פרק ג - נבואת ההקדשה של שמואל

  • הרב אמנון בזק

פרק ג' - נבואת ההקדשה של שמואל

א. המצג (פס' א-ג)

שני הפרקים הראשונים בספר הכינו אותנו לקראת תפקידו המרכזי של שמואל כנביא וכמנהיגם של בני ישראל. בפרק ג' מתוארת הקדשתו של שמואל לנביא. תיאור זה מקביל לתיאורים הנרחבים על 'המפגש' הראשון עם הקב"ה של נביאים אחרים (ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל ועוד). עם זאת, הקדשתו של שמואל לנביא מתוארת בדרך ייחודית, שעל משמעותה נעמוד להלן.

פסוקי המסגרת של הפרק מסכמים, למעשה, את השינויים המרכזיים שחלו בעקבות ההקדשה. בראש ובראשונה, השתנה מעמדו של שמואל: הפרק פותח ב"וְהַנַּעַר שְׁמוּאֵל מְשָׁרֵת אֶת ה'" (פס' א), ומסיים ב"וַיֵּדַע כָּל יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כִּי נֶאֱמָן שְׁמוּאֵל לְנָבִיא לַה' " (פס' כ). שינוי זה גורר בעקבותיו שינוי משמעותי נוסף - תדירות הופעת דבר ה' בישראל: בתחילת הפרק נאמר "וּדְבַר ה' הָיָה יָקָר[1] בַּיָּמִים הָהֵם אֵין חָזוֹן נִפְרָץ" (פס' א), ואילו בסופו - "וַיֹּסֶף ה' לְהֵרָאֹה בְשִׁלֹה כִּי נִגְלָה ה' אֶל שְׁמוּאֵל בְּשִׁלוֹ בִּדְבַר ה' " (פס' כא).

את הפרק פותחים שלושה פסוקים, המהווים מצג (אקספוזיציה) להמשכו, ובהם עולות מספר נקודות, שננסה לבאר את משמעותן:

1. "וּדְבַר ה' הָיָה יָקָר בַּיָּמִים הָהֵם אֵין חָזוֹן נִפְרָץ" - מלבד היותה מסגרת, כאמור לעיל, משמעותית עובדה זו גם כדי להבהיר מדוע לא הבינו שמואל ועלי מיד כי ה' קורא לשמואל.

2. "וְעֵלִי שֹׁכֵב בִּמְקוֹמוֹ וְעֵינָו הֵחֵלּוּ כֵהוֹת לֹא יוּכַל לִרְאוֹת" - ומכאן יש מקום לשמואל לחשוב שעלי הוא הקורא לו, מפני שנזקק לעזרתו. ייתכן, שהמילה "כהות" עומדת כנגד תוכחת ה' בהמשך הפרק על יחסו של עלי לחטאי בניו - "וְלֹא כִהָה בָּם" (פס' יג).

3. "וְנֵר אֱ-לֹהִים טֶרֶם יִכְבֶּה" - משמע שמדובר בשעת לילה מאוחרת, סמוך לפנות בוקר, עדיין בחשכה מוחלטת. גם מסיבה זו יש לשמואל מקום לחשוב שעלי התעורר באמצע הלילה וזקוק לעזרתו. על דרך הדרש אמרו חז"ל: "עד שלא שקעה שמשו של עלי זרחה שמשו של שמואל" (בראשית רבה נח ב).

4. המשפט האחרון במצג הוא גם הקשה מכולם: "וּשְׁמוּאֵל שֹׁכֵב בְּהֵיכַל ה' אֲשֶׁר שָׁם אֲרוֹן אֱ-לֹהִים". חז"ל כבר הקשו: "והלא אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד" (קידושין עח ע"ב) - וכלום ייתכן ששמואל שוכב בהיכל ה' כאדם הישן בחדר השינה שלו?! ותירצו (שם) שיש לסרס את קריאת הפסוק - " 'נר א-להים טרם יכבה בהיכל ה' ', 'ושמואל שוכב' במקומו"; וכך גם פיסוק הטעמים, המציב את האתנחתא מתחת למילה "שֹׁכֵב".[2] אלא שבהסבר זה יש, כמובן, קושי על דרך הפשט. נראה אפוא שכוונת הפסוק לשכיבה במתחם הרחב של היכל ה', וכפי שכתב רלב"ג: "היה שמואל שוכב אצל היכל ה' אשר שם ארון הא-להים בלשכה אחת היתה שם". ובכל זאת, עדיין יש לשאול: מדוע נראה מן הפסוקים ששמואל שכב ממש בהיכל ה'? דומה, שהמקרא רצה ליצור את הרושם כי שמואל שוכן בהיכל ה' כאילו זהו ביתו, וכך להעצים את הזיקה שבין שמואל לבין הקב"ה.

ב. ההתגלות

התגלות הקב"ה באופן שרק לאחר שלוש פעמים הבינו עלי ושמואל כי ה' הוא הקורא לשמואל מעוררת קושי רב. מדוע נעשתה ההתגלות בדרך זו, הנראית כמעט כסיטואציה קומית? מה מבקש המקרא ללמדנו בסיפור זה?

נראה, שבדרך זו מבקש המקרא להמחיש את כישלון מנהיגותו הרוחנית של עלי. עלי הוא הנושא באחריות לכך ש"אין חזון נפרץ". עלי אף אינו מעלה בדעתו שיש כאן התגלות א-לוהית, והיא מקור הקריאה לשמואל.[3] מסתבר, שעלי גם לא העריך נכונה את אישיותו הייחודית של שמואל, המשרת המסור, ולא עמד על דרגתו הגבוהה, הראויה להתגלות ה' אליו. ובמקביל ניתן ללמוד מכאן גם על צניעותו של שמואל, שאף הוא אינו מעלה על דעתו שה' הוא הקורא אליו.[4]

מעניין לעמוד על כמה הבחנות מילוליות בין שלוש הפנִיות של הקב"ה לשמואל. בפעם הראשונה נאמר:

...וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: (ה) וַיָּרָץ אֶל עֵלִי וַיֹּאמֶר הִנְּנִי כִּי קָרָאתָ לִּי וַיֹּאמֶר לֹא קָרָאתִי שׁוּב שְׁכָב וַיֵּלֶךְ וַיִּשְׁכָּב.

ואילו בפעם השנייה נאמר:

(ו) וַיָּקָם שְׁמוּאֵל וַיֵּלֶךְ אֶל עֵלִי וַיֹּאמֶר הִנְנִי כִּי קָרָאתָ לִי וַיֹּאמֶר לֹא קָרָאתִי בְנִי שׁוּב שְׁכָב.

בפעם הראשונה מיהר שמואל להכריז "הנני", ורק אחר כך הלך, כנראה כדי להרגיע את עלי מיד; כאן גם נזכרת ריצתו של שמואל, ולכן גם מוזכרת ההליכה בסוף, כניגוד. בפעם השנייה, לעומת זאת, הולך שמואל יותר בנחת ובהיסוס אל עלי; ועלי מוסיף מצדו את המילה "בני", כיוון שהוא נרגש מפנייתו של שמואל, ואין הוא רוצה ששמואל ירגיש שלא בנוח.

רק בפעם השלישית הבין עלי מה קורה, והוא מנחה את שמואל לומר: "דַּבֵּר ה' כִּי שֹׁמֵעַ עַבְדֶּךָ" (פס' ט). מסתבר ששמואל חשש לומר זאת, ולכן אמר רק "דַּבֵּר כִּי שֹׁמֵעַ עַבְדֶּךָ" (פס' י). ואולם, לאחר שקיבל שמואל את דבר ה', מתברר שדווקא עלי הוא המהסס, שכן הוא פונה אל שמואל "מָה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ?" (פס' יז), ואין הוא מזכיר את שם ה'.

ג. משה ושמואל

עוד היבט אחד יש להתגלות זו, והוא כרוך בדמיון שבין תיאור זה לתיאור התגלויות ה' למשה. ההשוואה בין שמואל ומשה הִנָּהּ רחבה, ומשתרעת על פני פרקים נוספים, ועוד נעסוק בה בהמשך. ראשית, המקרא עצמו עורך השוואה בין שמואל ומשה בשני מקומות: בנבואת ירמיהו (ט"ו, א) נאמר "וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אִם יַעֲמֹד מֹשֶׁה וּשְׁמוּאֵל לְפָנַי אֵין נַפְשִׁי אֶל הָעָם הַזֶּה שַׁלַּח מֵעַל פָּנַי וְיֵצֵאוּ"; ובתהילים (צ"ט, ו) נאמר "מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ קֹרִאים אֶל ה' וְהוּא יַעֲנֵם".

באופן כללי, משה ושמואל הם שני הנביאים היחידים שהמקרא מספר פרטים רבים על תולדות חייהם, מלידתם ועד מותם. שניהם גדלו מחוץ לבית הוריהם, עד שבאופן מפתיע התגלה אליהם הקב"ה. בין תיאורי ההתגלות ישנם קווי דמיון תוכניים ולשוניים. מבחינה תוכנית, לשניהם התגלה הקב"ה באופן מפתיע, והם לא הבינו תחילה מי מתגלה אליהם: על משה מסופר "וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ... וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה. וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱ-לֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי" (שמות ג', א-ד); וגם לשמואל פונה הקב"ה "שְׁמוּאֵל שְׁמוּאֵל" (פס' י), ואף הוא עונה "הִנְנִי" בשלוש הפעמים הראשונות. על השוואה זו נוספות כמה נקודות דמיון לשוניות:

1. תיאור ההתגלות בפועל "וַיָּבֹא ה' וַיִּתְיַצַּב וַיִּקְרָא" (פס' י) מזכיר את התגלות ה' למשה בנקרת הצור: "וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם וַיִּקְרָא בְשֵׁם ה' " (שמות ל"ד, ה).

2. עצם הלשון שבה נוקט הכתוב בתיאור פניית הקב"ה לשמואל - "וַיִּקְרָא ה' אֶל שְׁמוּאֵל" (פס' ד) - מקבילה לביטוי "וַיִּקְרָא ה' לְמֹשֶׁה אֶל רֹאשׁ הָהָר" (שמות י"ט, כ), ואינה מופיעה אצל שום אדם נוסף במקרא.

3. בסיום הפרק נאמר "כִּי נֶאֱמָן שְׁמוּאֵל לְנָבִיא לַה' " (פס' כ) - ביטוי שנאמר גם על משה: "לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא" (במדבר י"ב, ז).

לאור השוואה זו נוכל עתה לעמוד על כוונת הכתוב בתחילת הפרק: "וְעֵלִי שֹׁכֵב בִּמְקוֹמוֹ ועינו (וְעֵינָיו קרי) הֵחֵלּוּ כֵהוֹת לֹא יוּכַל לִרְאוֹת" (שמ"א ג', ב). תיאור זה מנוגד לתיאורו של משה בזקנותו: "וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה" (דברים ל"ד, ז). עלי, המנהיג שנכשל הן ביחסו לבניו הן בהנהגת העם, ולא זכה להגיע למדרגתו של משה, מוחלף כעת בנביא שאכן נתלות בו תקוות כי ידמה לגדול הנביאים.

ד. "אנכי עושה דבר בישראל"

כעת נוכל לעבור לתוכנה של הנבואה. באופן מפתיע, הנבואה עצמה מכסה יותר משהיא מגלה. שני חלקים לנבואה. בחלק הראשון מדובר על אירוע דרמטי שעתיד להתרחש, מבלי לציין מהו:

(יא) וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל הִנֵּה אָנֹכִי עֹשֶׂה דָבָר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר כָּל שֹׁמְעוֹ תְּצִלֶּינָה שְׁתֵּי אָזְנָיו:

החלק השני עובר לפן האישי - כשיתרחש אותו "דבר", תתחיל גם הפורענות על בית עלי:

(יב) בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶל עֵלִי אֵת כָּל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל בֵּיתוֹ הָחֵל וְכַלֵּה:[5] (יג) וְהִגַּדְתִּי לוֹ כִּי שֹׁפֵט אֲנִי אֶת בֵּיתוֹ עַד עוֹלָם בַּעֲוֹן אֲשֶׁר יָדַע כִּי מְקַלְלִים לָהֶם בָּנָיו[6] וְלֹא כִהָה בָּם: (יד) וְלָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי אִם יִתְכַּפֵּר עֲוֹן בֵּית עֵלִי בְּזֶבַח וּבְמִנְחָה עַד עוֹלָם:[7]

מהו אותו "דבר"? רמז לכך ניתן למצוא בביטוי "אֲשֶׁר כָּל שֹׁמְעוֹ תְּצִלֶּינָה שְׁתֵּי אָזְנָיו". ביטוי זה נמצא במקרא תמיד בהקשרים של חורבן, כמו במל"ב כ"א, יב:

לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מֵבִיא רָעָה עַל יְרוּשָׁלִַם וִיהוּדָה אֲשֶׁר כָּל שֹׁמְעָהּ תִּצַּלְנָה שְׁתֵּי אָזְנָיו. וְנָטִיתִי עַל יְרוּשָׁלִַם אֵת קָו שֹׁמְרוֹן וְאֶת מִשְׁקֹלֶת בֵּית אַחְאָב וּמָחִיתִי אֶת יְרוּשָׁלִַם כַּאֲשֶׁר יִמְחֶה אֶת הַצַּלַּחַת מָחָה וְהָפַךְ עַל פָּנֶיהָ.

וכך גם בנבואת ירמיהו (י"ט, ג-ח):

וְאָמַרְתָּ שִׁמְעוּ דְבַר ה' מַלְכֵי יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם כֹּה אָמַר ה' צְ-בָאוֹת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מֵבִיא רָעָה עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר כָּל שֹׁמְעָהּ תִּצַּלְנָה אָזְנָיו... וְשַׂמְתִּי אֶת הָעִיר הַזֹּאת לְשַׁמָּה וְלִשְׁרֵקָה כֹּל עֹבֵר עָלֶיהָ יִשֹּׁם וְיִשְׁרֹק עַל כָּל מַכֹּתֶהָ.

מסתבר אפוא שה"דבר" המיועד הוא חורבן שילה. באופן מפתיע, ספר שמואל מתעלם לחלוטין מחורבן זה (שנבע מתבוסת ישראל לפני פלשתים, כמתואר בפרק הבא), אף שהוא מתואר בהרחבה במקומות אחרים במקרא, כגון בתהילים ע"ט, ס-סד:

וַיִּטֹּשׁ מִשְׁכַּן שִׁלוֹ אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם. וַיִּתֵּן לַשְּׁבִי עֻזּוֹ וְתִפְאַרְתּוֹ בְיַד צָר. וַיַּסְגֵּר לַחֶרֶב עַמּוֹ וּבְנַחֲלָתוֹ הִתְעַבָּר. בַּחוּרָיו אָכְלָה אֵשׁ וּבְתוּלֹתָיו לֹא הוּלָּלוּ. כֹּהֲנָיו בַּחֶרֶב נָפָלוּ וְאַלְמְנֹתָיו לֹא תִבְכֶּינָה.

נראה שמנקודת המבט של נבואת ההקדשה של שמואל, חורבן שילה אינו הפורענות המרכזית. המסר העיקרי בנבואה הוא עונשו של בית עלי. שמואל, שגדל בבית עלי והיה משרתו, עומד כעת לראשונה אל מול הידיעה הברורה על חומרת ההתייחסות לבית עלי. ובד בבד, עתיד הוא לשמוע דווקא בדרך זו על הקדשתו לנביא.

ה. תפקידו של עלי

נותר לנו לעמוד על תפקידו של עלי בנבואת ההקדשה. גורלו של עלי היה שהוא עצמו הכין, מבלי משים, את שמואל לתפקידו. עלי הוא זה שמכשיר את שמואל לקבל את דבר ה', והוא גם שהופך את שמואל ל'נביא' בפועל, דהיינו, למי שמעביר את דבר ה' אל העם:

(טו) וַיִּשְׁכַּב שְׁמוּאֵל עַד הַבֹּקֶר וַיִּפְתַּח אֶת דַּלְתוֹת בֵּית ה' וּשְׁמוּאֵל יָרֵא מֵהַגִּיד אֶת הַמַּרְאָה אֶל עֵלִי: (טז) וַיִּקְרָא עֵלִי אֶת שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל בְּנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי:[8] (יז) וַיֹּאמֶר מָה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ אַל נָא תְכַחֵד מִמֶּנִּי כֹּה יַעֲשֶׂה לְּךָ אֱ-לֹהִים וְכֹה יוֹסִיף אִם תְּכַחֵד מִמֶּנִּי דָּבָר מִכָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ: (יח) וַיַּגֶּד לוֹ שְׁמוּאֵל אֶת כַּל הַדְּבָרִים וְלֹא כִחֵד מִמֶּנּוּ...

ותפקיד נוסף נועד לעלי:

וַיֹאמַר ה' הוּא הַטּוֹב בְּעֵינָו יַעֲשֶׂה:

בדברים אלו מאשר עלי, שכבר שמע על הפורענות בפרק הקודם מאיש הא-לוהים, כי אכן ה' הוא שהתגלה לשמואל, ובכך מסיר באופן סופי כל ספק אפשרי בדבר התגלות ה' לשמואל.

קבלת הדין של עלי - "הַטּוֹב בְּעֵינָו יַעֲשֶׂה" - נראית, מצד אחד, מרשימה וטרגית; מי שהיה נביא, כוהן, שופט ומנהיג, אך לא הצליח לחנך את בניו ללכת בדרכיו, נענש קשות בעוונם. מצד שני, יש בקבלת הדין הזו משום המשך לדרכו המוטעית של עלי. עלי לא הבין את חנה, שהתפללה לשינוי מצבה, ואף נזף בה בחומרה. עלי גם היה זה שקבע כי מי שחטא לה' - אין לו כפרה: "וְאִם לַה' יֶחֱטָא אִישׁ מִי יִתְפַּלֶּל לוֹ" (ב', כה). נאמן לדרכו, עלי כלל אינו מנסה להתפלל לה' לשנות את הגזרה. הוא מקבל עליו את הדין, אך אינו מבקש סליחה ומחילה, אלא משלים באופן פטלי עם המצב כמות שהוא. באותה עקיבות טרגית שבה הלך בחייו, מתבונן עלי גם אל הפורענות שתבוא על ביתו ותגרום למותו שלו.

ברם, גם פרק זה מסתיים בנימה אופטימית:

(כ) וַיֵּדַע כָּל יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כִּי נֶאֱמָן שְׁמוּאֵל לְנָבִיא לַה': (כא) וַיֹּסֶף ה' לְהֵרָאֹה בְשִׁלֹה כִּי נִגְלָה ה' אֶל שְׁמוּאֵל בְּשִׁלוֹ בִּדְבַר ה':

זכר הכישלון הנורא של בית עלי עומד אפוא להיטשטש. את מקומו של עלי תופס כעת נביא נאמן, שבזכותו חוזר דבר ה' להופיע בצורה נרחבת בישראל.



[1] "יקר" במשמעות נדיר, כמו "הֹקַר רַגְלְךָ מִבֵּית רֵעֶךָ פֶּן יִשְׂבָּעֲךָ וּשְׂנֵאֶךָ" (משלי כ"ה, יז).

[2] הסוגיה שם הקשתה גם על הפסוק ביחזקאל (מ"ד, כב) "וְאַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה לֹא יִקְחוּ לָהֶם לְנָשִׁים כִּי אִם בְּתוּלֹת מִזֶּרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר תִּהְיֶה אַלְמָנָה מִכֹּהֵן יִקָּחוּ". פסוק זה עומד, לכאורה, בניגוד לדיני התורה: אם הוא עוסק בכוהן גדול - הרי הוא אסור בכל אלמנה (ויקרא כ"א, יד); ואם בכוהן הדיוט - הרי כוהן הדיוט מותר גם באלמנת ישראל! ותירצה הגמרא "הכי קאמר: 'מִכֹּהֵן יִקָּחוּ' - משאר כהנים יקחו", כלומר, כוונת הכתוב שחלק מן הכוהנים - קרי: ההדיוטות - יוכלו לשאת אלמנות; ושיעור הכתוב כך הוא 'והאלמנה אשר תהיה אלמנה, מכוהן (= חלק מן הכוהנים - ההדיוטות) ייקחו'. הדוחק בפירוש זה על דרך הפשט בולט לעין, ולכן נראה כי על דרך זו יש לבאר כהצעת הרד"ק בפירושו שם: "אם אמר זה על כל כהן, יהיה זה לתוספת קדושה לעתיד, והוא כי אלמנת כהן גדול ואפילו כהן הדיוט יכול לקחתה כהן אחר". לפי פירוש זה, לעתיד לבוא תהיה תוספת קדושה, וגם כוהן הדיוט לא יוכל לשאת אלמנה אלא אם היא אלמנת כוהן.

[3] בכך נהיה עלי דומה במידה מסוימת לבלעם (במדבר כ"ב), שגם לו נדרשו שלוש פעמים כדי לקלוט שמתרחש אירוע חריג בעל משמעות רוחנית.

[4] מבחינת תפיסת נושא הנבואה יש לסיפור זה משמעות רבה. שמואל אינו מבדיל בין קול ה' לקולו של עלי, ומכאן נראה, שקול ה' הקורא לנביא נשמע לו כקול חיצוני רגיל. עם זאת, ספק הוא אם המצב כך בכל נבואה, ואכמ"ל.

[5] כוונת הביטוי "החל וכלה" היא: "אותו היום תתחיל גזירתי על בית עלי שימותו חפני ופנחס, ומכאן ואילך אכלה גזירתי ואשלימה עליהם מדור אל דור" (רש"י).

[6] ביטוי זה - "מקללים להם בניו" - מעורר קושי. חז"ל שייכו את הביטוי לרשימת שמונה עשר המקרים הנקראים "כינה הכתוב"/"תיקון סופרים", שבהם שונה הנוסח כדי שלא לפגוע בכבוד הקב"ה. לפי כיוון זה, משמעותו הבסיסית של הביטוי היא 'מקללים לי בניו', דהיינו, שבני עלי מקללים את הקב"ה, מלשון "קלות וזלזול" (רש"י), הנופל על לשון "כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו" (לעיל ב', ל) (הערת העורך: ומו"ר הרב מדן הציע שתיקון הסופרים הוא השמטת האות א', ומשמעות הכתוב: 'מקללים אֱ-לֹהִם בניו'). שני השמות לתופעה מבטאים שתי דרכים שונות מהותית להסבירהּ. במדרשי ההלכה (עיין למשל מכילתא דרבי ישמעאל בשלח מסכתא דשירה פרשה ו) הביטוי הוא "כינה הכתוב", ונראה שהמשמעות היא שהכתוב עצמו ערך את השינוי. מדרשי האגדה, לעומת זאת, משתמשים בביטוי "תיקון סופרים" (עיין למשל שמות רבה פרשות יג ומא), ומשמע שמדובר בתיקון מאוחר יותר, וכפי שנאמר מפורשות במדרש תנחומא (בשלח פרשה טז): "וכנהו הכתוב שהוא תיקון סופרים אנשי כנסת הגדולה". דיון נרחב בעניין מובא ב'מנחת שי' בזכריה י', יב, שם הוא שולל בתוקף את האפשרות שמדובר בתיקון מאוחר. יצוין כי ראב"ע סבר שאין צורך כלל לשנות את המילים, ולדעתו "גם בפירושים הישרים אין צורך לתיקון סופרים" (הקדמה לפירוש התורה, הדרך החמישית). על פי שיטתו, אפשר לפרש את כל המקראות הללו כפשוטם, וגם כאן הכוונה תהיה 'מקללים לעם ישראל', מלשון קלות וזלזול. על פי פירוש זה, אף כאן שם הכתוב דגש מיוחד על החטאים שבין אדם לחברו.

[7] גם כאן יש 'מידה כנגד מידה', כפי שכבר ראינו בהרחבה בפרק הקודם: היות שבני עלי חטאו ב"לָמָּה תִבְעֲטוּ בְּזִבְחִי וּבְמִנְחָתִי" (שמ"א ב', כט), לא יתכפר עוונם "בְּזֶבַח וּבְמִנְחָה עַד עוֹלָם".

[8] כאן אנו עומדים על שבחו של שמואל, שאף ששמע את נבואת הפורענות על בית עלי, לא שינה את יחסו המכובד כלפי עלי, אלא הוסיף לשרתו כמו לפני הנבואה.