פרק טו - מלחמת שאול בעמלק (א)

  • הרב אמנון בזק

פרק ט"ו - מלחמת שאול בעמלק (א)

א. זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק

פרקנו פותח באופן הנראה כהתעלמות מוחלטת מפרשת הכישלון במלחמה הראשונה עם פלשתים. שמואל פונה אל שאול בציווי חד-משמעי:

(א) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל אֹתִי שָׁלַח ה' לִמְשָׁחֳךָ לְמֶלֶךְ עַל עַמּוֹ עַל יִשְׂרָאֵל וְעַתָּה שְׁמַע לְקוֹל דִּבְרֵי ה': (ב) כֹּה אָמַר ה' צְבָ-אוֹת פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם: (ג) עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר:

הציווי להכרית את עמלק עורר דיונים רבים בכל הדורות, וקולמוסים רבים מספור נשתברו עליו.[1] לא כאן המקום להיכנס לנושא כולו, אם כי בהמשך הדברים נתייחס גם להיבטים מוסריים העולים מן הפרשה. עם זאת, נציין בקצרה את הרקע למצוות מחיית עמלק.

פרשת עמלק נזכרת בתורה בשני מקומות, השונים זה מזה באופן מהותי. בסוף פרשת בשלח מופיע התיאור הבא:

וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱ-לֹהִים בְּיָדִי. וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק. וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ. וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם. וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ ה' נִסִּי. וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָ-הּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר (שמות י"ז, ח-טז).

לעומת זאת, בסוף פרשת כי-תצא נאמר:

זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱ-לֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח (דברים כ"ה, יז-יט).

ההבדלים בין שני התיאורים בולטים לעין. בספר שמות מתוארת המערכה כמלחמה רגילה, בה נלחמים ישראל מול עמלק פנים אל פנים בקרב מאורגן; עמלק אינו נראה שונה מהותית מכל עם אחר שנלחם בישראל בהמשך. בספר דברים, לעומת זאת, מתואר ההיבט הלא-מוסרי במלחמתו של עמלק: לא קרב של צבא מול צבא, אלא "וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ, וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ ".[2]

דומה, שהבדלים אלו מביאים לידי ביטוי את שתי הבחינות השונות שיש בחומרת מעשהו של עמלק. בספר שמות אין, כאמור, משהו ייחודי במלחמה עצמה, אך הדבר הבולט הוא שעמלק היה העם הראשון שהעז להילחם עם ישראל לאחר היציאה ממצרים וקריעת ים סוף. אירועים אלו יצרו רושם כביר על עמי הסביבה, כפי שמתואר בפירוט בשירת הים:

שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת. אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן. תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן... (שמות ט"ו, יד-טז).

והנה,בתוך החרדה הכללית הזאת מפני ה', היה עמלק הראשון לפגוע, כמשלם המפורסם של חז"ל שהביא רש"י (דברים כ"ה, יח):

משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה; אף על פי שנכוה, הקרה אותה בפני אחרים.

כיוון שעל פי תיאור זה, הייתה הפגיעה בעיקר במעמדו של הקב"ה, לא ייפלא שדווקא במלחמה זו מדגיש הכתוב כי למעשה מי שמכריע את המערכה הוא הקב"ה, המיוצג בידי משה המופנות כלפי מעלה: "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק". ומסיבה זו, 'מקבל עליו' מלך מלכי המלכים בכבודו ובעצמו את תפקיד מחיית עמלק - הגוי הראשון שפגע בכבוד שמים - גם לעתיד לבוא: "כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם... כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר".

בספר דברים, לעומת זאת, הדגש הוא על חוסר המוסריות של עמלק. תיאור זה עולה בקנה אחד עם דמותו של עמלק כפי שהיא משתקפת במקומות אחרים: שבטים נודדים, שאינם מתפרנסים מעמל כפיהם, אלא משוד ומביזת עמלם של אחרים. תיאור ייחודי של התנהלותם של שבטים נודדים אלו נמצא בספר שופטים, המספר על הטרדות המדיינים את ישראל לפני בוא גדעון השופט:

וְהָיָה אִם זָרַע יִשְׂרָאֵל וְעָלָה מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי קֶדֶם וְעָלוּ עָלָיו. וַיַּחֲנוּ עֲלֵיהֶם וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת יְבוּל הָאָרֶץ עַד בּוֹאֲךָ עַזָּה וְלֹא יַשְׁאִירוּ מִחְיָה בְּיִשְׂרָאֵל וְשֶׂה וָשׁוֹר וַחֲמוֹר. כִּי הֵם וּמִקְנֵיהֶם יַעֲלוּ וְאָהֳלֵיהֶם וּבָאוּ כְדֵי אַרְבֶּה לָרֹב וְלָהֶם וְלִגְמַלֵּיהֶם אֵין מִסְפָּר וַיָּבֹאוּ בָאָרֶץ לְשַׁחֲתָהּ (שופטים ו', ג-ה).

על פי ספר דברים, עיקר משמעותה של מלחמת עמלק היא בהתנפלותם על 'טרף קל': עם שיצא זה עתה מעבדות בת מאות שנים במצרים, ובידו שלל רב מביזת מצרים. על חוסר המוסריות שבמלחמה שכזאת נענש עמלק לדורות, ודווקא עם ישראל, העם שסבל מחוסר מוסריות זה, הוא שיגבה את המחיר: "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם".

ממילא מובן, מדוע מזכיר הציווי שבתחילת פרקנו בעיקר את הלשון של ספר דברים: "פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם". פרק זה מביא לידי ביטוי את חובת עם ישראל למחות את זכר עמלק, ועל כן הוא רומז ללשון הפרשה בתורה העוסקת בחובה זו.

ב. בין עמלק ליתרו

זיקה נוספת בין פרקנו לבין המתואר בתורה בנוגע לעמלק, באה לידי ביטוי בדברי הכתוב ביחס לקיני:

(ו) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַקֵּינִי לְכוּ סֻּרוּ רְדוּ מִתּוֹךְ עֲמָלֵקִי פֶּן אֹסִפְךָ עִמּוֹ וְאַתָּה עָשִׂיתָה חֶסֶד עִם כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם וַיָּסַר קֵינִי מִתּוֹךְ עֲמָלֵק:

מיהו "הקיני"? בספר שופטים מופיעים שני אזכורים משמעותיים בנושא: "וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים..." (שופטים א', טז); "וְחֶבֶר הַקֵּינִי נִפְרָד מִקַּיִן מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה..." (שם ד', יא). לא כאן המקום להיכנס לפרטים בשאלת היחס שבין "חבר הקיני" לבין "קין"; לענייננו, מה שחשוב הוא שמדובר בצאצאיו של יתרו חותן משה.

הקישור בין עמלק לבין יתרו מופיע, כמובן, בחומש שמות: מיד לאחר סיפור מלחמת עמלק, בסוף פרשת בשלח, מספר הכתוב על הגעתו של יתרו אל בני ישראל במדבר. חז"ל (זבחים קטז ע"א) והמפרשים נחלקו לאורך הדורות אם יתרו הגיע לפני מתן תורה או לאחריו. הרמב"ן נוקט (כדרכו בתורה כולה) בעמדה שהמקראות נכתבו כסדרם, וראייתו המרכזית היא מכך שמשה סיפר לחותנו "אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ וַיַּצִּלֵם ה' " (שמות י"ח, ח): לוּ הגיע יתרו לאחר מעמד הר סיני - "למה לא סיפר לו מעמד הר סיני, וממנו יודע כי השם אמת ותורתו אמת ואין עוד מלבדו?".

רשב"ם, לעומת זאת, מצדד בגישה שיתרו בא לאחר מתן תורה, וראייתו העיקרית היא מן הכתוב "וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל מֹשֶׁה אֶל הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאֱ-לֹהִים" (שם, ה). בני ישראל הרי הגיעו להר הא-לוהים רק בפרק הבא - "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי. וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" (שם י"ט, א-ב) - ומכאן, שסיפורו של יתרו אירע רק לאחר מכן. ראב"ע מוסיף ראיה אחרת: מדברי משה ליתרו "וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאֱ-לֹהִים וְאֶת תּוֹרֹתָיו" (שם י"ח, טז), המתייחסים אף הם, בפשטות, למצוות שכבר ניתנו בסיני.

אלא שאם אכן בא יתרו לאחר מתן תורה, מדוע הקדימה התורה את סיפורו, ולא שמרה על סדר כרונולוגי? לדעת רשב"ם, הסיבה לכך היא "שלא להפסיק פרשיות של מצוות", כלומר: לשמור על הרצף שבין מעמד הר סיני ובין פרשות המצוות הבאות לאחריו, החל בפרשת משפטים. ראב"ע, לעומת זאת, סובר שהקדמת סיפור יתרו נועדה לסמוך אותו לסיום פרשת בשלח - סיפור עמלק: "בעבור שהזכיר למעלה הרעה שעשה עמלק לישראל, הזכיר כנגדו הטובה שעשה יתרו לישראל".

עמלק ויתרו קשורים אפוא בקשר ניגודי - הם מייצגים את שתי התפיסות הקיצוניות של אומות העולם: עמלק מייצג את הרוע המוסרי והדתי, ויתרו - את מידות החסד, הצדק והאמונה. דווקא משום שביחס לעמלק מצטווה עם ישראל על הפעולה הייחודית של מחייתו, יש מקום להדגיש שבידי אומות העולם קיימת תמיד גם האפשרות לבחור בדרכו של יתרו. והוא הדין בפרקנו: דווקא לאחר הציווי הנחרץ של מחיית עמלק, מודגש הצורך להבחין בין אומות העולם, ולא לפגוע בבני יתרו, המייצג את הניגוד הגמור לעמלק.

ג. וַיַּחְמֹל שָׁאוּל

תיאור המלחמה נראה בתחילה חיובי ביותר:

(ז) וַיַּךְ שָׁאוּל אֶת עֲמָלֵק מֵחֲוִילָה בּוֹאֲךָ שׁוּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרָיִם: (ח) וַיִּתְפֹּשׂ אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק חָי וְאֶת כָּל הָעָם הֶחֱרִים לְפִי חָרֶב:

גם השארתו של אגג חי בשלב זה עשויה הייתה להיראות כדבר רגיל, כפי שנהג למשל יהושע בחלק ממלחמותיו:

וַיְהִי כְּהוֹצִיאָם אֶת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה אֶל יְהוֹשֻׁעַ וַיִּקְרָא יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֶל קְצִינֵי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הֶהָלְכוּא אִתּוֹ קִרְבוּ שִׂימוּ אֶת רַגְלֵיכֶם עַל צַוְּארֵי הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה וַיִּקְרְבוּ וַיָּשִׂימוּ אֶת רַגְלֵיהֶם עַל צַוְּארֵיהֶם. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יְהוֹשֻׁעַ אַל תִּירְאוּ וְאַל תֵּחָתּוּ חִזְקוּ וְאִמְצוּ כִּי כָכָה יַעֲשֶׂה ה' לְכָל אֹיְבֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם נִלְחָמִים אוֹתָם. וַיַּכֵּם יְהוֹשֻׁעַ אַחֲרֵי כֵן וַיְמִיתֵם וַיִּתְלֵם עַל חֲמִשָּׁה עֵצִים וַיִּהְיוּ תְּלוּיִם עַל הָעֵצִים עַד הָעָרֶב (יהושע י', כד-כו).

ניתן היה להבין, כי אגג הושאר בחיים לזמן קצר בלבד, על מנת לבזותו, כדרך שביזה יהושע את מלכי הדרום. פרט לכך, נראה היה כי מטרות המלחמה הושגו. ואולם, ההמשך מגלה שאין הדבר כך:

(ט) וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל אֲגָג וְעַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר וְהַמִּשְׁנִים וְעַל הַכָּרִים וְעַל כָּל הַטּוֹב וְלֹא אָבוּ הַחֲרִימָם וְכָל הַמְּלָאכָה נְמִבְזָה וְנָמֵס[3] אֹתָהּ הֶחֱרִימוּ:

דומה שיש לקרוא את הפסוק כך:

(ט) וַיַּחְמֹל

שָׁאוּל

וְהָעָם

 

¯

¯

 

עַל אֲגָג

וְעַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר.[4]

בין היתר, אפשר להוכיח זאת מדברי שאול להלן לשמואל: "אֲשֶׁר חָמַל הָעָם עַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר" (פס' טו). ניתן אפוא לומר, שהעם חמל על מיטב הצאן והבקר, בעוד ששאול חמל על אגג מלך עמלק. אלא שאם כך, מדוע כורך הפסוק את שתי 'החמלות' הללו יחד? נראה שבדרך זו מבקש המקרא לומר, כי שתי 'החמלות' - שורש אחד להן.

העם חמל על מיטב הצאן והבקר מהסיבה המפורשת בכתוב: אף שנצטוו "וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו... מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר", נוח היה להם לקיים את הציווי רק ביחס ל"הַמְּלָאכָה נְמִבְזָה וְנָמֵס", אך הם לא ששו כלל וכלל לקיימו גם ב"מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר וְהַמִּשְׁנִים וְעַל הַכָּרִים וְעַל כָּל הַטּוֹב"; את הללו העדיפו לשמור לעצמם, מתוך אינטרס אישי צר.[5]

כריכת חמלת שאול על אגג עם חמלת העם על מיטב הצאן, מלמדת שגם מעשהו נבע מאינטרס אישי צר. חוגים מסוימים במדינת ישראל תיארו את שאול כהומניסט - כביכול בניגוד לשמואל, הנביא המאיים, ההורג בקור רוח את אגג. ברם, תפיסה זו היא עיוות ברור של הכתובים: קשה לומר שאדם ההורג עם שלם, ומשאיר בחיים רק את מלכו, פועל מתוך תפיסות הומניות. על כן נראה, שהשארת אגג בחיים נבעה מן הנוהג המקובל בתקופת המקרא, שעל פיו הותיר המלך המנצח את המלך המנוצח בחיים, בתנאים משפילים, ודווקא בדרך זו הושג מיצוי קבוע ותמידי של הסיפוק שבניצחון. דוגמה בולטת לנוהג זה מוכרת לנו מתחילת ספר שופטים:

וַיָּנָס אֲדֹנִי בֶזֶק וַיִּרְדְּפוּ אַחֲרָיו וַיֹּאחֲזוּ אֹתוֹ וַיְקַצְּצוּ אֶת בְּהֹנוֹת יָדָיו וְרַגְלָיו. וַיֹּאמֶר אֲדֹנִי בֶזֶק שִׁבְעִים מְלָכִים בְּהֹנוֹת יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם מְקֻצָּצִים הָיוּ מְלַקְּטִים תַּחַת שֻׁלְחָנִי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי כֵּן שִׁלַּם לִי אֱ-לֹהִים... (שופטים א', ו-ז).

אף שסביר להניח כי התנהגות אכזרית זו לא הייתה נחלת הכלל, מכל מקום, עצם המעמד של מלכים מנוצחים האוכלים על שולחן המלך המנצח מוכר לנו גם מסיפורים אחרים:

וַיְהִי בִשְׁלֹשִׁים וָשֶׁבַע שָׁנָה לְגָלוּת יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ יְהוּדָה בִּשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּעֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ נָשָׂא אֱוִיל מְרֹדַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת מָלְכוֹ אֶת רֹאשׁ יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ יְהוּדָה מִבֵּית כֶּלֶא. וַיְדַבֵּר אִתּוֹ טֹבוֹת וַיִּתֵּן אֶת כִּסְאוֹ מֵעַל כִּסֵּא הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ בְּבָבֶל (מל"ב כ"ה, כז-כח).

מסתבר אפוא ששאול ייעד גורל דומה גם לאגג, ובכך היה שותף לחטאו של העם: במקום לקיים את הצו של החרמה מוחלטת, פעל שאול מתוך אינטרס אישי של הגדלת שמו. מעשה זה מצטרף, כמובן, למעשה אחר שעשה שאול בתום המלחמה: "וַיֻּגַּד לִשְׁמוּאֵל לֵאמֹר בָּא שָׁאוּל הַכַּרְמֶלָה וְהִנֵּה מַצִּיב לוֹ יָד" (פס' יב). הקמת אנדרטת ניצחון היא חלק מהצעדים שעושה שאול מתוך אותה מגמה: האדרת שמו בעקבות הניצחון על עמלק.

ועדיין יש לשאול: מה היה חמור כל כך במעשה זה, שחרץ את גורלו של שאול ואת אבדן מלכותו? על זאת נעמוד, בע"ה, בשיעור הבא.



[1] דיון נרחב נמצא במאמרו של מו"ר הרב יעקב מדן, "עמלק", בתוך: על דרך האבות, אלון שבות תשס"א, עמ' 317-396.

[2] מבחינה מעשית, אין בהכרח סתירה בין שני התיאורים, ואין צורך להתייחס אליהם בדרך של 'שיטת הבחינות'. ניתן לומר שספר דברים מתאר את המגע הראשוני של עמלק עם ישראל, בעוד שספר שמות מתאר את היום השני ("מחר"), שבו נערכו בני ישראל לקרב פנים אל פנים מול עמלק (כך טוען הרב מדן במאמרו הנזכר בהערה הקודמת). לגופו של עניין שאלה זו היא משנית, שכן מכל מקום, ברור שכל חומש מציג פן אחר של האירועים.

[3] "מלאכה" היא צאן (עיין בראשית ל"ג, יג-יד; שמות כ"ב, י); והביטוי "נמבזה ונמס" משמעו 'בזוי ומאוס', ועיין תהילים ט"ו, ד - "נבזה בעיניו נמאס".

[4] על מבנה כעין זה עמדנו לעיל בפרק ו' (שיעור 10, סעיף ד), ושם ציינו פסוקים נוספים הבנויים כך.

[5] אין לטעות בהבנת המילה "ויחמֹל": אין זה ביטוי של רחמים! העם לא חס על אגג ועל מיטב הצאן מטעמים מוסריים, כי אם מטעמים אישיים - בגלל הרווח שנקרה לפניהם, ושאותו לא רצו להפסיד. זו גם משמעות הפועל בסיפור כבשת הרש - "וַיָּבֹא הֵלֶךְ לְאִישׁ הֶעָשִׁיר וַיַּחְמֹל לָקַחַת מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ לַעֲשׂוֹת לָאֹרֵחַ הַבָּא לוֹ וַיִּקַּח אֶת כִּבְשַׂת הָאִישׁ הָרָאשׁ וַיַּעֲשֶׂהָ לָאִישׁ הַבָּא אֵלָיו" (שמ"ב י"ב, ד); גם האיש העשיר לא עשה, כמובן, את מעשהו מתוך רחמים, אלא מתוך קמצנות.