פרק ב - הקרב על הברכה בגבעון (א)

  • הרב אמנון בזק

פרק ב' (2) / הקרב על הברֵכה בגבעון (חלק א)

א. התמונה הכללית

בשיעור שעבר עסקנו בפרשת פיצול הממלכה: דוד מולך על יהודה בחברון, ואיש בושת בן שאול יושב במחניים[1] ומולך על ישראל. ראינו גם שהמקרא שולח אצבע מאשימה כלפי אבנר על הפיצול הזה. הפרשה הבאה עוסקת באחת מן התוצאות של מעשהו של אבנר: הסיפור הטרגי של הקרב על הברֵכה בגבעון, שהתחיל כקרב ביניים המוגבל לעשרים וארבעה לוחמים, והסתיים בשפיכות דמים גדולה ובמותם של שלוש מאות ושמונים לוחמים. את הפרשה הזו (ב', יב - ג', א), המהווה סיפור רציף אחד, לא נוכל ללמוד על סדר הפסוקים, ולכן נבקש מהלומדים לקרוא תחילה את הפרשה כולה כמקשה אחת, על מנת שנוכל לדון בה כמכלול אחד.

התמונה הכללית העולה מן הפרשה לכל אורכה היא ניצחונו של מחנה עבדי דוד, בראשות יואב בן צרויה, על מחנה עבדי איש בושת שבראשות אבנר בן נר. ניצחון זה מתואר כבר בשלב מוקדם יחסית של הסיפור:

(יז) וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה קָשָׁה עַד מְאֹד בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּנָּגֶף אַבְנֵר וְאַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי עַבְדֵי דָוִד:

בהמשך מתבטא הניצחון בפער הגדול שבין הנופלים משני הצדדים:

(ל) וְיוֹאָב שָׁב מֵאַחֲרֵי אַבְנֵר וַיִּקְבֹּץ אֶת כָּל הָעָם וַיִּפָּקְדוּ מֵעַבְדֵי דָוִד תִּשְׁעָה עָשָׂר אִישׁ וַעֲשָׂהאֵל: (לא) וְעַבְדֵי דָוִד הִכּוּ מִבִּנְיָמִן וּבְאַנְשֵׁי אַבְנֵר שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים אִישׁ מֵתוּ:

וגם הפסוק החותם את הפרשה מעיד, שלמעשה הייתה מערכה זו פרק אחד בתוך מכלול, המשקף את תוצאות המערכה הספציפית גם בהקשר רחב יותר:

(ג', א) וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה אֲרֻכָּה בֵּין בֵּית שָׁאוּל וּבֵין בֵּית דָּוִד וְדָוִד הֹלֵךְ וְחָזֵק וּבֵית שָׁאוּל הֹלְכִים וְדַלִּים:

במבט ראשון ניתן אפוא לומר, שפרשה זו מתארת את עונשו (הראשון) של אבנר בן נר. מי שגרם לפיצול הממלכה, הובס עם אנשיו ואיבד מאות מחייליו בקרב, שלא היה מתרחש לולא הפיצול הזה.

ב. חלקו של יואב

ואולם, במבט מעמיק יותר נראה שגם יואב איננו יוצא נקי מן הסיפור. דבר זה עולה בעיקר משני היבטים בפרק:

1. תיאורים של מלחמות במקרא מציינים, בדרך כלל, רק את מספר הנופלים בקרב המנוצחים, ואינם מתייחסים למספר הנופלים בקרב המנצחים.[2] בפרקנו, לעומת זאת, מציין המקרא גם את מספר הנופלים ממחנה יואב, שלאחד מהם הייתה משמעות מיוחדת:

(ל) וְיוֹאָב שָׁב מֵאַחֲרֵי אַבְנֵר וַיִּקְבֹּץ אֶת כָּל הָעָם וַיִּפָּקְדוּ מֵעַבְדֵי דָוִד תִּשְׁעָה עָשָׂר אִישׁ וַעֲשָׂהאֵל:

עשהאל לא היה, כמובן, חייל פשוט. מלבד היותו אחיו של יואב בן צרויה - וממילא היווה מותו מכה אישית קשה ליואב - היו לעשהאל איכויות לחימה מיוחדות: "וַעֲשָׂהאֵל קַל בְּרַגְלָיו כְּאַחַד הַצְּבָיִם אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה" (פס' יח). יתרה מזאת, עשהאל היה אחד משנים עשר שרי המחלקות של דוד, והיה ממונה על עשרים וארבעה אלף איש, שתפקידם היה לכלכל את דוד במשך חודש בשנה (עיין דה"א כ"ז, ז). סיפור מותו של עשהאל, בצירוף ציון מותם של עוד תשעה עשר איש עמו, מבטאים את העובדה שניצחונו של יואב לא היה שלם, ואף הוא שב מן הקרב בתחושת צער ואבל.

2. בשלב מסוים במהלך הקרב פונה אבנר ישירות ליואב ומתריס בפניו:

(כו) ...הֲלָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב[3] הֲלוֹא יָדַעְתָּה כִּי מָרָה תִהְיֶה בָּאַחֲרוֹנָה וְעַד מָתַי לֹא תֹאמַר לָעָם לָשׁוּב מֵאַחֲרֵי אֲחֵיהֶם:

דברים אלו מעוררים תמיהה: הרי אבנר הוא זה שהציע "יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ" (פס' יד) - וכיצד יכול הוא לבוא כעת בטענות כלפי יואב?!

אכן, כך בדיוק משיב לו יואב - 'אתה התחלת!':

(כז) וַיֹּאמֶר יוֹאָב חַי הָאֱ-לֹהִים כִּי לוּלֵא דִּבַּרְתָּ כִּי אָז מֵהַבֹּקֶר נַעֲלָה הָעָם אִישׁ מֵאַחֲרֵי אָחִיו:

ועדיין יש להבין: למה התכוון אבנר, ומדוע הוא מאשים את יואב?

ג. גבעון

כדי להבין את הבעייתיות שהייתה גם בדרכו של יואב, עלינו לבחון את תחילתו של כל הסיפור:

(יב) וַיֵּצֵא אַבְנֵר בֶּן נֵר וְעַבְדֵי אִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן שָׁאוּל מִמַּחֲנַיִם גִּבְעוֹנָה: (יג) וְיוֹאָב בֶּן צְרוּיָה וְעַבְדֵי דָוִד יָצְאוּ וַיִּפְגְּשׁוּם עַל בְּרֵכַת גִּבְעוֹן יַחְדָּו וַיֵּשְׁבוּ אֵלֶּה עַל הַבְּרֵכָה מִזֶּה וְאֵלֶּה עַל הַבְּרֵכָה מִזֶּה:

אין להניח שהמפגש בין שני הצבאות בגבעון היה מקרי. מניסוח הפסוק בלשון של עבר מוקדם ("וְיוֹאָב בֶּן צְרוּיָה וְעַבְדֵי דָוִד יָצְאוּ", ולא 'ויצאו יואב בן צרויה ועבדי דוד')[4] נראה, שיואב בן צרויה יצא לכיוון גבעון ראשון, וכששמע על כך אבנר - יצא לשם אף הוא עם אנשיו. המאבק סובב אפוא על שאלת השליטה בגבעון. ואם כן, עלינו לבאר: מה הייתה חשיבותה של גבעון?

ראשית יש לציין, שגבעון נמצאת בנחלת בנימין (עיין יהושע י"ח, כה), ועל כן הימצאותו של יואב שם אינה טבעית, והיא נראית כפרובוקציה. אשר לחשיבותה של העיר, ניתן להצביע על שני דברים המייחדים אותה:

א. בשלב מאוחר יותר בימי דוד אנו מוצאים בגבעון את המשכן, כנזכר בפרשת גורן ארוונה: "וּמִשְׁכַּן ה' אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה בַמִּדְבָּר וּמִזְבַּח הָעוֹלָה בָּעֵת הַהִיא בַּבָּמָה בְּגִבְעוֹן" (דה"א כ"א, כט). מתי הגיע המשכן לגבעון? סביר מאוד להניח, שהדבר אירע לאחר חורבנה של נוב בידי שאול (עיין שמ"א כ"ב), כמאמר חז"ל: "כשמת שמואל הרמתי חרבה נוב ובאו לגבעון" (זבחים קיח ע"ב). אם אכן נמצא המשכן בגבעון בתקופה זו, כי אז מובן ששאלת השליטה במקום היא מרכזית ומשמעותית - ממש כשם שגם בימי הפיצול הבא בין ממלכות יהודה וישראל, לאחר מרד ירבעם, עמדה השליטה במקום הקודש במרכז האירועים, והיא שהביאה את ירבעם בן נבט לבנות את עגלי הזהב (עיין מל"א י"ב).

יש להוסיף, שגבעון נתפסה כעיר מרכזית חשובה עוד בעת שישבו בה הגבעונים - "כִּי עִיר גְּדוֹלָה גִּבְעוֹן כְּאַחַת עָרֵי הַמַּמְלָכָה וְכִי הִיא גְדוֹלָה מִן הָעַי" (יהושע י', יב). וכמו חברון, גם לגבעון יש רקע היסטורי-דתי, בהיותה מקום שבו התרחש נס גדול: "שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן" (שם, יב).

ב. יתרה מזאת: לגבעון יש קשר משמעותי עם משפחתו של שאול. מספר דברי הימים אנו למדים, שגבעון הייתה מקום מושבה של משפחת שאול עוד בימי אבות אבותיו: "וּבְגִבְעוֹן יָשְׁבוּ אֲבִי גִבְעוֹן יְעִיאֵל וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מַעֲכָה. וּבְנוֹ הַבְּכוֹר עַבְדּוֹן וְצוּר וְקִישׁ וּבַעַל וְנֵר וְנָדָב... וְנֵר הוֹלִיד אֶת קִישׁ וְקִישׁ הוֹלִיד אֶת שָׁאוּל" (דה"א ט', לה-לט).[5] הליכתו של יואב לגבעון מהווה, אם כן, פלישה לאזור המזוהה באופן מובהק עם בית שאול.

מסתבר שיואב ביקש 'להפגין נוכחות' בגבעון, העיר הגדולה ומקום המשכן, וזאת למרות הקשר המובהק שלה למשפחת שאול. כאשר שמע אבנר על כוונותיו של יואב, מיהר לשם בעצמו עם אנשיו. שני המחנות עמדו אלו מול אלו, וניתן לחוש באווירה המתוחה הנרמזת בפס' יג:

...וַיִּפְגְּשׁוּם עַל בְּרֵכַת גִּבְעוֹן יַחְדָּו וַיֵּשְׁבוּ אֵלֶּה עַל הַבְּרֵכָה מִזֶּה וְאֵלֶּה עַל הַבְּרֵכָה מִזֶּה:

כעת נוכל להבין את הביקורת המסוימת שיש בפרק גם כלפי יואב. בעוד שדוד מנסה לאחד את הממלכה בדרכי שלום, פועל יואב בדרך אחרת, כוחנית ואלימה. הוא הולך לגבעון כדי להפגין שליטה ובעלות על המקום, שיש לו, כפי שראינו, חשיבות גדולה מעין כמותה מכמה היבטים. פרובוקציה זו הייתה מיותרת, וסביר להניח שהיא לא נעשתה בהסכמת דוד, שאינו נזכר כלל בסיפור. כעת ניתן להבין היטב את טענתו של אבנר: "הֲלוֹא יָדַעְתָּה כִּי מָרָה תִהְיֶה בָּאַחֲרוֹנָה וְעַד מָתַי לֹא תֹאמַר לָעָם לָשׁוּב מֵאַחֲרֵי אֲחֵיהֶם". טענה זו איננה מתייחסת לקרב עצמו, כי אם למה שקדם לו - לעצם הגעתו של יואב לגבעון. אבנר טוען כלפי יואב, כי היה עליו לדעת ששום טובה לא תצמח מפרובוקציה זו, שתאלץ את אבנר להגיע אף הוא למקום, ובכך היא עלולה להוציא את העניינים מכלל שליטה. לפיכך מוטלת על יואב, לפחות מנקודת מבטו של אבנר, האחריות לכל מה שאירע לאחר מכן.

מכל מקום, שני הצדדים התיישבו זה מול זה על הברֵכה בגבעון, ואיש מהם אינו מוכן 'למצמץ ראשון' ולהסתלק מן המקום.

ד. המשחק שהסתיים בתיקו מסוכן

כעת נוכל להבין את הצעתו התמוהה של אבנר: "יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ". אבנר מציע, למעשה, אמצעי הכרעה בעימות זה, הסובב על הפגנת הנוכחות והשליטה במקום. סביר להניח, שכוונתו של אבנר היא שמי שנעריו ינצחו יישאר במקום לפי שעה, ואילו המפסיד יעזוב. הצעה זו לפתרון חוסר ההכרעה - "וַיֵּשְׁבוּ אֵלֶּה עַל הַבְּרֵכָה מִזֶּה וְאֵלֶּה עַל הַבְּרֵכָה מִזֶּה" (פס' יג) - דומה למדיי להצעתו של גלית הפלשתי לערוך קרב ביניים, הצעה שהועלתה במצב דומה של קפיאה בקווי היערכות וחוסר הכרעה: "וּפְלִשְׁתִּים עֹמְדִים אֶל הָהָר מִזֶּה וְיִשְׂרָאֵל עֹמְדִים אֶל הָהָר מִזֶּה" (שמ"א י"ז, ג). אבנר מקבל את הסכמתו של יואב, ונציגי שני הצדדים מתייצבים לקרב:

(טו) וַיָּקֻמוּ וַיַּעַבְרוּ בְמִסְפָּר שְׁנֵים עָשָׂר לְבִנְיָמִן וּלְאִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן שָׁאוּל וּשְׁנֵים עָשָׂר מֵעַבְדֵי דָוִד:[6]

מסתבר שמספר הלוחמים מכל צד, שנים עשר, איננו מקרי. היות שקרב זה מבטא את המאבק על הנהגת עם ישראל כולו, על שנים עשר שבטיו, אך סמלי הדבר שמכל צד יצאו אנשים כמספר הזה.

אלא שהרעיון להכריע את העימות בדרך זו לא צלח:

(טז) וַיַּחֲזִקוּ אִישׁ בְּרֹאשׁ רֵעֵהוּ וְחַרְבּוֹ בְּצַד רֵעֵהוּ וַיִּפְּלוּ יַחְדָּו וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא חֶלְקַת הַצֻּרִים[7] אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן:

ייתכן שהמקרא מצייר את התמונה בכוונה באופן אירוני: הלוחמים בכל זוג החזיקו ביד אחת בחרב ובשנייה בראש היריב, ויחד נעצו את חרבותיהם זה בגופו של זה. בדרך זו מבטא המקרא את שיפוטו השלילי על הצעתו הבעייתית של אבנר, לערוך מעין 'התערבות' המבוססת על חייהם של חיילים.[8] וכבר אמרו חז"ל:

אבנר למה נהרג?... רבי יהושע בן לוי אמר: על שעשה דמן של נערים שחוק (ירושלמי פאה פ"א ה"א).

מכל מקום, קרב הביניים הסתיים בתיקו, ובעקבות זאת הפך 'המשחק' לטרגדיה של שפיכות דמים:

(יז) וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה קָשָׁה עַד מְאֹד בַּיּוֹם הַהוּא...

ביטוי זה, שאינו נזכר בשום מקום אחר בכל מלחמות המקרא, מעיד עד כמה חמורה הייתה תוצאת 'ההתערבות' הזו. לאחר שראו הצדדים את הדם שניגר התלהטו הרוחות, ומלחמה קשה התלקחה בין שני המחנות.

כפי שציינו לעיל, עיקר האחריות למלחמה זו מוטל על אבנר, שהוא זה שפיצל את הממלכה, והוא גם זה שהציע בסיפורנו את 'המשחק' הנורא, שהסתיים כפי שהסתיים. על כך נענש אבנר, כפי שמציין המשך הפסוק:

...וַיִּנָּגֶף אַבְנֵר וְאַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי עַבְדֵי דָוִד:

עם זאת, כפי שראינו לעיל, גם יואב, שעורר פרובוקציה ואף נענה ליזמת 'המשחק' של אבנר, לא יצא מן הקרב נקי.



[1] בשיעור שעבר עמדנו על השאלה מדוע הפנה הקב"ה את דוד לחברון דווקא. במקביל יש לשאול: מדוע העביר אבנר את איש בושת דווקא למחניים, המצויה בעבר הירדן המזרחי, בין נחלות השבטים מנשה וגד (עיין יהושע י"ג, כו, ל)? ייתכן, שהמעבר לעבר הירדן נבע משיקול טקטי - הריחוק מהישג ידם של הפלשתים; ומה עוד שלשאול היו, כפי שצוין בשיעור שעבר, קשרים ענפים עם אנשי יבש גלעד, ואולי עם שבט גד ככלל. על כך יש להוסיף שגם למחניים הייתה משמעות דתית: שם התגלו המלאכים ליעקב (בראשית ל"ב, ב-ג), והיא נמנית בין ערי הלוויים (יהושע כ"א, לו).

[2] נביא כדוגמה מלחמת אחים אחרת - המלחמה בין ישראל ובנימין בסוף ספר שופטים. כך מתוארים שם שני הימים הראשונים, שבהם ניצחו בני בנימין: "וַיֵּצְאוּ בְנֵי בִנְיָמִן מִן הַגִּבְעָה וַיַּשְׁחִיתוּ בְיִשְׂרָאֵל בַּיּוֹם הַהוּא שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אֶלֶף אִישׁ אָרְצָה... וַיֵּצֵא בִנְיָמִן לִקְרָאתָם מִן הַגִּבְעָה בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וַיַּשְׁחִיתוּ בִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עוֹד שְׁמֹנַת עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ אָרְצָה" (שופטים כ', כא-כה); הכתוב אינו מציין כמה נפלו מבנימין, אף שקשה מאוד להניח שלא נפל מהם איש.

[3] ביטוי זה, שהוא מפורסם למדיי, ניתן לפרשו בשתי דרכים. ניתן לומר (וכן משמע ברד"ק) שהמילה "תאכל" מתייחסת ליואב, ושאלתו של אבנר היא: האם לנצח אתה 'תאכל' חרב? כלום החרב היא לחם חוקך הקבוע?! אך אפשר גם שמילה זו מתייחסת ל'חרב', וכוונת המשפט כללית יותר: "וכי לעולם תהרוג החרב מאתנו איש לאחיו?" (מצודת דוד).

[4] לרוב מצוין זמן עבר במקרא בצורות כגון 'ויאמר', 'וילך', 'וייקח' וכו' ולאחריהן הנושא ("ויאמר ה' ", "וילך משה", "ויקח קרח" וכו') [הצורות 'יאמר', 'ילך', 'ייקח' וכו' מציינות אמנם עתיד, אך כאשר נוספת בראשן האות וי"ו הן נהפכות לסַמֵּן עבר, ומכאן כינויה של וי"ו זו 'וי"ו ההיפוך' או 'וי"ו המהפכת']. לעומת זאת, בעבר מוקדם - דהיינו, בתיאור של אירוע שקדם למה שסופר לפני כן - נכתב תחילה הנושא, ואחריו צורות כגון 'אמר', 'הלך', 'לקח' וכו' (דהיינו, הצורה המקובלת בימינו לציון עבר), למשל: "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן" (בראשית ד', א), וברש"י שם - "כבר קודם הענין של מעלה, קודם שחטא ונטרד מגן עדן"; "וַה' גָּלָה אֶת אֹזֶן שְׁמוּאֵל יוֹם אֶחָד לִפְנֵי בוֹא שָׁאוּל לֵאמֹר" (שמ"א ט', טו).

[5] מושבה של משפחת שאול בגבעון עשוי להיות קשור למסופר בסוף הספר על הפרת הברית של שאול עם הגבעונים ועל הרעב שבא כעונש "אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעֹנִים" (כ"א, א). עוד על הקשר שבין שאול והגבעונים עיין להלן בשיעור לפרק ד'.

[6] האסימטריה שבפסוק מדגישה את השבטיות של נציגיו של אבנר: "שְׁנֵים עָשָׂר לְבִנְיָמִן וּלְאִישׁ בֹּשֶׁת" - האנשים שהתנדבו ממחנהו של אבנר היו כולם מבנימין. דבר זה מובן, בראש ובראשונה, בגלל זיקתם לבית שאול. אך דומה, שהם התנדבו לקרב זה גם מתוך שחשו באופן אישי בפגיעה שבמעשהו של יואב, שחדר עם אנשיו לשטח של שבטם.

[7] לדעת רד"ק, הביטוי נגזר מ'צור' במובן של חוזק, דהיינו: המקום שבו נלחמו הגיבורים. ואילו ר' ישעיה כתב: "פירוש 'צורים' כמו 'עשה לך חרבות צורים' (יהושע ה', ב)... ומפני שנהרגו כולם בחרב נקראת 'חלקת הצורים' כלומר ההרוגים בחרבות".

[8] התיאור מזכיר במידה רבה את מה שנאמר במלחמת גדעון במדין "וַיָּשֶׂם ה' אֵת חֶרֶב אִישׁ בְּרֵעֵהוּ וּבְכָל הַמַּחֲנֶה" (שופטים ז', כב), ומכאן ניתן אולי להסיק על מעורבות ה' לרעה גם בפרקנו.