שמואל א | פרק ד' | המפלה לפני פלשתים ומות עלי | 2

בשיעור שעבר עמדנו על הסיבה למפלת ישראל לפני פלשתים, שלכאורה אינה מפורשת בכתובים. ביארנו כי המפלה נבעה מכך שלאחר מפלתם הראשונה לא חשבו בני ישראל כיצד לתקן את מעשיהם, אלא סברו שבהבאת ארון ה' למלחמה יזכו בניצחון. סיפור זה היווה דוגמה כיצד חדרו תפיסות אליליות גם לעבודת ה', באופן שאמצעי הפך למטרה, ויוחס לכלי הקודש כוח עצמאי, המנותק ממצבו הרוחני של עם ישראל. ראינו גם שהמקור לתפיסה זו היה עלי, מנהיגם הרוחני של ישראל, שאף הוא מוצג בפרק כמי שעיקר דאגתו נתונה לארון ה', ולא לעם ישראל ולמצבו הרוחני.

ה. בין אשת פינחס לרחל

האפילוג לפרק עוסק בפרשת מותה של אשת פינחס ולידתו של אי-כבוד:

(יט) וְכַלָּתוֹ אֵשֶׁת פִּינְחָס הָרָה לָלַת[1] וַתִּשְׁמַע אֶת הַשְּׁמֻעָה אֶל הִלָּקַח אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים וּמֵת חָמִיהָ וְאִישָׁהּ וַתִּכְרַע וַתֵּלֶד כִּי נֶהֶפְכוּ עָלֶיהָ צִרֶיהָ: (כ) וּכְעֵת מוּתָהּ וַתְּדַבֵּרְנָה הַנִּצָּבוֹת עָלֶיהָ אַל תִּירְאִי כִּי בֵן יָלָדְתְּ וְלֹא עָנְתָה וְלֹא שָׁתָה לִבָּהּ: (כא) וַתִּקְרָא לַנַּעַר אִיכָבוֹד לֵאמֹר גָּלָה כָבוֹד מִיִּשְׂרָאֵל אֶל הִלָּקַח אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים וְאֶל חָמִיהָ וְאִישָׁהּ: (כב) וַתֹּאמֶר גָּלָה כָבוֹד מִיִּשְׂרָאֵל כִּי נִלְקַח אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים:

סיפור זה מזכיר מאוד את סיפור מותה של רחל:

וַיִּסְעוּ מִבֵּית אֵל וַיְהִי עוֹד כִּבְרַת הָאָרֶץ לָבוֹא אֶפְרָתָה וַתֵּלֶד רָחֵל וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ. וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ בְּלִדְתָּהּ וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְיַלֶּדֶת אַל תִּירְאִי כִּי גַם זֶה לָךְ בֵּן. וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין. וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם (בראשית ל"ה, טז-יט).

חז"ל כבר עמדו על ההקבלה שבין שני הסיפורים. כך, למשל, נאמר במדרש בראשית רבה:

שלוש הן שנתקשו בלידתן ומתו: רחל ואשת פינחס ומיכל בת שאול (בראשית רבה פב ז).[2]

ואכן, ניתן להצביע על שש נקודות מקבילות בין הסיפורים:

א. בשני הסיפורים מדובר ביולדת המקשה לילד:

וַתֵּלֶד רָחֵל וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ (בראשית ל"ה, יז);

וַתִּכְרַע וַתֵּלֶד כִּי נֶהֶפְכוּ עָלֶיהָ צִרֶיהָ (שמ"א ד', יט).

ב. בשני המקרים מתבשרת היולדת שנולד לה בן מפי נשים הנוכחות בזמן הלידה,[3] ובלשון דומה:

וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְיַלֶּדֶת אַל תִּירְאִי כִּי גַם זֶה לָךְ בֵּן (בראשית ל"ה, יז);

וַתְּדַבֵּרְנָה הַנִּצָּבוֹת עָלֶיהָ אַל תִּירְאִי כִּי בֵן יָלָדְתְּ (שמ"א ד', כ).[4]

ג. שני השמות שנתנו שתי האימהות מבטאים טרגדיה: "בֶּן אוֹנִי"[5] (בראשית ל"ה, יח); "אִיכָבוֹד" (שמ"א ד', כ).

ד. בשני המקרים מתה היולדת בסוף הסיפור (בראשית ל"ה, יט; שמ"א ד', כ).

ה. בשני המקרים בא המוות כתוצאה מלקיחת חפץ מסוים. מותה של רחל בא בעקבות לקיחת התרפים של אביה לבן (בראשית ל"א, יט), והוא קשור באופן הדוק לדברי יעקב "עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה" (שם, לב).[6] מותה של אשת פינחס נובע מהזדעזעותה מנפילת הארון בידי פלשתים: "וַתִּשְׁמַע אֶת הַשְּׁמֻעָה אֶל הִלָּקַח אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים וּמֵת חָמִיהָ וְאִישָׁהּ וַתִּכְרַע וַתֵּלֶד...".

ו. נקודה נוספת הקושרת את שני הסיפורים היא שהרץ שבא מן המערכה ובישר לעם ולעלי את הבשורות המרות היה דווקא מבני בנימין (פס' יב) - הבן שנולד עם מותה של רחל.

מה אפוא משמעותה של הקבלה זו?

ו. הַתְּרָפִים דִּבְּרוּ אָוֶן

כפי שהזכרנו, מסתבר שמותה של רחל בא כעונש על לקיחת התרפים. לעיל ציינּו כי רחל מתה בעקבות דברי יעקב ללבן. ברם, סביר להניח שרחל לא נענשה רק בגלל 'פליטת פה', אלא המעשה היה שלילי כשלעצמו. כך לכאורה משתמע גם מלשון הכתובים: "וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ" (בראשית ל"א, יט); "וְלֹא יָדַע יַעֲקֹב כִּי רָחֵל גְּנָבָתַם" (שם, לב).[7] צריך, אם כן, לשאול: מדוע גנבה רחל את התרפים, ומהי החומרה שבדבר?

רש"י פירש על פי בראשית רבה (עד ה): "להפריש את אביה מעבודה זרה נתכוונה". אלא שפירוש זה קשה מכמה סיבות. ראשית, לפי פירוש זה אין מובן מדוע התחייבה רחל מיתה בסופו של דבר (בהנחה שמותה אכן בא בגלל השלילה שבגנֵבת התרפים). שנית, הקשה אבן עזרא: "ואילו היה כן, למה הוליכה אותם עמה ולא טמנתם בדרך?". ומלבד זאת: האומנם סברה רחל שבמעשה זה תגרום לאביה לחדול מעבודה זרה? "האם חשבה להרחיקו מעכו"ם כדבריהם ז"ל, באמת סכלות גדול יהיה זה לה בחשבה כי לעת זקנתו בתו תטה את לבו, ועם היות שנגנבו ממנו התרפים, יעשה לו אלהים אחרים תחתיהם!" (אברבנאל בראשית ל"א, השאלה הי"א).

רד"ק טוען שגנבת התרפים נעשתה כדי "שלא יראה בהם אביה איזה דרך הלכו".[8] פירושו מבוסס על ההנחה שהתרפים שימשו ככלי לגילוי עתידות, כפי שאכן משתמע מאזכורים שונים שלהם במקרא.[9] על פי הסבר זה כבר מובן יותר מדוע נענשה רחל, שהרי המעשה מוכיח שרחל ייחסה לתרפים כוח, וסברה שיש בכוחם של כשפים להפר את עצת ה'. בגנבת התרפים יש אפוא ממד של חוסר אמונה בהבטחת ה' "שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ" (בראשית ל"א, ג).[10] ואולם, גם בפירוש זה יש דוחק, שהרי בכך חוזרת למקומה קושייתו של אבן עזרא על פירוש רש"י: "למה הוליכה אותם עמה ולא טמנתם בדרך?".

ייתכן אפוא שרחל התכוונה לקחת את התרפים לשימושה הפרטי, כפי שמבאר שד"ל:

ורחל גנבתם כי האמינה בהם, אף על פי שלא היתה עובדת עבודה זרה, כי סוף סוף לא היו אלא כעין גורל, והיה אותו כלי מורכב מחלקים רבים, והיו השומעים מנענעים אותם בדרכים ידועים, ולפי מה שהיה יוצא במקרה על ידי הנענוע ההוא היו שופטים כי הא-ל השיב כך וכך, ואין זו עבודה זרה כי אם לפי מחשבת השואל, אם הוא מאמין שהתשובה באה לו מהאלילים ולא מא-ל יחיד.

אף ששד"ל מרכך, ובצדק, את האפשרות שרחל התכוונה להשתמש בתרפים ככלי לגילוי עתידות, עדיין נדון המעשה לשלילה. לימים אסרה התורה את השימוש בכלי הניחוש מצד עצמם, גם ללא כוונת עבודה זרה:

כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם. לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף. וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים. כִּי תוֹעֲבַת ה' כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה ה' אֱ-לֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ. תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱ-לֹהֶיךָ (דברים י"ח, ט-יג).

ביקורת מפורשת על מעשיה של רחל מובאת במדרש שכל טוב (בראשית ל"ה, ב; מהדורת בובר עמ' 198):

'הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר' (בראשית ל"ה, ב) - חסר י', לימד שלא היו שאר נשיו חשודות בכך, זולתי רחל על תרפי לבן...[11]

'וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם' (שם, ד) - של עבדים שהסתירו מבית שכם, וגם התרפים שביד רחל.

על כך - בצירוף קללת יעקב - נענשה רחל. בלקיחת התרפים הביעה רחל אמונה בכוחם העצמאי של כלים, ולא עמדה על כך שקורא הדורות מראש, הוא המכין מצעדי גבר. אכן, עונשה כבד היה: מוות בלא עת, וקבורה על אם הדרך, שלא לצד יעקב בעלה,[12] ואף לא במחיצת יתר האבות והאימהות.[13]

ז. גָּלָה כָבוֹד מִיִּשְׂרָאֵל

סיפור מותה של אשת פינחס עם הולדת בנה מהווה נספח לפרשת מפלת ישראל במערכה עם פלשתים.[14] אך יש בנספח זה כדי לחדד את משמעות הפרק כולו.

אשת פינחס נתונה גם היא באותה תפיסה מוטעית של עלי, ואף היא סבורה שהתוצאה המרכזית של התבוסה - "גָּלָה כָבוֹד מִיִּשְׂרָאֵל" - היא דווקא בלקיחת הארון:

(כא) וַתִּקְרָא לַנַּעַר אִיכָבוֹד לֵאמֹר גָּלָה כָבוֹד מִיִּשְׂרָאֵל אֶל הִלָּקַח אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים וְאֶל חָמִיהָ וְאִישָׁהּ: (כב) וַתֹּאמֶר גָּלָה כָבוֹד מִיִּשְׂרָאֵל כִּי נִלְקַח אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים:

נראה, כי כל עצמה של ההשוואה בין רחל לאשת פינחס לא באה אלא להקביל בין לקיחת התרפים בידי רחל ובין לקיחת ארון הא-לוהים בידי עם ישראל. שתי הנשים מתו בעקבות לקיחת חפץ מתוך אמונה בכוחו העצמאי. השוואת הארון לתרפים מלמדת, כי התפיסה המייחסת כוחות עצמאיים לאובייקטים אינה קשורה דווקא לאמונות אליליות; אדרבה, אפשר להפוך גם כלי קודש - אפילו ארון ברית ה' - לעבודה זרה, אם מתעלמים מכך שאין הוא אלא סמל להשראת שכינה, ורצון ה' נקבע בהתאם למצבו הרוחני של העם. בעניין זה פעלו רחל ואשת פינחס על פי אותה תפיסה בדיוק.[15]

ח. מִן הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת

בפרקים הבאים נעמוד בע"ה על הדרך שבה הנהיג שמואל את עם ישראל ושבה עקר את תפיסותיהם האליליות. בשלב זה נציין רק כי בסופו של דבר יצא גם מאשת פינחס הניגוד לחטא זה. נכדם של פינחס ואשתו היה אחימלך בן אחיטוב (אחיטוב היה אחיו הגדול של אי-כבוד, עיין י"ד, ג), ובנו אביתר היה הכוהן של דוד המלך, עד שהודח והוחלף בצדוק (כפי שראינו בפרק ב' בעניין התגשמות נבואת איש הא-לוהים על בית עלי). בסופו של דבר שלח שלמה המלך את אביתר לביתו:

וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן אָמַר הַמֶּלֶךְ עֲנָתֹת לֵךְ עַל שָׂדֶיךָ (מל"א ב', כו).

לימים אנו פוגשים בן אחד למשפחת כוהנים המתגוררת בענתות:

דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ בֶּן חִלְקִיָּהוּ מִן הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן (ירמיהו א', א).

יש אפוא מקום להניח שירמיהו הוא מבני בניהם של אביתר ושל עלי.[16] בשיעור הקודם עמדנו על תוכחתו של ירמיהו על היצמדותם של בני ישראל לארון ה' ולהיכל ה'. אך סמלית, אם כן, העובדה, שדווקא ירמיהו היה זה שהזהיר ללמוד את הלקח מפרשת שילה:

כִּי לְכוּ נָא אֶל מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה וּרְאוּ אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ מִפְּנֵי רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל. וְעַתָּה יַעַן עֲשׂוֹתְכֶם אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה נְאֻם ה' וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם הַשְׁכֵּם וְדַבֵּר וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וָאֶקְרָא אֶתְכֶם וְלֹא עֲנִיתֶם. וְעָשִׂיתִי לַבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו אֲשֶׁר אַתֶּם בֹּטְחִים בּוֹ וְלַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבוֹתֵיכֶם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשִׁלוֹ (ירמיהו ז', יב-יד).

כך ידעו הבנים להפיק את הלקח מחטאי אבותיהם.