פרק א' (2) / מעשה המרכבה בהקשר המקראי הרחב

  • הרב אמנון בזק
א. הים והמכונות
לאחר שעמדנו על משמעותו של מעשה המרכבה בספר יחזקאל, נַראה כי הגם שיחזקאל הוא הנביא היחיד המתאר את המרכבה במפורש, המרכבה נוכחת גם בספרים אחרים במקרא. הרי סיכום של כמה פרטים במראה המרכבה:
 
  1. המרכבה בנויה מארבע חיות, שפניהן מוסבים לארבע רוחות השמיים, והן נושאות משא על גבן.
  2. לחיות פנים של אדם, אריה, שור ונשר (א', י), והחיות בכללותן נקראות "כרובים" (י', כ).
  3. בצד החיות, על הארץ, יש אופנים.
  4. צבען של החיות הוא "כְּעֵין נְחֹשֶׁת קָלָל" (א', ז).
  5. מן המרכבה עולה קול של מים: "וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל כַּנְפֵיהֶם כְּקוֹל מַיִם רַבִּים" (א', כד).
קשה להתעלם מן הדמיון הגדול למערכת אחרת במקרא: מערכת כלי הנחושת שבחצר מקדש שלמה, המתוארת שם באריכות רבה (מל"א ז', כג–לט). מערכת זו כוללת מתקן גדול לאגירת מים – ה'ים של שלמה' – וכן עשרה כיורות העומדים על עשר 'מכונות', דהיינו כנים, בסיסים לכיורות. כל הפרטים שציינו לעיל קיימים גם במערכת כלי הנחושת:
 
  1. הים עומד אף הוא על גבי חיות שפניהן מוסבות לארבע רוחות השמיים: "עֹמֵד עַל שְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר שְׁלֹשָׁה פֹנִים צָפוֹנָה וּשְׁלֹשָׁה פֹנִים יָמָּה וּשְׁלֹשָׁה פֹּנִים נֶגְבָּה וּשְׁלֹשָׁה פֹּנִים מִזְרָחָה וְהַיָּם עֲלֵיהֶם מִלְמָעְלָה" (שם, כה).
  2. גם במכונות שהכיורות עומדים עליהן יש חיות – "אֲרָיוֹת בָּקָר וּכְרוּבִים" (שם, כט).
  3. גם למכונות יש אופנים: "וְאַרְבָּעָה אוֹפַנֵּי נְחֹשֶׁת לַמְּכוֹנָה הָאַחַת" (שם, ל).
  4. כאמור, כל הכלים הללו עשויים נחושת: "וְאֶת הַמְּכֹנוֹת עָשֶׂר וְאֶת הַכִּיֹּרֹת עֲשָׂרָה עַל הַמְּכֹנוֹת. וְאֶת הַיָּם הָאֶחָד וְאֶת הַבָּקָר שְׁנֵים עָשָׂר תַּחַת הַיָּם... וְאֵת כָּל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר עָשָׂה חִירָם לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בֵּית ה' נְחֹשֶׁת מְמֹרָט" (שם, מג–מה).
  5. וכמובן, כלי הנחושת שימשו ככלי קיבול למים.[1]
מדוע נעשו כלי הנחושת שבחצר המקדש בדגם המזכיר במובהק את המרכבה? האומנם יש קשר של משמעות בינם ובינה? ועוד: מה פשר האריכות הגדולה בעניין כלי הנחושת? מדוע יוחדו פסוקים רבים כל כך לתיאור מתקנים שהשימוש בהם טכני למדיי, ואילו כלי הזהב החשובים, ובכללם מזבח הזהב, השולחן והמנורות, תוארו בקיצור נמרץ (שם, מח–נ)? על מנת לענות על שאלות אלו נפנה תחילה לנבואה אחרת, בספר ירמיהו.
 
ב. הוויכוח בין ירמיהו ונביאי השקר
כידוע, בימי הבית הראשון גלתה ירושלים פעמיים: לראשונה בימי יהויכין (גלות "החרש והמסגר" [ראו מל"ב כ"ד, יד]), ובשנית בזמן החורבן, בימי צדקיהו. בגלות הראשונה נלקחו מבית המקדש כלי הזהב (שם, יג), ואילו כלי הנחושת, ובהם הים, המכונות והכיורים, נלקחו רק בגלות השנייה (שם כ"ה, יג–יד). נמצא שבימי מלכותו של צדקיהו כבר ניטלו כלי הזהב מן המקדש, אך כלי הנחושת עוד היו בו.
והנה, בתקופה זו ניטש ויכוח גדול בין נביאי האמת ונביאי השקר. נביאי השקר גרסו שהגאולה קרובה, וכלי הזהב עתידים לשוב, ונביאי האמת נצטוו לומר שאין הדבר כן: "וְאֶל הַכֹּהֲנִים וְאֶל כָּל הָעָם הַזֶּה דִּבַּרְתִּי לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' אַל תִּשְׁמְעוּ אֶל דִּבְרֵי נְבִיאֵיכֶם הַנִּבְּאִים לָכֶם לֵאמֹר הִנֵּה כְלֵי בֵית ה' מוּשָׁבִים מִבָּבֶלָה עַתָּה מְהֵרָה כִּי שֶׁקֶר הֵמָּה נִבְּאִים לָכֶם. אַל תִּשְׁמְעוּ אֲלֵיהֶם עִבְדוּ אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל וִחְיוּ לָמָּה תִהְיֶה הָעִיר הַזֹּאת חָרְבָּה" (ירמיהו כ"ז, טז–יז). יתרה מזאת, עם חורבן המקדש וגלות הארץ יִגלו גם כלי הנחושת: "כִי כֹה אָמַר ה' צְ‑בָאוֹת אֶל הָעַמֻּדִים וְעַל הַיָּם וְעַל הַמְּכֹנוֹת וְעַל יֶתֶר הַכֵּלִים הַנּוֹתָרִים בָּעִיר הַזֹּאת... בָּבֶלָה יוּבָאוּ וְשָׁמָּה יִהְיוּ עַד יוֹם פָּקְדִי אֹתָם נְאֻם ה' וְהַעֲלִיתִים וַהֲשִׁיבֹתִים אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה" (שם, יט–כב). במבט ראשון הוויכוח הזה נראה תמוה. מדוע דנו הנביאים בעניין כלי הנחושת, הנראה כעניין פעוט ביחס, ולא בשאלה המהותית: גלות או גאולה?
ברם, ממה שלמדנו עד כה התשובה פשוטה. המבנה של כלי הנחושת מזכיר את המרכבה, ונוכחותם בחצר המקדש היא אפוא ביטוי סמלי לנוכחות המרכבה, ומכאן: לנוכחותו של הקב"ה במקדש, שהרי כל עוד המרכבה נמצאת בחצר המקדש, הרי זה סימן לנוכחותו של הקב"ה בתוכו. משל למה הדבר דומה? לאדם שעבר ליד ביתו של חברו ומבקש לידע אם הוא בביתו אם לאו. מה הוא עושה? בודק אם המכונית בחניה! ובכן, הימצאותם של כלי הנחושת במקדש מסמלת את שכינתו של הקב"ה שם. אבל בד בבד יש בה גם פן של אִיום מתמיד: שנוכחות השכינה במקדש אינה קבועה, ואם הנסיבות ידרשו זאת, הקב"ה יכול לעזוב את המקדש בכל רגע. נמצאנו למדים שהוויכוח על גורלם של כלי הנחושת הוא אכן ויכוח על מהותו של המקדש: אם יילקחו כלי הנחושת, אות הוא להסתלקות השכינה משם.
מכאן תשובה גם לשאלה מדוע קיצר המקרא בתיאור כלי הזהב והאריך בתיאור כלי הנחושת דווקא, שכן במובן מסוים כלי הנחושת מסמלים דבר יותר מהותי. אמנם מבחינת תפקידם כלי הזהב חשובים מכלי הנחושת, אבל לכלי הנחושת יש משמעות ייחודית, שאינה קשורה בהכרח למעמדם מצד עצמם. אכן, כלי הנחושת, שלא ככלי הזהב, עומדים מחוץ למקדש, ומשום כך דווקא הם יכולים לסמל את נוכחות המרכבה בחצר ואת השראת השכינה בבית. יתרה מזאת, עצם קיומם בחצר המקדש משמש תזכורת מתמדת שהשכינה עלולה לִגלות, שהרי המרכבה עומדת מזומנת לשאת את השכינה בכל רגע, אם לא יהיו בני ישראל ראויים להשראת השכינה בתוכם.
 
ג. בין ירמיהו לחנניה בן עזור
לאור זאת נוצרת זיקה מרתקת בין נבואותיהם של ירמיהו ויחזקאל. בהמשך הוויכוח של ירמיהו עם נביאי השקר מופיע נביא שקר המציב יעד מוגדר להתגשמות נבואתם: "וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַהִיא בְּרֵאשִׁית מַמְלֶכֶת צִדְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה בַּשָּׁנָה הָרְבִעִית בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי אָמַר אֵלַי חֲנַנְיָה בֶן עַזּוּר הַנָּבִיא אֲשֶׁר מִגִּבְעוֹן בְּבֵית ה' לְעֵינֵי הַכֹּהֲנִים וְכָל הָעָם לֵאמֹר. כֹּה אָמַר ה' צְ‑בָאוֹת אֱ‑לֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר שָׁבַרְתִּי אֶת עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל. בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה אֶת כָּל כְּלֵי בֵּית ה' אֲשֶׁר לָקַח נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיְבִיאֵם בָּבֶל. וְאֶת יְכָנְיָה בֶן יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶת כָּל גָּלוּת יְהוּדָה הַבָּאִים בָּבֶלָה אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה נְאֻם ה' כִּי אֶשְׁבֹּר אֶת עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל" (ירמיהו כ"ח, א–ד).
ירמיהו ניצל את ההזדמנות להגיע אחת ולתמיד להכרעה. כעת, משציין אחד מנביאי השקר תאריך מדויק להתגשמות נבואתו – בעוד שנתיים – שוב לא יוכל הוויכוח לארוך יותר משנתיים אלו: "הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנַי וּלְפָנֶיךָ מִן הָעוֹלָם וַיִּנָּבְאוּ אֶל אֲרָצוֹת רַבּוֹת וְעַל מַמְלָכוֹת גְּדֹלוֹת לְמִלְחָמָה וּלְרָעָה וּלְדָבֶר. הַנָּבִיא אֲשֶׁר יִנָּבֵא לְשָׁלוֹם בְּבֹא דְּבַר הַנָּבִיא יִוָּדַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' בֶּאֱמֶת" (שם, ח–ט).[2]
ובכן, מה אירע כעבור שנתיים? כידוע, כלי הזהב לא שבו, ובזה הופרכה טענתו של חנניה בן עזור.[3] ואולם, דבר מה אחר אכן התרחש שנתיים לאחר הנבואה, שנישאה כזכור בשנה הרביעית למלכות צדקיהו, בחודש החמישי. בעיון שעבר עמדנו על הנבואה המרכזית בספרנו על הסתלקות השכינה מירושלים (פרקים ח'–י"א). כעת נשים לב לתאריך שבו נאמרה: "וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית בַּשִּׁשִּׁי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ אֲנִי יוֹשֵׁב בְּבֵיתִי וְזִקְנֵי יְהוּדָה יוֹשְׁבִים לְפָנָי וַתִּפֹּל עָלַי שָׁם יַד אֲ‑דֹנָי ה' " (ח', א). ובכן, שנתיים בדיוק לאחר נבואתו של חנניה בן עזור נכזבה נבואתו על השבת כלי הזהב, ולא זו בלבד: באותו תאריך עצמו גם גלתה המרכבה מן המקדש, ועליה השכינה. סילוק המרכבה הוא הצעד המשמעותי ביותר לקראת החורבן. משעה שגלתה השכינה, נחרץ גורלו של בית המקדש. מכאן ואילך המקדש קיים 'על זמן שאול', וחורבנו בלתי-נמנע. הנבואה על הגליית כלי הנחושת היא אפוא נבואה על חורבן המקדש, שהרי עצם נוכחותם בחצר אינה אלא סמל לנוכחות המרכבה בחצר, והגלייתם משקפת את הסתלקותה משם.
העולה מדברינו, שהגם שיחזקאל הוא הנביא היחיד המתאר במפורש את המרכבה, אין להסיק מכך שרק הוא היה מודע לקיומה. עמידתם של כלי הנחושת בחצר המקדש ובמוקד הוויכוח של ירמיהו עם נביאי השקר מלמדת שהמרכבה, לפחות במבנה הכללי שלה, הייתה מוכרת לציבור הרחב, ומכאן הסמליות שבמבנה ובמיקום של כלים אלו.
 
ד. בין האופנים והחיות לבין השרפים
לסיום עיוננו במעשה המרכבה נשווה בקצרה בין המראה שראה יחזקאל ובין מראה הקב"ה יושב על כיסא ומצדדיו עומדים דרי מעלה כפי שראוהו שני נביאים אחרים.
התיאור היותר דומה לענייננו בא בראש נבואת ההקדשה של ישעיהו, והוא מזכיר מאוד את סיומו של מראה המרכבה: "בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ וָאֶרְאֶה אֶת אֲ‑דֹנָי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל. שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף" (ישעיהו ו', א–ב).
גם ישעיהו רואה את ה' יושב על כיסא וסביבו דמויות בעלות כנפיים. ואולם, יש הבדל ברור בין שני סוגי הדמויות שראו שני הנביאים. יחזקאל ראה את 'המרכבה', דהיינו את הכרובים שתפקידם לשמש כנושאיו של כיסא ה' ממקום למקום ואת האופנים הצמודים להם. אמנם יש בחיות ובאופנים 'רוח חיה', אבל אין להם שום תפקיד אחר מלבד נשיאת כיסא ה'. ישעיהו, לעומתו, ראה 'שרפים', שמעלתם גבוהה ממעלת האופנים והחיות, והם משמשים כמלאכיו וכמשרתיו של הקב"ה. משום כך אין הם עומדים מתחת לכיסא ה' אלא "מִמַּעַל לוֹ", כלומר עומדים לפני ה' ומוכנים בכל עת לציוויו. יתרה מזאת, השרפים עוסקים בדברי שבח לה': "וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְ‑בָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" (שם, ג). ובהמשך אותה נבואה הם קושרים שיח עם ישעיהו עצמו: "וָאֹמַר אוֹי לִי כִי נִדְמֵיתִי כִּי אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב כִּי אֶת הַמֶּלֶךְ ה' צְ‑בָאוֹת רָאוּ עֵינָי. וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים וּבְיָדוֹ רִצְפָּה בְּמֶלְקַחַיִם לָקַח מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ. וַיַּגַּע עַל פִּי וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָגַע זֶה עַל שְׂפָתֶיךָ וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר" (שם, ה–ז). מסתבר שגם הפנייה הכללית של ה' הנזכרת לאחר מכן – "וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל אֲ‑דֹנָי אֹמֵר אֶת מִי אֶשְׁלַח וּמִי יֵלֶךְ לָנוּ" (שם, ח) – כֻּוונה בעיקרה לשרפים, אלא שישעיהו הבין שהקב"ה מצפה ממנו להתנדב לשליחות, ולפיכך מיהר להיענות: "וָאֹמַר הִנְנִי שְׁלָחֵנִי" (שם). כל הדברים הללו אינם שייכים כלל בחיות ובאופנים, שאינם מדברים, ועל כן אינם יכולים ליצור מגע כלשהו עם בני אדם.
תמונה דומה ראה הנביא מיכיהו בן ימלה כשהתמודד עם נביאי השקר שקראו לאחאב לעלות ולהילחם עם ארם ברמות גלעד. מיכיהו מנסה לשכנע את אחאב כי בפי נביאיו 'נשתלה' בכוונה תחילה נבואת שקר, וכך הוא מספר: "רָאִיתִי אֶת ה' יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ. וַיֹּאמֶר ה' מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב וְיַעַל וְיִפֹּל בְּרָמֹת גִּלְעָד וַיֹּאמֶר זֶה בְּכֹה וְזֶה אֹמֵר בְּכֹה. וַיֵּצֵא הָרוּחַ וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי ה' וַיֹּאמֶר אֲנִי אֲפַתֶּנּוּ וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו בַּמָּה. וַיֹּאמֶר אֵצֵא וְהָיִיתִי רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל נְבִיאָיו וַיֹּאמֶר תְּפַתֶּה וְגַם תּוּכָל צֵא וַעֲשֵׂה כֵן" (מל"א כ"ב, יט–כב). מיכיהו רואה אף הוא את ה' יושב על כיסאו, וגם כאן 'צבא השמיים' עומד לא מתחת לכיסא, אלא מצדדיו, ומצפה לצו ה'. גם כאן הקב"ה מפנה קריאה כללית אל העומדים לפניו ומחכה לראות מי ייענה לה. לקריאה נענה "הָרוּחַ": הוא מתייצב לפני ה', מנהל עמו שיח, ואחר יוצא למשימתו.
נראה אפוא שיש דמיון רב בין 'השרפים' שראה ישעיהו ובין 'צבא השמיים' שראה מיכיהו בן ימלה, ודמויות אלו מתאימות במידה רבה למה שרגילים לכנות 'מלאכים'. מלאכים אלו שונים שוני מהותי מהאופנים וחיות הקודש, הנראים כישויות במדרגה נמוכה יותר.[4]
 
[1]   יש לציין שהמקרא אומר על האופנים של המכונות: "וּמַעֲשֵׂה הָאוֹפַנִּים כְּמַעֲשֵׂה אוֹפַן הַמֶּרְכָּבָה" (מל"א ז', לג). ייתכן שפסוק זה הוא שעמד לנגד עיניהם של חז"ל כשטבעו את המונח 'מעשה מרכבה', שכפי שציינו בשיעור הקודם, אין לו מקור מפורש במקרא.
[2]   על פי הדברים האלה פסק הרמב"ם כי נביא שניבא לטובה ולא התגשמה נבואתו, הרי זו הוכחה שהוא נביא שקר: "דברי הפורענות שהנביא אומר, כגון שיאמר 'פלוני ימות' או 'שנה פלונית רעב' או 'מלחמה' וכיוצא בדברים אלו – אם לא עמדו דבריו, אין בזה הכחשה לנבואתו, ואין אומרים 'הנה דִבר ולא בא'; שהקב"ה ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה, ואפשר שעשו תשובה ונסלח להם כאנשי נינוה או שתלה להם כחזקיה. אבל אם הבטיח על טובה, ואמר שיהיה כך וכך, ולא באה הטובה שאמר – בידוע שהוא נביא שקר; שכל דבר טובה שיגזור הא‑ל, אפילו על תנאי, אינו חוזר... הוא שירמיהו אומר בתשובתו לחנניה בן עזור, כשהיה ירמיה מתנבא לרעה וחנניה לטובה, אמר לו ירמיה: 'חנניה, אם לא יעמדו דברַי, אין בזה ראיה שאני נביא שקר; אבל אם לא יעמדו דבריך, יִוָּדע שאתה נביא שקר' " (רמב"ם הלכות יסודי התורה פ"י ה"ד).
[3]   חנניה עצמו אף לא זכה לראות בהפרכת נבואתו. הוא מת חודשיים לאחר נבואתו: "וַיָּמָת חֲנַנְיָה הַנָּבִיא בַּשָּׁנָה הַהִיא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי" (שם, יז).
[4]   כך עולה מפשטי המקראות. אמנם הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פ"ב ה"ז) מציג תמונה אחרת בדבר היחס בין המדרגות השונות של המלאכים, עיינו שם.