבות שיש ברעיון המלכות בישראל נעמוד בהמשך שיעורינו; מכל מקום, ברורה כבר עתה המשמעות הערכית החשובה של קריאת מייסד המלוכה בשם ה' - דבר המדגיש את העובדה שהמלכות אינה באה כחלופה למלכות הקב"ה על ישראל.

ממילא ניתן לומר, שהפרשנות שניתנה לשמו של שמואל "כי מה' שאלתיו" הִנָּהּ פרשנות משנית, כמו במקרים רבים במקרא:[3] לאחר שניתן כבר השם לילד, אפשר לדרוש אותו ולהוסיף עליו משמעויות שונות, שאינן מחליפות את משמעותו המקורית אלא מוסיפות עליו.

ח. העימות הסמוי עם אלקנה

(כא) וַיַּעַל הָאִישׁ אֶלְקָנָה וְכָל בֵּיתוֹ לִזְבֹּחַ לַה' אֶת זֶבַח הַיָּמִים וְאֶת נִדְרוֹ: (כב) וְחַנָּה לֹא עָלָתָה כִּי אָמְרָה לְאִישָׁהּ עַד יִגָּמֵל הַנַּעַר וַהֲבִאֹתִיו וְנִרְאָה אֶת פְּנֵי ה' וְיָשַׁב שָׁם עַד עוֹלָם: (כג) וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ עֲשִׂי הַטּוֹב בְּעֵינַיִךְ שְׁבִי עַד גָּמְלֵךְ אֹתוֹ אַךְ יָקֵם ה' אֶת דְּבָרוֹ וַתֵּשֶׁב הָאִשָּׁה וַתֵּינֶק אֶת בְּנָהּ עַד גָּמְלָהּ אֹתוֹ:

לאחר העימות הראשון בין אלקנה, המבקש לשכנע את חנה להשלים עם מצבה, לבין חנה, שאינה אומרת נואש, שעליו עמדנו בפעם הקודמת, אנו עומדים כעת על עימות נוסף בין השניים. גם כאן אין מדובר בעימות חזיתי, וודאי לא בעימות תוקפני, אבל הדיו של ויכוח בין אלקנה לחנה מגיעים לאוזנינו גם בפסוקים אלו. מדברי אלקנה משתמע שאין הוא רוצה לצאת באופן ישיר מול חנה, שאינה עולה לשילה עם בנה, אך הוא חושש מפגיעה בגלל מה שנראה בעיניו כאי-קיום הנדר. הלוא חנה נדרה "ונתתיו לה' כל ימי חייו"; מדוע אפוא אין היא ממהרת לקיים את נדרה? כלום אין היא חוששת ש'הפרה' זו של הנדר תעלה בחייו של בנה, והקב"ה יהיה 'זכאי' שלא לקיים את הילד?![4]

מדוע באמת נהגה חנה כפי שנהגה? התשובה פשוטה למדיי. בנדרה של חנה, כמו בנדרים רבים אחרים, יש היבט פורמלי והיבט תוכני. מבחינה פורמלית צודק אלקנה, שחנה נדרה לתת את שמואל לה' כל ימי חייו. ואולם, מבחינה מעשית, מה ערך יש לנתינה זו בטרם נגמל הנער?! איזו תועלת יכול להביא ילד קטן במשכן ה', בשעה שהוא עדיין זקוק לאמו?! חנה אינה מנסה להתחמק מקיום נדרה, אך היא עומדת על קיום משמעותי, ולא פורמלי, של הנדר.

קיימת אפוא הקבלה מעניינת בין שני העימותים שבין אלקנה וחנה בפרק. בשניהם רואה אלקנה את הצד הפורמלי, השגרתי, שאינו ניתן לשינוי, בעוד שחנה מייצגת את האמונה בראיית הדברים לעומקם, מעבר למסגרת הפורמלית. עימות נסתר זה אינו אלא היבט נוסף של ההבדלים שבין שתי הדמויות.

ט. העימות הנסתר עם עלי

כשם שאנו מוצאים עימות נסתר בין חנה ואלקנה בחלקו השני של הפרק, כך מוצאים אנו עימות כזה גם עם עלי. לאחר שמעלה חנה את שמואל לשילה, אנו קוראים על דבריה לעלי:

(כה) וַיִּשְׁחֲטוּ אֶת הַפָּר וַיָּבִיאוּ אֶת הַנַּעַר אֶל עֵלִי: (כו) וַתֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי חֵי נַפְשְׁךָ אֲדֹנִי אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה לְהִתְפַּלֵּל אֶל ה': (כז) אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי וַיִּתֵּן ה' לִי אֶת שְׁאֵלָתִי אֲשֶׁר שָׁאַלְתִּי מֵעִמּוֹ: (כח) וְגַם אָנֹכִי הִשְׁאִלְתִּהוּ לַה' כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה הוּא שָׁאוּל לַה':

מן הדברים משתמע שחנה נזדקקה לתחנונים רבים לעלי - "בי אדֹנִי, חי נפשך אדֹנִי" - על מנת שיסכים לקבל את בנה. חז"ל היו קשובים לצליל זה, וביטאו בדרך ציורית את העימות האחרון בין השניים:

אמר רבי אלעזר: שמואל מורה הלכה לפני רבו היה, שנאמר: 'וישחטו את הפר ויביאו את הנער אל עלי' - משום ד'וישחטו את הפר' הביאו הנער אל עלי? אלא, אמר להן עלי: קראו כהן, ליתי ולשחוט. חזנהו שמואל דהוו מהדרי בתר כהן למישחט, אמר להו: למה לכו לאהדורי בתר כהן למישחט?! שחיטה בזר כשרה! אייתוהו לקמיה דעלי, אמר ליה: מנא לך הא? אמר ליה: מי כתיב 'ושחט הכהן'?! 'והקריבו הכהנים' כתיב! מקבלה ואילך מצות כהונה; מכאן לשחיטה שכשרה בזר. אמר ליה: מימר שפיר קא אמרת, מיהו, מורה הלכה בפני רבך את, וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה. אתיא חנה וקא צוחה קמיה: 'אני האשה הנצבת עמכה בזה' וגו'. אמר לה: שבקי לי דאענשיה, ובעינא רחמי ויהיב לך רבא מיניה. אמרה ליה: 'אל הנער הזה התפללתי' (ברכות לא ע"ב).[5]

המדרש מספר כי שמואל הוכיח מן הכתוב ששחיטה כשרה בזר; עלי אמנם הודה לדבריו, אך סבר כי הוא חייב מיתה על שהורה הלכה בפני רבו, וניאות לוותר על עונש המוות רק לאחר תחנוניה של חנה. דומה, שהגרעין הרעיוני של המדרש עולה ישירות מתוך פשוטו של מקרא: מסתבר שעלי לא ראה בעין יפה את הבאת שמואל לשרת במשכן ה', שהרי מבחינה פורמלית אין מקום למי שאינם כוהנים לשרת שם; אך חנה ביקשה מעלי להתייחס לשמואל באופן מיוחד, בשל הנסיבות המיוחדות הקשורות בלידתו. גם בעימות זה עומדת חנה מול נוקשות פורמלית, בשעה שהיא מבקשת ליצור מסגרת חדשה ודרך חריגה בעבודת ה'. בסופו של דבר עלי אכן מקבל את הילד, ובכך ניתן אישור לאפשרות לסלול בתוך המסגרת הפורמלית גם דרכים חדשות בפנייה אל הקב"ה ובהקדשת ילד לעבודת ה'.

י. וישתחו שם לה'

במילים אלו מסתיים הפרק (פס' כח), אך המקרא לא הבהיר כלפי מי הן אמורות. שלוש אפשרויות עומדות בפנינו, וכל אחת מהן מהווה סיום אחר לסיפור:

א. רש"י בפירוש הראשון כתב שהכוונה לשמואל. לפי פירוש זה, שמואל צפה מן הצד בוויכוח שבין עלי לחנה, וכאשר שמע על נכונותו של עלי לקבלו לעבודה במשכן ה', השתחווה לה' מתוך הודיה על הזכות שנפלה בחלקו: "השתחוה להודות לה' אשר שם חלקו מעובדי ה' " (מצודת דוד).[6]

ב. בפירוש השני כתב רש"י שהכוונה לאלקנה. על פי פירוש זה, השתתף אלקנה בסופו של דבר במגמתה של חנה, ושמח בשמחתה כשראה שהצליחה לשכנע את עלי לקבל את הילד.[7]

ג. ואילו רלב"ג מפרש, באופן הנראה לענ"ד כפשוט ביותר, שהכוונה היא לעלי: "והנה השתחוה עלי לה' שם לתת לו תודה כששמע שנתן לה השם שאלתה כמו שאמר עלי לה". בדבריה לעלי אומרת חנה "ויתן ה' לי את שאלתי אשר שאלתי מעמו", ובכך חוזרת למעשה על ברכתו של עלי לאחר ששוכנע בכנות תפילתה: "וא-להי ישראל יתן את שלתך אשר שאלת מעמו". יש, אם כן, מקום להניח, שעלי התרגש לראות בהתגשמות ברכתו.

עם זאת, קשה להכריע בין הפירושים. ושמא כוונת המקרא לומר שכולם השתחוו יחדיו?

על כל פנים, נאה השתחוויה לה' לחתום סיפור זה, שכול כולו - מסר של אמונה בה' גם ברגעים קשים, מתוך הכרה שישועת ה' כהרף עין.