יחזקאל | פרק ד' | נבואת המחבת ונבואת השכיבה | 1

בפרק ד' מתחילות נבואותיו של יחזקאל למעשה. לשלוש הנבואות הראשונות יש מכנה משותף: בשלושתן יחזקאל משתמש בחפץ מיוחד – לבֵנה שחקוקה עליה עיר, המסמלת את ירושלים, ומסביבה אביזרים המסמלים כלי מצור שונים. בפתח שלוש הנבואות מובא בקצרה הציווי לבנות את הדגם הזה, ששלוש הנבואות תתבססנה עליו:

ואכן, הלבנה מופיעה בשלוש הנבואות הבאות לאחר מכן:

 

נפתח בנבואה הקצרה המתארת את השימוש הראשון בדגם הלבֵנה:

יחזקאל מצטווה לחצוץ בינו ובין העיר במחבת ברזל. מה בא מעשה סמלי זה לבטא? ניתן להעלות שתי הצעות. ניתן לומר שיחזקאל מסמל את האויב, כפי שמשתמע מהמילים "וְצַרְתָּ עָלֶיהָ". על פי אפשרות זו, מחבת הברזל מסמלת את המכה שעתידה לנחות על העיר. ברם, ניתן גם לראות ביחזקאל סמל לקב"ה, שמחבת אטומה של ברזל חוצצת בינו ובין העיר. כך משמע מהמילים "קִיר בַּרְזֶל בֵּינְךָ וּבֵין הָעִיר", וכן ביארו חז"ל במדרש הידוע: "מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים, שנאמר 'ואתה קח לך מחבת ברזל ונתתה אותה קיר ברזל בינך ובין העיר' " (ברכות לב ע"ב).

שתי ההצעות נסמכות על מילים בפסוק, ונראה ששתיהן נכונות. הכרה זו, שיש במעשים הסמליים חלקים הנתונים לפרשנות כפולה, היא מהותית להבנת הנבואות דלקמן, המורכבות יותר. כבר מהמעשה הסמלי הראשון למד אפוא יחזקאל את משמעות הציוויים המוטלים עליו, המביאים, בין היתר, לביטוי את התפיסה שלכל מעשה יש יותר ממשמעות אחת. דבר זה חיוני להבנת הנבואה הבאה.

 

'נבואת הלבֵנה' השנייה היא נבואת השכיבה, מן הנבואות המוזרות ביותר במקרא כולו. לנבואה שני חלקים. בפסוקים ד–ח יחזקאל מצטווה לשכב על שני צדדיו במשך תקופות ארוכות, ובפסוקים ט–יז הוא מצֻווה על האכילה בתקופת השכיבה. בחלק הראשון נאמר:

וכבר עמדו חז"ל על טבעה הזר של נבואה זו: "אמר ליה ההוא מינא [=אמר לו מין אחד] לרבי אבהו: א‑להיכם גחכן הוא, דקאמר ליה ליחזקאל 'שכב על צדך השמאלי' וכתיב 'ושכבת על צדך הימני' " (סנהדרין לט ע"א).

בטרם ננסה להבין את המספרים המופיעים בנבואה, נעמוד על תפקידו של יחזקאל. גם כאן נראה שיש כפל משמעות למעשהו של יחזקאל. מצד אחד, הוא מסמל את האויב הצר על העיר, שהרי הוא מצטווה שלאורך כל התקופה[7] יכין את פניו "אֶל מְצוֹר יְרוּשָׁלִַם" – דהיינו אל הלבֵנה, המסמלת את ירושלים – בזרוע חשופה. חשיפת הזרוע מבטאת איום, ואף ניצחון צבאי,[8] ואם כן הפנייה אל העיר בזרוע חשופה מבטאת את העוצמה של האויב המאיים על העיר.

עם זאת, לשכיבה הממושכת יש עוד משמעות: "וְנָשָׂאתָ עֲוֹן בֵּית יִשְׂרָאֵל... וְנָשָׂאתָ אֶת עֲוֹן בֵּית יְהוּדָה", כלומר בעצם השכיבה יש משום נשיאת עוונם של בני ישראל. מהיבט זה יחזקאל מסמל את עם ישראל, שייאלצו לשהות בבתיהם בלא נוע במשך תקופה ארוכה. וכך באמת השיב רבי אבהו לאותו מין בגמרא שהבאנו לעיל: "הקדוש ברוך הוא מייסר את יחזקאל כדי למרק עונותיהם של ישראל".

 

הממד הנראה כתמוה בציווי הוא מספרם של ימי השכיבה. מה מסמלים 390 יום על צד שמאל ו-40 יום על צד ימין? אמנם מסתבר שהימים עומדים כנגד שנים, כאמור "יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה נְתַתִּיו לָךְ". אך עדיין יש לבאר מה משמעותן של 390 שנה.

הגישה הרווחת במפרשים היא ש-390 הימים מסמלים את שנות החטא של עם ישראל מן הכניסה לארץ ועד גלות עשרת השבטים. כך, למשל, כתב רד"ק: "ורובם מצאנו בפירוש, כי בימי השעבוד אשר בין שופט לשופט שהיו עושים הרע בעיני ה' היו משועבדים לגוים מיהושע ועד שמשון תמצא בחשבון קי"א שנים.[9] ובימי מלכי ישראל שעשו הרע בעיני ה' והיו בשיעבוד מלכי העכו"ם תמצא בחשבון מירבעם עד הושע מאתים וארבעים ואחת שנה.[10] הרי שלש מאות וחמשים ושתים. חסרו שלשים ושמונה, הוסף בהם עשרים של שמשון, שהיו מושלים בהם פלשתים לפי שהיו עושים את הרע בעיני ה', כמו שכתוב 'הלא ידעת כי מושלים בנו פלשתים' (שופטים ט"ו, יא), אף על פי שהושיעם שמשון לא היתה תשועה שלמה לפי שלא היה לבם שלם עם ה', חסרו עדיין שמונה עשרה שנה, אלו שמנה עשרה שנה היו בין ימי שמגר שלא נתפרשו, שלא היתה תשועתו אלא מעוטה, וכן כתיב 'בימי שמגר בן ענת בימי יעל חדלו ארחות' (שם ה', ו), ובין ימים שבין שמשון לעלי, שנאמר 'בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה' (שם י"ז, ו), ואז נעשה פסלו של מיכה כמו שפירשנו במקומו".

החישוב כולל אפוא את שנות השעבוד בתקופת השופטים – ובכללן תקופות שלא נזכרו במפורש בספר, כגון ימי שמגר בן ענת והימים שבין שמשון לעלי – ואת שנות מלכי ישראל. בחישוב זה יש מן הדוחק, אך עיקר הבעיה מגיע כשמנסים למצוא משמעות לארבעים ימי השכיבה כנגד יהודה. מה משמעותן של ארבעים השנים הללו?

נחלקו בדבר רש"י ורד"ק. לדעת רש"י, אלו שנות החטא של ממלכת יהודה לאחר גלות עשרת השבטים. הצעה זו אינה פשוטה, שהרי מנשה לבדו מלך על יהודה חמישים וחמש שנה (מל"ב כ"א, א), והוא מלך אחרי גלות ישראל. משום כך הוסיף רש"י שרק עשרים ושתיים משנותיו של מנשה בכלל מניין זה, שכן על פי המדרש, זה היה מספר השנים שחטא מנשה.[11] על עשרים ושתיים שנה אלו יש להוסיף את שתי שנות מלכותו של אמון בן מנשה (שם, יט) (אך לא את שנותיו של יאשיהו בנו, שעשה הישר בעיני ה'); את אחת עשרה השנים שמלך יהויקים (שם כ"ג, לו); ועוד חמש שנים מראשית מלכותו של צדקיהו ועד לנבואת יחזקאל, שהייתה כזכור בשנה החמישית לגלות יהויכין (לעיל א', ב).

על דרך הפשט העלה רד"ק הצעה אחרת, שמנשה חטא ארבעים שנה, וארבעים ימי השכיבה של יחזקאל הם כנגדן; ורק שנותיו של מנשה נמנו, "כי בעונותיו חרבה הארץ, כי לולי כובד עונותיו היה הא‑ל סולח לעונות הבאים אחריו". ואולם, גם פירושו של רד"ק מבוסס על הנחה שאינה מפורשת בכתוב: שמנשה חטא ארבעים שנה, "והיה בתשובה חמש עשרה שנה". מספרים אלו אינם נזכרים כלל בכתוב. עלינו לחפש אפוא כיוון אחר לביאור משמעותם של מספרים אלו על דרך הפשט.

 

דומה שהמפתח להבנת משמעותם של המספרים הללו הוא חידושו הפשוט של אברבנאל. אברבנאל היה הראשון שחיפש את משמעות המספרים לא בכל אחד מהם בפני עצמו, כי אם בסכומם. כשמצרפים ארבעים לשלוש מאות ותשעים מקבלים ארבע מאות ושלושים – מספר המוכר לנו היטב, מסיכום שנות שעבוד מצרים: "וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות י"ב, מ–מא).

יתרה מזאת, ניסוחו של הציווי לשכב על הצד הימני – "וְנָשָׂאתָ אֶת עֲוֹן בֵּית יְהוּדָה אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה נְתַתִּיו לָךְ" – חוזר, כמובן, לאמור בפרשת המרגלים: "בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹנֹתֵיכֶם" (במדבר י"ד, לד). הלשון הזהה מעידה כאלף עדים שתקופת השכיבה שכנגד יהודה מקבילה לתקופת המדבר.[12]

נמצאנו למדים שזמני השכיבה שנצטווה בהם יחזקאל קשורים לשתי תקופות מרכזיות בתולדות עם ישראל: תקופת השכיבה כולה נמשכת ארבע מאות ושלושים יום, כנגד שעבוד מצרים; אבל ארבעים הימים האחרונים הם כנגד תקופת המדבר. נמצא שגם כאן יש משמעות כפולה – למספר ארבעים: מצד אחד הוא מבטא את ייחודה של תקופת המדבר; ומצד שני הוא משלים את מספר שנות השעבוד במצרים.

כעת נותר לברר את משמעות הדבר: מדוע תקופת השכיבה הכוללת היא כנגד תקופת השעבוד במצרים, ואילו תקופת השכיבה שכנגד יהודה היא כנגד שנות המדבר?

 

---