פרק ה - התבססותה של מלכות דוד

  • הרב אמנון בזק

פרק ה' (3) / התבססותה של מלכות דוד

א. מבנה הפרק

בשיעור שעבר עסקנו במעשה הראשון המתואר לאחר משיחת דוד למלך על כל ישראל: כיבוש ירושלים. כעת נעבור למבט רחב יותר על הפרק. מבט כזה מגלה, שלאחר משיחת דוד מתאר הפרק כמה התרחשויות, וביניהן הוא משלב פסוקים שנותנים מבט כללי יותר על הנעשה:

1. (ו-ט) כיבוש ירושלים.

2. (י) וַיֵּלֶךְ דָּוִד הָלוֹךְ וְגָדוֹל וַה' אֱ-לֹהֵי צְבָ-אוֹת עִמּוֹ:

3. (יא) וַיִּשְׁלַח חִירָם מֶלֶךְ צֹר מַלְאָכִים אֶל דָּוִד וַעֲצֵי אֲרָזִים וְחָרָשֵׁי עֵץ וְחָרָשֵׁי אֶבֶן קִיר וַיִּבְנוּ בַיִת לְדָוִד:

4. (יב) וַיֵּדַע דָּוִד כִּי הֱכִינוֹ ה' לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְכִי נִשֵּׂא מַמְלַכְתּוֹ בַּעֲבוּר עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל:

5. (יג-טז) הולדת בני דוד בירושלים.

6. (יז-כה) שתי המלחמות עם פלשתים.

מתיאור זה נראה, שמגמת הפרק היא לספר על התבססות מלכותו של דוד. תחילה מתואר כיבוש עיר הבירה (1), לאחריו בניית ביתו של דוד (3), ולבסוף - הולדת השושלת בירושלים, הכוללת גם את יורשו של דוד על כס המלוכה, שלמה (5). בין לבין משבץ המקרא פסוקים (2, 4) המבטאים אותה מגמה: עלייתו של דוד וביסוס מלכותו.

מגמה זו בולטת במיוחד לאור ההנחה, שפִּסקות אלו מתארות אירועים שלא זה מקומם מבחינה כרונולוגית, והם הוקדמו לכאן כדי לבטא את התבססות הממלכה. הדבר פשוט במה שנוגע לפִּסקה על הולדת בני דוד בירושלים (5), הכוללת, כאמור, גם את הולדת שלמה, שהתרחשה בשלב מתקדם הרבה יותר של מלכות דוד.[1] ואולם, גם התיאור של בניית ביתו של דוד בעזרת חירם מלך צור נראה כאירוע מאוחר יותר, שהרי אנו מוצאים את חירם יושב על כס המלכות של צור שנים רבות לאחר עלייתו של דוד למלכות על ישראל בירושלים. אותו חירם מסייע לשלמה לבנות את בית המקדש (מל"א ה') - בניין שהסתיים בשנה ה-11 לשלמה (עיין שם ו', לח) - ועשרים שנה מאוחר יותר, עדיין מנהל עמו שלמה משא ומתן (שם ט', י-יא).[2] אם באמת בנה דוד את ביתו מיד בראשית מלכותו בירושלים, הרי שחירם מלך במשך כל 33 שנות מלכותו של דוד בירושלים, ובתוספת 31 השנים הנ"ל בימי שלמה, נמצא שהוא מלך על צור לפחות 64 שנים - דבר שנראה יוצא דופן למדיי.[3] משום כך נראה, שגם בניין ביתו של דוד היה מאוחר יותר, ותיאורו הוקדם, כאמור, לכאן, כחלק מתיאור ביסוסה של מלכות דוד.

וייתכן, שגם כיבוש ירושלים לא היה האירוע הראשון, מבחינה כרונולוגית, לאחר משיחת דוד. תיאור המלחמות עם פלשתים בחלקו האחרון של הפרק פותח במילים:

(יז) וַיִּשְׁמְעוּ פְלִשְׁתִּים כִּי מָשְׁחוּ אֶת דָּוִד לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ כָל פְּלִשְׁתִּים לְבַקֵּשׁ אֶת דָּוִד וַיִּשְׁמַע דָּוִד וַיֵּרֶד אֶל הַמְּצוּדָה:

כבר מתחילת הפסוק נראה, שהוא המשך ישיר לתיאור של משיחת דוד, שבו הסתיים פס' ג: "וַיִּמְשְׁחוּ אֶת דָּוִד לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל". לוּ באה ההתקפה לאחר כיבוש ירושלים, סביר להניח שהמקרא היה מציין כי הפלשתים שמעו על כיבוש ירושלים בידי דוד, ולא רק על משיחתו למלך על ישראל.

יתרה מזאת, המקרא מספר כי דוד ירד אל "המצודה". במבט ראשון נראה, שהיא היא המצודה שהוזכרה בפס' ט: "וַיֵּשֶׁב דָּוִד בַּמְּצֻדָה וַיִּקְרָא לָהּ עִיר דָּוִד". אלא שפירוש זה קשה מכמה סיבות. ראשית, אם אכן התרחשה המלחמה לאחר כיבוש ירושלים, אין ברור מדוע צריך דוד לרדת אל המצודה בעת שהוא כבר שם ממילא. שנית, בהמשך מתואר מקום המערכה - "וּפְלִשְׁתִּים בָּאוּ וַיִּנָּטְשׁוּ בְּעֵמֶק רְפָאִים" (פס' יח), ושוב: לוּ היה דוד כבר בעיר דוד, סביר להניח שהפלשתים היו מתרכזים סביב אזור זה, ולא בעמק רפאים.

על כן נראה, שהמלחמה עם פלשתים אכן אירעה בשלב מוקדם יותר. מסתבר, שהפלשתים ביקשו לתפוס את דוד מיד לאחר משיחתו למלך בחברון, ודוד נאלץ להסתגר במקום מוגן: המצודה, שהייתה בקרבת עמק רפאים. על קיומה של מצודה כזו אנו יודעים מן המתואר בפרק כ"ג: "וַיֵּרְדוּ שְׁלֹשָׁה מֵהַשְּׁלֹשִׁים רֹאשׁ וַיָּבֹאוּ אֶל קָצִיר אֶל דָּוִד אֶל מְעָרַת עֲדֻלָּם וְחַיַּת פְּלִשְׁתִּים חֹנָה בְּעֵמֶק רְפָאִים. וְדָוִד אָז בַּמְּצוּדָה וּמַצַּב פְּלִשְׁתִּים אָז בֵּית לָחֶם. וַיִּתְאַוֶּה דָוִד וַיֹּאמַר מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם מִבֹּאר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשָּׁעַר" (כ"ג, יג-טו). אין ספק, שהמצודה הנזכרת שם היא בקרבת עמק רפאים ובית לחם, ואיננה בעיר דוד. מסתבר, אם כן, שגם בפרקנו הכוונה לאותה מצודה, וזיהוי זה עולה בקנה אחד עם טענתנו בדבר סדר האירועים בפרק.

כללו של דבר, הפרק מתאר סִדרה של אירועים שהתרחשו במשך זמן רב, ותוארו בפרקנו ברצף היות שכולם קשורים בהתבססות מלכותו של דוד.

ב. בני דוד בירושלים

כאמור, אחד הנושאים בפרקנו הוא רשימת הבנים שנולדו לדוד בירושלים:

(יד) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הַיִּלֹּדִים לוֹ בִּירוּשָׁלִָם שַׁמּוּעַ וְשׁוֹבָב וְנָתָן וּשְׁלֹמֹה: (טו) וְיִבְחָר וֶאֱלִישׁוּעַ וְנֶפֶג וְיָפִיעַ: (טז) וֶאֱלִישָׁמָע וְאֶלְיָדָע וֶאֱלִיפָלֶט:

רשימה מקבילה מופיעה, בשינויים קלים, בדברי הימים:

(ה) וְאֵלֶּה נוּלְּדוּ לוֹ בִּירוּשָׁלָיִם שִׁמְעָא וְשׁוֹבָב וְנָתָן וּשְׁלֹמֹה אַרְבָּעָה לְבַת שׁוּעַ בַּת עַמִּיאֵל: (ו) וְיִבְחָר וֶאֱלִישָׁמָע וֶאֱלִיפָלֶט: (ז) וְנֹגַהּ וְנֶפֶג וְיָפִיעַ: (ח) וֶאֱלִישָׁמָע וְאֶלְיָדָע וֶאֱלִיפֶלֶט תִּשְׁעָה:

מלבד תוספת של כמה בנים, מעורר הפסוק בדברי הימים קושי משמעותי. לפי המתואר שם, ארבעת הבנים הראשונים היו של "בַת שׁוּעַ בַּת עַמִּיאֵל", הלוא היא "בַּת שֶׁבַע בַּת אֱלִיעָם" (שמ"ב י"א, ג).[4] תיאור זה עומד לכאורה בסתירה למסופר להלן בפרק י"ב, שלאחר מותו של הילד שנולד לבת שבע משכיבתה הראשונה עם דוד, נולד שלמה: "וַיְנַחֵם דָּוִד אֵת בַּת שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שְׁלֹמֹה וַה' אֲהֵבוֹ" (י"ב, כד). כיצד, אם כן, ניתן להבין את הפסוק בדברי הימים, שממנו משמע כי שלמה היה הבן הרביעי של דוד ובת שבע?!

המפרשים בדברי הימים (עיין רד"ק ומצודות) כתבו, שהבנים סודרו בפסוק מן הצעיר אל המבוגר, ושלמה היה למעשה הבן הראשון. למרות הדוחק שבו, נראה שפירוש זה הכרחי.

מו"ר ר"י מדן[5] העלה הצעה מעניינת, המבוססת על מדרש חז"ל על מה שאמר דוד בפרשת כבשת הרש: "וְאֶת הַכִּבְשָׂה יְשַׁלֵּם אַרְבַּעְתָּיִם" (י"ב, ו). חז"ל דרשו, שהדברים אכן התקיימו בדוד, וארבעה מילדיו נפגעו: הילד שנולד תחילה מבת שבע, וכן אמנון, אבשלום ותמר.[6] במדרש זה יש קושי כפול: מצד אחד, גם בת שבע הייתה שותפה לחטא, ומן הדין היה שגם היא תיענש; מצד שני, אמנון ואבשלום מתו בגלל חטאיהם. על כן הציע ר"י מדן שה"אַרְבַּעְתָּיִם" הם הילד, ועמו שלושת הבנים הנוספים שנולדו לדוד ולבת שבע - שמוע, נתן ושובב - שכולם מתו, לפי הצעה זו, כחלק מעונשם של דוד ובת שבע. רק לאחר מותם של ארבעת הילדים נולד שלמה, שנותר בחיים.

למרות המקוריות שבה, לעניות דעתי נראית הצעה זו קשה, מכמה סיבות. ראשית, עצם ההנחה שבגלל דבריו "וְאֶת הַכִּבְשָׂה יְשַׁלֵּם אַרְבַּעְתָּיִם" אמורים ארבעה ילדים של דוד למות, היא בגדר דרש; מפשט הדברים נראה, שאלו היו רק דברי דוד על משל הכבשה, אבל עונשו של דוד כלל לא הוגבל בכמות, אלא נקבע באופן כללי: "וְעַתָּה לֹא תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד עוֹלָם" (שם, י). שנית, קשה מאוד לראות כיצד מתיישב התיאור הזה עם הפסוק "וַיְנַחֵם דָּוִד אֵת בַּת שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שְׁלֹמֹה", ממנו נראה ברור ששלמה נולד מיד אחרי מות הילד הראשון; אם אכן מתו בנים נוספים, מתבקש היה שהמקרא ידגיש זאת, אך פשט הפסוק מורה בדיוק להפך. נישאר אפוא עם קושייתנו על הפסוק בספר דברי הימים, ונסתפק לעת עתה בתירוצו של רד"ק.

ג. המלחמות עם פלשתים

חלקו האחרון של הפרק מתאר את שתי המלחמות של דוד עם הפלשתים. למרות הדמיון במקום המערכה, ניכר הבדל בולט בין שתי המלחמות:

המלחמה הראשונה
(פס' יז-כא)

המלחמה השנייה
(פס' כב-כה)

(יז) וַיִּשְׁמְעוּ פְלִשְׁתִּים כִּי מָשְׁחוּ אֶת דָּוִד לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ כָל פְּלִשְׁתִּים לְבַקֵּשׁ אֶת דָּוִד וַיִּשְׁמַע דָּוִד וַיֵּרֶד אֶל הַמְּצוּדָה: (יח) וּפְלִשְׁתִּים בָּאוּ וַיִּנָּטְשׁוּ בְּעֵמֶק רְפָאִים: (יט) וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּה' לֵאמֹר הַאֶעֱלֶה אֶל פְּלִשְׁתִּים הֲתִתְּנֵם בְּיָדִי וַיֹּאמֶר ה' אֶל דָּוִד עֲלֵה כִּי נָתֹן אֶתֵּן אֶת הַפְּלִשְׁתִּים בְּיָדֶךָ: (כ) וַיָבֹא דָוִד בְּבַעַל פְּרָצִים וַיַּכֵּם שָׁם דָּוִד וַיֹּאמֶר פָּרַץ ה' אֶת אֹיְבַי לְפָנַי כְּפֶרֶץ מָיִם עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בַּעַל פְּרָצִים: (כא) וַיַּעַזְבוּ שָׁם אֶת עֲצַבֵּיהֶם וַיִּשָּׂאֵם דָּוִד וַאֲנָשָׁיו:[7]

(כב) וַיֹּסִפוּ עוֹד פְּלִשְׁתִּים לַעֲלוֹת וַיִּנָּטְשׁוּ בְּעֵמֶק רְפָאִים: (כג) וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּה' וַיֹּאמֶר לֹא תַעֲלֶה הָסֵב אֶל אַחֲרֵיהֶם וּבָאתָ לָהֶם מִמּוּל בְּכָאִים: (כד) וִיהִי כְּשָׁמְעֲךָ אֶת קוֹל צְעָדָה בְּרָאשֵׁי הַבְּכָאִים אָז תֶּחֱרָץ כִּי אָז יָצָא ה' לְפָנֶיךָ לְהַכּוֹת בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים: (כה) וַיַּעַשׂ דָּוִד כֵּן כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ ה' וַיַּךְ אֶת פְּלִשְׁתִּים מִגֶּבַע עַד בֹּאֲךָ גָזֶר:

בשתי המלחמות שואל דוד בה'. אך בעוד שבמלחמה הראשונה השאלה היא חיובית, "הַאֶעֱלֶה אֶל פְּלִשְׁתִּים", וכך גם התשובה - "עֲלֵה", במלחמה השנייה צו ה' הוא "לֹא תַעֲלֶה". בשני המקרים מקיים דוד את דברי ה' במלואם - ואל יהא דבר זה קל בעינינו.

ראשית, הדרך שבה נהג כאן דוד מובאת כניגוד בולט לדרכו של שאול, אף הוא במלחמתו הראשונה עם פלשתים, שבה לא חיכה לשמואל הנביא להקרבת הקרבן, ולאחר מכן לא שאל בה' (עיין שמ"א י"ג-י"ד, ובהרחבה בשיעורינו לפרקים אלה), על אף שהייתה לו אפשרות לעשות זאת, כפי שמדגיש המקרא: "וְשָׁאוּל יוֹשֵׁב בִּקְצֵה הַגִּבְעָה תַּחַת הָרִמּוֹן אֲשֶׁר בְּמִגְרוֹן וְהָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ. וַאֲחִיָּה בֶן אֲחִטוּב אֲחִי אִיכָבוֹד בֶּן פִּינְחָס בֶּן עֵלִי כֹּהֵן ה' בְּשִׁלוֹ נֹשֵׂא אֵפוֹד" (שמ"א י"ד, ב-ג).[8] יתרה מזאת: בהמשך, כשראה שאול את ההמולה במחנה פלשתים, פנה סוף סוף אל הכוהן, אך תוך כדי הכנותיו של הלה לקבל את דבר ה', עצר אותו שאול ומנע ממנו להמשיך בפעולתו: "וַיְהִי עַד דִּבֶּר שָׁאוּל אֶל הַכֹּהֵן וְהֶהָמוֹן אֲשֶׁר בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וָרָב וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַכֹּהֵן אֱסֹף יָדֶךָ" (שם, יט). דוד, בניגוד לשאול, הקפיד לכל אורך הדרך לשאול בה',[9] וגם בקבלו את המלוכה על כל ישראל אין הוא חדל ממנהגו, המבטא את הכרתו כי הכול בידי שמים.

שנית, ניתן לראות זיקה בין תיאור זה לבין פרשת המרגלים והמעפילים, שאף היא סבבה על הציר של השמיעה בקול ה' - הן לצו "עלה" הן לצו "לא תעלה". בנאום הפרֵדה הראשון שלו מדגיש משה, ששני החטאים הם שני צדדים של אותו מטבע:

חטא המרגלים
(דברים א', כא, כו)

חטא המעפילים
(שם, מב-מג) 

רְאֵה נָתַן ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ עֲלֵה רֵשׁ...
וְלֹא אֲבִיתֶם לַעֲלֹת וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם.

וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אֱמֹר לָהֶם לֹא תַעֲלוּ וְלֹא תִלָּחֲמוּ...
וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה' וַתָּזִדוּ וַתַּעֲלוּ הָהָרָה.

משה מוכיח את העם על כך, שכאשר אמר להם ה' לעלות הם לא עלו, ובכך המרו את פי ה', ואילו כאשר ה' אמר להם לא לעלות הם עלו - וגם בכך המרו את פיו. אכן, שני הניסיונות הם קשים, ועל כל אדם מישראל, ובוודאי על המלך, מוטלת החובה לשמוע בקול ה' לשני הציוויים.

הָסֵב אֶל אַחֲרֵיהֶם

כעת נותר לנו לברר, מהי הסיבה הריאלית שבגללה אמר הקב"ה לדוד במלחמה השנייה שלא לעלות, אלא להסב אל אחרי הפלשתים, בניגוד למה שהיה במלחמה הראשונה.

נראה, שהתשובה לשאלה זו נוגעת לשאלה אחרת העולה מתיאור המלחמה האחרונה.[10] כקודמתה, החלה גם מלחמה זו בעמק רפאים, אבל סופה היה: "וַיַּעַשׂ דָּוִד כֵּן כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ ה' וַיַּךְ אֶת פְּלִשְׁתִּים מִגֶּבַע עַד בֹּאֲךָ גָזֶר". כיצד מערכה שהתחילה בדרום-מערב ירושלים, הסתיימה בסופו של דבר מרחק רב משם, באזור גבע וגזר, צפונית לירושלים?[11]

מסתבר, שהמערכה השנייה הייתה מעט מורכבת יותר מן הראשונה. הפלשתים אמנם שלחו כוח לעמק רפאים, אבל הייתה זו פעולת הסחה, שמטרתה למשוך את דוד לכיוון דרום, ואז לעלות עליו מן הצפון. משום כך אמר הקב"ה לדוד לא לצאת אל מול הפלשתים בעמק רפאים, אלא להפתיע אותם ולעלות עליהם מאחריהם, מכיוון צפון - "מִמּוּל בְּכָאִים". ביטוי זה סתום למדיי. המפרשים כתבו שמדובר בעצים, ופירשו באופנים שונים את תרומתם של עצים אלו לקרב (עיין רד"ק ורלב"ג). ברם, ייתכן שהכוונה למצוקים[12] הנמצאים לרוב באזור זה, שדוד ואנשיו יצאו מביניהם והפתיעו את הפלשתים.

אם נכון פירוש זה, הריהו מבאר היטב את צו הקב"ה לדוד "אל תעלה", ומראה את שכרו של דוד, ששמע לקול ה', נקט בדרך של ערמה צבאית והביס את הפלשתים.



[1] כמתואר להלן בפרק י"ב.

[2] לכאורה ניתן לתרץ, שהיו שני מלכים שונים בשם זה, אך פתרון זה קשה, שכן חירם שמדבר עם שלמה מזוהה כמלך שמכיר היטב את דוד: "כִּי אֹהֵב הָיָה חִירָם לְדָוִד כָּל הַיָּמִים" (מל"א ה', טו).

[3] ושמא על כך, בין השאר, מבוססים המדרשים המייחסים לחירם אריכות ימים מופלגת, ומזהים אותו עם חירם שעליו התנבא יחזקאל, או אף עם חירה, רעהו העדולמי של יהודה (ראה בראשית רבה פה ד; ילקוט שמעוני יחזקאל רמז שסז). העורך.

[4] לפי זה, מתברר כאן דבר מעניין: דוד ובת שבע קראו לאחד מילדיהם בשם נתן - כשמו של הנביא שהוכיח את דוד על הפרשה.

[5] בספרו דוד ובת שבע - החטא, העונש והתיקון, אלון שבות תשס"ב.

[6] עיין יומא כב ע"ב, וכן פירש רש"י בפרק י"ב. מעניין, שחז"ל לא אמרו שהבן הרביעי שנפגע הוא אדוניהו, שמת אף הוא קודם זמנו, והעדיפו להזכיר את תמר, אף על פי שהיא לא נהרגה, אלא נאנסה. לכך ייתכנו הסברים שונים, וביניהם: משום שאדוניהו לא מת בחיי דוד, אלא רק לאחר מותו; משום שהוא לא נרצח, אלא הוצא להורג כדין במצוות המלך; או משום שסיפור זה אינו מובא בספר שמואל, אלא בספר מלכים.

[7] דבר זה מפתיע למדיי: לשם מה נשאו דוד ואנשיו את אלילי הפלשתים? ואכן, בפסוק המקביל בספר דברי הימים נאמר "וַיַּעַזְבוּ שָׁם אֶת אֱלֹהֵיהֶם וַיֹּאמֶר דָּוִיד וַיִּשָּׂרְפוּ בָּאֵשׁ" (דה"א י"א, יב), ורוב המפרשים ביארו כך גם את הפסוק אצלנו (ואת המילה "וַיִּשָּׂאֵם" פירשו מלשון משואה). ברם, דומה שניתן גם להבין את הפסוק כאן כפשוטו: דוד ואנשיו אכן נטלו את אלילי הפלשתים, כדי להשפילם ולבטא את הניצחון עליהם. אם כנים הדברים, כי אז יש בכך משום סגירת מעגל עם המלחמה הראשונה עם הפלשתים בספר שמואל, שבסופה היו אלה הפלשתים שנטלו את ארון ה' ונשאוהו לבית דגון על מנת לבטא את ניצחונם, כביכול, על הקב"ה (עיין שמ"א ה', ובמה שכתבנו שם [שיעור 9 לספר שמ"א]).

[8] בעיוננו בפרק זה (שיעור 24 לשמ"א) ראינו, כי בעוד ששאול לא שאל בה' אף שהייתה לו דרך פשוטה לעשות זאת, הצליח יהונתן לשאול בה' גם בלא אפשרות פורמלית לכך, באמצעות האות המפורט בהמשך הפרק שם.

[9] עיין שמ"א כ"ג, ב, ד, י; ל', ח.

[10] האמור מכאן ואילך מבוסס על מאמרו של יצחק ספיר, "בשמעך את קול צעדה בראשי בכאים אז תחרץ", שומרון ובנימין א (תשמ"ז), עמ' 54-59.

[11] גבע מזוהה עם ג'בע שליד מכמש, וגזר נמצאת באזור איילון.

[12] כך הציע ספיר (ראה הערה 10) על סמך הפסוקים באיוב כ"ח, ט-יא: "בַּחַלָּמִישׁ שָׁלַח יָדוֹ הָפַךְ מִשֹּׁרֶשׁ הָרִים. בַּצּוּרוֹת יְאֹרִים בִּקֵּעַ וְכָל יְקָר רָאֲתָה עֵינוֹ. מִבְּכִי נְהָרוֹת חִבֵּשׁ...". הכתוב מקביל לחלמיש ולצור את המילה "בכי", וברבים: "בכאים" (כמו צבי-צבאים).