פרק ב - פיצול הממלכה הראשון

  • הרב אמנון בזק

פרק ב' (1) / פיצול הממלכה הראשון

א. עליית דוד לחברון

מיד לאחר קינתו על שאול ויהונתן שואל דוד בה':

(א) וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּה' לֵאמֹר הַאֶעֱלֶה בְּאַחַת עָרֵי יְהוּדָה וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו עֲלֵה וַיֹּאמֶר דָּוִד אָנָה אֶעֱלֶה וַיֹּאמֶר חֶבְרֹנָה: (ב) וַיַּעַל שָׁם דָּוִד וְגַם שְׁתֵּי נָשָׁיו אֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵלִית וַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִי: (ג) וַאֲנָשָׁיו אֲשֶׁר עִמּוֹ הֶעֱלָה דָוִד אִישׁ וּבֵיתוֹ וַיֵּשְׁבוּ בְּעָרֵי חֶבְרוֹן: (ד) וַיָּבֹאוּ אַנְשֵׁי יְהוּדָה וַיִּמְשְׁחוּ שָׁם אֶת דָּוִד לְמֶלֶךְ עַל בֵּית יְהוּדָה...

חמש פעמים חוזר בפסוקים אלו השורש על"ה. ואכן, לאחר תקופת שפל גדולה, שהגיעה לשיאה במות שאול ובניו ובתבוסתם של ישראל לפני פלשתים, מתחילה עתה בספר תפנית כלפי מעלה, עם עליית דוד למלכות.

מדוע אומר הקב"ה לדוד לעלות דווקא לחברון? בבחירה זו יש היגיון כפול. ראשית, לחברון יש משמעות דתית מוכרת וידועה - מקום מנוחתם של האבות והאימהות - ולשליטה בה נודעת אפוא חשיבות רבה.[1] שנית, בחברון יכול דוד להרגיש בטוח - בחברת אנשים בני שבטו, עמם היה קשור גם בימי נדודיו בברחו מפני שאול, כנזכר בסוף ספר שמ"א: "וַיָּבֹא דָוִד אֶל צִקְלַג וַיְשַׁלַּח מֵהַשָּׁלָל לְזִקְנֵי יְהוּדָה לְרֵעֵהוּ לֵאמֹר הִנֵּה לָכֶם בְּרָכָה מִשְּׁלַל אֹיְבֵי ה'. לַאֲשֶׁר בְּבֵית אֵל... וְלַאֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן וּלְכָל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר הִתְהַלֶּךְ שָׁם דָּוִד הוּא וַאֲנָשָׁיו" (שמ"א ל', כו-לא).

ב. אנשי יבש גלעד

בשלב זה מתעלם המקרא מן הנעשה במחנה ישראל; בכך יעסוק רק בהמשך הפרק. בינתיים מתואר מעשהו הראשון של דוד לאחר שעלה על כיסא מלכותו ביהודה:

(ד) ...וַיַּגִּדוּ לְדָוִד לֵאמֹר אַנְשֵׁי יָבֵישׁ גִּלְעָד אֲשֶׁר קָבְרוּ אֶת שָׁאוּל: (ה) וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים אֶל אַנְשֵׁי יָבֵישׁ גִּלְעָד וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם בְּרֻכִים אַתֶּם לַה'[2] אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הַחֶסֶד הַזֶּה עִם אֲדֹנֵיכֶם עִם שָׁאוּל וַתִּקְבְּרוּ אֹתוֹ: (ו) וְעַתָּה יַעַשׂ ה' עִמָּכֶם חֶסֶד וֶאֱמֶת וְגַם אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה אִתְּכֶם הַטּוֹבָה הַזֹּאת אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הַדָּבָר הַזֶּה: (ז) וְעַתָּה תֶּחֱזַקְנָה יְדֵיכֶם וִהְיוּ לִבְנֵי חַיִל כִּי מֵת אֲדֹנֵיכֶם שָׁאוּל וְגַם אֹתִי מָשְׁחוּ בֵית יְהוּדָה לְמֶלֶךְ עֲלֵיהֶם:

מה טיבו של סיפור זה, ומה חשיבותו? מדוע הוא קוטע את הפרשה המתארת את פיצול הממלכה בין ישראל ויהודה? דומה שניתן להשיב על שאלה זו בשני כיוונים, שאינם בהכרח סותרים זה את זה. נזכיר תחילה דברים שראינו בהרחבה בספר שמ"א על אודות אנשי יבש גלעד. דוד מתייחס ישירות למעשה הגבורה של אנשי העיר, שמנעו את המשך ביזיון גופותיהם של שאול ובניו אצל פלשתים: "וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו יֹשְׁבֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד אֵת אֲשֶׁר עָשׂוּ פְלִשְׁתִּים לְשָׁאוּל. וַיָּקוּמוּ כָּל אִישׁ חַיִל וַיֵּלְכוּ כָל הַלַּיְלָה וַיִּקְחוּ אֶת גְּוִיַּת שָׁאוּל וְאֵת גְּוִיֹּת בָּנָיו מֵחוֹמַת בֵּית שָׁן וַיָּבֹאוּ יָבֵשָׁה וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם שָׁם. וַיִּקְחוּ אֶת עַצְמֹתֵיהֶם וַיִּקְבְּרוּ תַחַת הָאֶשֶׁל בְּיָבֵשָׁה וַיָּצֻמוּ שִׁבְעַת יָמִים" (שמ"א ל"א, יא-יג). כפי שציינו שם, מעשה זה לא היה, כמובן, מקרי; אנשי יבש גמלו בזאת לשאול על הצלתם מיד נחש העמוני, שעלה עליהם והסכים לכרות עמם 'ברית' תמורת נקירת עין ימין לכל תושבי העיר (שמ"א י"א).[3] ניתן אפוא לומר, שאנשי יבש גלעד היו 'הגרעין הקשה' של תומכי שאול.

סביר, אם כן, להניח, שגם פנייתו של דוד אליהם לא הייתה מקרית. דוד משבח אותם על החסד שעשו עם שאול, ואף מבטיח להם שכר עליו, אבל הוא מסיים את דבריו ברמיזה ברורה: "תֶּחֱזַקְנָה יְדֵיכֶם וִהְיוּ לִבְנֵי חַיִל כִּי מֵת אֲדֹנֵיכֶם שָׁאוּל וְגַם אֹתִי מָשְׁחוּ בֵית יְהוּדָה לְמֶלֶךְ עֲלֵיהֶם". כביכול אומר דוד לאנשי יבש גלעד: אני מברך אתכם שתצליחו להתחזק ולהתגבר על מיתת שאול מלככם; ואם כבר מדברים על מלך - דעו לכם שאנשי יהודה המליכוני עליהם...

בכך באה לידי ביטוי מגמה של דוד, שתלך ותתעצם בפרקים הבאים. דוד מבקש לכונן ממלכה מאוחדת בדרכי שלום, ולמלוך על יהודה ועל ישראל מתוך רצון של שני הצדדים. בהמשך נראה, שבסופו של דבר זכה דוד להגשים את החזון הזה, אך העיכוב בהגשמתו - שקרה שלא בטובתו של דוד - גרם בינתיים לשפיכות דמים רבה.

ג. ערכו של החסד

ברם, ייתכן שיש לפנייתו של דוד לאנשי יבש גלעד גם היבט נוסף, מחוץ להקשר הפוליטי. דוד מציין את החסד שעשו אנשי יבש גלעד עם שאול, ומברך אותם: "יַעַשׂ ה' עִמָּכֶם חֶסֶד וֶאֱמֶת". ביטוי דומה מופיע במקום אחר במקרא, שגם בו הובעו דברי שבח לאנשים שגמלו חסד עם המתים - בדברי נעמי לרות כלתה: "יעשה [יַעַשׂ קרי] ה' עִמָּכֶם חֶסֶד כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם הַמֵּתִים וְעִמָּדִי" (רות א', ח).

מסתבר שגם דמיון זה אינו מקרי בלבד. יש קשר עקיב בין מגילת רות לבין דרכו של דוד. כידוע, ערך החסד הנו מוטיב מרכזי במגילת רות: המילה "חסד" מופיעה במגילה מספר פעמים (רות א', ח; ב', כ; ג', י), וכבר אמרו חז"ל: "מגלה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה ולא איסור ולא היתר, ולמה נכתבה? ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים" (רות רבה ב יד). ברם, למגילה זו יש תפקיד נוסף: היא מהווה מעבר בין "יְמֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים" שבתחילתה לבין "וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד" שבסופה. הווה אומר: רעיון החסד הוא יסוד בהקמת מלכות בית דוד, מצאצאיה של רות בעלת החסד.

ואכן, רעיון החסד חוזר באופן בולט במלכות דוד (ובה בלבד). הזכרנו את הערכתו של דוד למעשה החסד של אנשי יבש גלעד, וגם בהמשך דרכו אנו מוצאים כי עשיית החסד הִנָּהּ קו עקרוני במלכותו. בהמשך הספר מבקש דוד לעשות חסד עם צאצאי יהונתן רעו: "וַיֹּאמֶר דָּוִד הֲכִי יֶשׁ עוֹד אֲשֶׁר נוֹתַר לְבֵית שָׁאוּל וְאֶעֱשֶׂה עִמּוֹ חֶסֶד בַּעֲבוּר יְהוֹנָתָן" (ט', א); דוד מביא אל ביתו את מפיבושת הפיסח, בנו של יהונתן, ודואג לשלומו ולטובתו.[4] הפרק שלאחר מכן פותח באופן דומה: "וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיָּמָת מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן וַיִּמְלֹךְ חָנוּן בְּנוֹ תַּחְתָּיו. וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶעֱשֶׂה חֶסֶד עִם חָנוּן בֶּן נָחָשׁ כַּאֱשֶׁר עָשָׂה אָבִיו עִמָּדִי חֶסֶד וַיִּשְׁלַח דָּוִד לְנַחֲמוֹ בְּיַד עֲבָדָיו אֶל אָבִיו וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי דָוִד אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן" (י', א-ב).[5] ולבסוף, בצוואתו לשלמה בנו מבקש ממנו דוד לגמול חסד נוסף: "וְלִבְנֵי בַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי תַּעֲשֶׂה חֶסֶד וְהָיוּ בְּאֹכְלֵי שֻׁלְחָנֶךָ כִּי כֵן קָרְבוּ אֵלַי בְּבָרְחִי מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם אָחִיךָ" (מל"א ב', ז).[6] ניתן אפוא לומר, שהפנייה לאנשי יבש גלעד מיד בתחילת מלכותו אינה משקפת רק שאיפות פוליטיות, אלא גם סולם ערכים: דוד מבקש להציג את ערך החסד כגורם משמעותי במלכותו.

ד. אבנר

כוונתו הטובה של דוד, לאחד את הממלכה תחתיו בדרכי שלום, לא עלתה יפה. המקרא כלל אינו מזכיר את תגובת אנשי יבש גלעד להצעתו המרומזת של דוד. חלף זאת, הוא מתאר את הסיבה האמתית שבעטייה לא אוחדה הממלכה:

(ח) וְאַבְנֵר בֶּן נֵר שַׂר צָבָא אֲשֶׁר לְשָׁאוּל לָקַח אֶת אִישׁ בֹּשֶׁת[7] בֶּן שָׁאוּל וַיַּעֲבִרֵהוּ מַחֲנָיִם: (ט) וַיַּמְלִכֵהוּ אֶל הַגִּלְעָד וְאֶל הָאֲשׁוּרִי[8] וְאֶל יִזְרְעֶאל וְעַל אֶפְרַיִם וְעַל בִּנְיָמִן וְעַל יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה:[9]

הסיפור אינו מכסה על אירוניה מסוימת. לא איש בושת הוא שהמליך את עצמו על ישראל, כי אם אבנר בן נר, שמעשיו באיש בושת מתוארים בשלושה פעלים: "לָקַח... וַיַּעֲבִרֵהוּ... וַיַּמְלִכֵהוּ". איש בושת מצטייר כדמות חלשה ביותר - כפי שעולה גם מן הפרקים הבאים - והדבר מסייע גם להבין מדוע לא יצא כלל למלחמה נגד פלשתים עם אביו ואחיו. אפשר שהיה צעיר בניו של שאול, ואפשר שהיה חלש, ורחוק מלהיות חייל מצטיין. כך או כך, ברור שאיש בושת איננו הדמות הראויה למלוך על ישראל.

בכך מוטלת על אבנר אשמה כבדה. אבנר הוא האחראי לעיכוב המהלך שנעשה, בסופו של דבר, כעבור שבע שנים - איחוד יהודה וישראל - ולשפיכות הדמים הגדולה שגרם עיכוב זה, אותה נראה בפרקים הבאים. אבנר לא יכול היה, כמובן, להמליך את עצמו, שהרי אין הוא בנו של שאול. בהיותו האיש החזק במחנה שאול, העדיף אבנר להמליך באופן רשמי את איש בושת, וכך להפוך בעצמו לשליט האמתי ולאיש החזק בבית שאול. בסופו של דבר, שילם אבנר על צעד חמור זה גם בחייו.

מכל מקום, בשלב זה נוצרה לראשונה בישראל המציאות השלילית של ממלכה המפוצלת בין ישראל ליהודה. מצב זה מעמיד בפני דוד מבחן: איחוד שתי הממלכות הללו בדרכי שלום, בשעה שאנשים אחרים נוקטים בדרכים שליליות, שאינן עולות בקנה אחד עם דרכו הוא.



[1] על חשיבותה של משמעות דתית לעיר הבירה ניתן ללמוד מפרשת העגלים שהקים ירבעם בן נבט לאחר המרד ברחבעם בן שלמה ופיצול הממלכה, מתוך חשש פוליטי שרחבעם ינצל את שליטתו בירושלים כדי להשיב אליו את שבטי ישראל: "אִם יַעֲלֶה הָעָם הַזֶּה לַעֲשׂוֹת זְבָחִים בְּבֵית ה' בִּירוּשָׁלִַם וְשָׁב לֵב הָעָם הַזֶּה אֶל אֲדֹנֵיהֶם אֶל רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה וַהֲרָגֻנִי וְשָׁבוּ אֶל רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה" (מל"א י"ב, כז).

[2] קשה להתעלם מן הנימה האירונית הקשורה בביטוי זה. דוד מברך את אנשי יבש גלעד על החסד שגמלו עם שאול בדיוק באותה לשון בה בירך שאול את הזיפים כשסייעו לו במרדף אחרי דוד עצמו: "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל בְּרוּכִים אַתֶּם לַה' כִּי חֲמַלְתֶּם עָלָי" (שמ"א כ"ג, כא).

[3] ועיין שיעורנו לשמ"א י"א (שיעור 19), שם עמדנו על השורשים הקדומים של הקשרים בין אנשי בנימין ואנשי יבש גלעד, שבאו לידי ביטוי בפרשת מלחמת ישראל עם בנימין בסוף ספר שופטים.

[4] מעניין הדבר, שהמילה "חֶסֶד" מופיעה בפרק זה שלוש פעמים (עיין שם פס' ג, ז) - כמניין הופעותיה במגילת רות.

[5] על השאלה מדוע מצא דוד לנכון לגמול חסד עם בנו של נחש העמוני, שהיה כזכור דמות שלילית ביותר, נעמוד בע"ה כשנגיע לאותו סיפור.

[6] מעניין הדבר, שבכל ארבע הדוגמות שהבאנו גומל דוד חסד עם מי שעשו חסד קודם לכן: הוא מעוניין לגמול למי שעשו עמו חסד - יהונתן, נחש וברזילי הגלעדי - ואף מוקיר את החסד שעשו אנשי יבש גלעד עם שאול, שהושיעם מיד עמון. ואכן, גם במגילת רות באים רבים ממעשי החסד כגמול על חסדים קודמים, כגון מעשי החסד של רות עם בועז ולהפך. אין בדבר זה כדי להמעיט מערכם של מעשי חסד אלו. אדרבה, בזכירת מעשי חסד קודמים יש פן שאינו קיים במעשה חסד רגיל: מי שגומל על חסדים קודמים, אינו חש ואינו מקרין תחושה של חסד חינם, אלא נוהג כמי שמחויב מוסרית כלפי המוטב של מעשה החסד.

[7] שם זה איננו נזכר בספר שמ"א בין בניו של שאול: בשמ"א י"ד, מט נזכרים רק "יוֹנָתָן וְיִשְׁוִי וּמַלְכִּישׁוּעַ", ושם ל"א, ב נזכר בן נוסף - אבינדב, שנפל יחד עם יהונתן ומלכישוע בקרב האחרון של שאול עם הפלשתים. נראה ברור, שאיש בושת הוא הנזכר בספר דברי הימים בשם דומה: "וְשָׁאוּל הוֹלִיד אֶת יְהוֹנָתָן וְאֶת מַלְכִּישׁוּעַ וְאֶת אֲבִינָדָב וְאֶת אֶשְׁבָּעַל" (דה"א ח', לג). המילה 'בעל' נתפסה בתחילה כשם מקביל למילה 'אדון' וכֻוונה לקב"ה, ושיעור השם אשבעל הוא אפוא: איש ה'. ברם, לאחר שקיבלה המילה 'בעל' קונוטציות שליליות של שם מיוחד לעבודה זרה, אירעה בספר שמואל תופעה מעניינת: עורך הספר החליף אותה בכל מקום במילת הגנאי 'בושת'. כך הפך אשבעל להיות איש בושת, ירובעל נהיה ירובֶּשת (עיין שמ"ב י"א, כא), ומְרִיב בעל (עיין דה"א ח', לד) - מפיבושת (שמ"ב ד', ד ועוד). סביר אפוא להניח, שהשם אשבעל-איש-בושת אינו אלא וריאציה על השם יִשְׁוִי, שנזכר לעיל בין בני שאול, וגם משמעותו היא 'איש ה'' (בדומה לשם יִשַׁי, הקרוי גם אִישַׁי (דה"א ב', יג)). מסתבר, אם כן, שלשאול היו ארבעה בנים: שלושה מהם - יהונתן, אבינדב ומלכישוע - מתו עמו במלחמה, והרביעי, שלא יצא כלל למלחמה, הוא הוא ישוי-אשבעל-איש-בושת.

[8] ממלכת אשור לא הייתה, כמובן, בשלטון בית שאול, ולכן נראה שכוונה לנחלת אשר (וכן תרגם יונתן), והתיאור הולך מן המזרח (גלעד) אל הצפון (אשר), ומשם פונה דרך המרכז דרומה ליזרעאל, אפרים ובנימין.

[9] מן התיאור נראה שהמלכת איש בושת על כל ישראל הייתה תהליך הדרגתי. בדרך זו ניתן לבאר את הסתירה שיש לכאורה בין שני הפסוקים הבאים: בפס' י נאמר "בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה אִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן שָׁאוּל בְּמָלְכוֹ עַל יִשְׂרָאֵל וּשְׁתַּיִם שָׁנִים מָלָךְ" (פס' י), ואילו בפס' יא כתוב "וַיְהִי מִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה דָוִד מֶלֶךְ בְּחֶבְרוֹן עַל בֵּית יְהוּדָה שֶׁבַע שָׁנִים וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים". פרקנו מתאר את המתרחש לאחר מות שאול, ומלכותו של דוד בחברון הסתיימה לאחר מותו של איש בושת. כיצד אפוא נוצר פער בין שתי שנות מלכותו של איש בושת לבין שבע השנים ומחצית השנה בהן מלך דוד בחברון? הגמרא בסנהדרין כ ע"א דנה בעניין, ועיין רש"י שם ד"ה ששהה מלכות, ובתוספות ד"ה שתי שנים ומחצה. ברם, לאור דברינו מסתבר פירושו של בעל המצודות, שהמלכת איש בושת על ישראל הייתה תהליך ארוך, שארך כחמש שנים וחצי, ורק לאחר מכן מלך איש בושת שנתיים על כל ישראל (ועיין רלב"ג). לחילופין ניתן להציע, שפס' י נכתב במתכוון באופן חסר, ובדרך זו מביע המקרא את עמדתו השלילית כלפי מלכותו של איש בושת (עיין שיעור 22 לספר שמ"א, שם התייחסנו לאפשרות זו בהרחבה בדברינו על הפסוק הסתום בשמ"א י"ג, א, "בֶּן שָׁנָה שָׁאוּל בְּמָלְכוֹ וּשְׁתֵּי שָׁנִים מָלַךְ עַל יִשְׂרָאֵל", שבו בולטת תופעה זו יותר).