פרק טז - משיחת דוד

  • הרב אמנון בזק

פרק ט"ז (שיעור 1) / משיחת דוד

אנו ממשיכים השנה ללמוד את ספר שמואל א', מפרק ט"ז ואילך. לאלו שלמדו עמנו אשתקד, יהווה קורס זה המשך ישיר לסיומה של השנה שעברה. ללומדים החדשים, פרק ט"ז הוא מקום טוב להצטרף, שכן הוא פותח יחידה חדשה בספר, העוסקת במידה רבה באישיותו של דוד. בנקודות מסוימות נסתמך על דברים שנאמרו אשתקד (ושניתן להשלימם בקריאת השיעורים בארכיון האתר),[1] אך רוב רובם של הדברים שנעסוק בהם יהיו מובנים גם למצטרפים חדשים. אני פונה לקוראים, חדשים גם ישנים: אנא, שלחו שאלות, הערות ותגובות לאתר, ובכך סייעו לנו להגשים את אחד מייעודיו המרכזיים של האתר - להוות מוקד ללימוד 'בית מדרשי' חי ותוסס. אני, מצדי, אשמח להתייחס לכל פנייה.

בברכת שנה טובה ופורייה,

אמנון בזק.

א. עַד מָתַי אַתָּה מִתְאַבֵּל אֶל שָׁאוּל

לאחר חטאו של שאול במלחמת עמלק והגזרה "קָרַע ה' אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ" (ט"ו, כח), מגיעה השעה למשוח את המלך הבא:

(א) וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל עַד מָתַי אַתָּה מִתְאַבֵּל אֶל שָׁאוּל וַאֲנִי מְאַסְתִּיו מִמְּלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל מַלֵּא קַרְנְךָ שֶׁמֶן וְלֵךְ אֶשְׁלָחֲךָ אֶל יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי כִּי רָאִיתִי בְּבָנָיו לִי מֶלֶךְ: (ב) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי וַיֹּאמֶר ה' עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח בְּיָדֶךָ וְאָמַרְתָּ לִזְבֹּחַ לַה' בָּאתִי: (ג) וְקָרָאתָ לְיִשַׁי בַּזָּבַח וְאָנֹכִי אוֹדִיעֲךָ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה וּמָשַׁחְתָּ לִי אֵת אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ:

פסוקים אלו מעוררים מספר קשיים. ראשית, מה משמעות טענתו של ה' כלפי שמואל "עַד מָתַי אַתָּה מִתְאַבֵּל אֶל שָׁאוּל"? וכי מה היה שמואל אמור לעשות? שנית, מדוע אומר ה' רק "כִּי רָאִיתִי בְּבָנָיו לִי מֶלֶךְ", ואינו אומר לשמואל במי בדיוק מדובר?

מהיבט אחר יש מקום להבין: מה טיב חששו של שמואל "וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי"? והלוא שמואל נצטווה מפי הגבורה! ולא רק שהקב"ה אינו מוכיחו על דבריו - הוא אף ממשיך באותו קו ומציע פתרון בנוסח "עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח בְּיָדֶך"!

השאלה האחרונה הטרידה ראשונים ואחרונים. כך, למשל, הסביר רד"ק בעקבות חז"ל:

מצאנו כי אף על פי שהיה מבטיח הקב"ה הנביא או הצדיק, אף על פי כן הוא נשמר מלכת במקום סכנה, כמו שראינו ביעקב אבינו... והטעם, כי אף על פי שהקב"ה עושה ניסים ונפלאות עם יראיו, ברוב הם על מנהג העולם... וזו היתה שאלתו 'איך אלך', ואמר לו הקב"ה: 'עגלת בקר תקח בידך'... ולמדו רז"ל (יבמות סה ע"ב) מזה הפסוק שמצוה לשנות בדברי שלום.

כלומר: שמואל פעל כשורה כאשר שאל כיצד יוכל להינצל בדרך טבעית, שהרי במקום שהסכנה מצויה - אין סומכין על הנס;[2] ומתשובתו של ה' אנו לומדים את ההיתר לשנות מפני דרכי שלום. הקושי בפירוש זה הוא ההנחה שדברי שמואל נאמרו כשאלת תם, בשעה שמסגנון הפסוק משתמע כי לא שאלה יש כאן, כי אם טענה שהדבר בלתי-מעשי.[3]

על כן נראה, שיש לבאר את הכתוב בדרכו של אברבנאל:

והנה מה שאמר שמואל 'איך אלך ושמע שאול והרגני', היה אצלי התנצלות בלתי אמיתי, ששמואל לא היה רוצה למשוח איש בחיי שאול, והיה בעיניו רע ומר המעשה שישחית את מעשה ידיו הוא בעצמו, ושהוא יסכל את ידיו. ולכן, כדי להשמט מן ההליכה, התנצל ואמר 'איך אלך ושמע שאול והרגני', עם היותו יודע שהא-ל יתברך לא יעזוב חסידיו לעולם נשמרו, וגם ששאול לא ישלח ידו בנביא ה', והוא היה אוהב לשמואל מאד וירא מלפניו ומכבדו יותר מאביו, ואיך יהרגהו? אבל היה זה בלי ספק להשמטו מלילך... ומפני זה השיבו ה' כאן 'עגלת בקר תקח בידך' וגו', והיתה התשובה ממין השאלה לפייסו בדברים.

היתרון בפירושו של ר"י אברבנאל, שהוא משתלב היטב במגמתו הכללית של הפרק, ומסייע לנו בפתרון הבעיות שבהן פתחנו.

נראה, שטענת הקב"ה כלפי שמואל "עַד מָתַי אַתָּה מִתְאַבֵּל אֶל שָׁאוּל" לא הייתה על עצם האבלות, אלא על הפסיביות שהיא גרמה לשמואל. שמואל הרי כבר ידע ששאול סיים את מלכותו, ושהמלך המיועד כבר נבחר.[4] ממילא מצופה היה מהנביא שייזום צעדים לפתרון המצב הבעייתי בו אין, למעשה, מלך בישראל. שמואל יכול היה, למשל, לכנס שוב את העם ולבחור את המלך בגורל, כפי שנעשה בהמלכתו הפומבית של שאול (י', יז-כד). אך שמואל ממשיך באבלו, כמי שממאן להשלים עם רוע הגזרה, ואינו פועל למצוא לשאול מחליף, שידחק את רגליו לחלוטין. על כך נוזף ה' בשמואל: הכיצד אתה מוסיף להתאבל על שאול, ואינך רוצה למצוא לו מחליף, בשעה שידוע לך כי "אֲנִי מְאַסְתִּיו"?! הייתכן שתחושותיו של אדם יגברו על מחשבתו של הקב"ה? על כן "לֵךְ אֶשְׁלָחֲךָ אֶל יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי כִּי רָאִיתִי בְּבָנָיו לִי מֶלֶךְ": "לי" ולא 'לו', שכן בחירת המלך נקבעת על פי ראייה א-לוהית בלבד.

לא בנקל מתגבר שמואל על אבלו. כמשה בשעתו (כפי שמציין אברבנאל בהמשך דבריו), מנסה גם הוא להתחמק מהתפקיד: "אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי?!". שמואל יודע כי אין נשקפת לו סכנה משאול, "אבל היה זה בלי ספק להשמטו מלילך". הקב"ה, מנגד, משיב לו באותה מטבע, ודוחה את התחמקותו בקש: "עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח בְּיָדֶךָ...".

ב. וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב

מכאן ואילך עומדים על הפרק שני דברים: האחד - משיחת דוד, והשני - ההמחשה לשמואל כי אל להן למחשבות אנוש לדחות את צו ה'. מסיבה זו, כנראה, מסתיר ה' משמואל מי הוא בדיוק המלך הנבחר, ואומר לו באופן סתמי "וְאָנֹכִי אוֹדִיעֲךָ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה וּמָשַׁחְתָּ לִי אֵת אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ" (פס' ג).[5]

בשלב הראשון דומה ששמואל טרם הפנים את המסר:

(ו) וַיְהִי בְּבוֹאָם וַיַּרְא אֶת אֱלִיאָב וַיֹּאמֶר אַךְ נֶגֶד ה' מְשִׁיחוֹ:

שמואל איננו ממתין לשמוע את דבר ה', אלא מחליט בדעתו, מתוך שיקולים אנושיים, כי העומד לפניו הוא משיח ה'. וכאן מגיע הרעיון המרכזי בפרשה:

(ז) וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב:

בשר ודם יכול להתרשם רק מן הנראה לעיניו, שאינו מעיד בהכרח על אופייה הפנימי של הדמות שבה הוא מביט. הקב"ה רומז לשמואל, כי טעותו כאן היא חזרה על טעותו ביחס לשאול, שאף עליו נאמר "מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם" (ט', ב), "וַיִּגְבַּהּ מִכָּל הָעָם מִשִּׁכְמוֹ וָמָעְלָה" (י', כג) - אך בסופו התברר ש"אֲנִי מְאַסְתִּיו". אף כאן מתרשם שמואל מגובהו ומראהו של אליאב מנקודת מבט אנושית, בשעה ש"מְאַסְתִּיהוּ".

חז"ל הרחיבו ביקורת זו ביחס למאמר קודם של שמואל:

כיוצא בו אתה אומר וַיִּגַּשׁ שָׁאוּל אֶת שְׁמוּאֵל בְּתוֹךְ הַשָּׁעַר וגו' וַיַּעַן שְׁמוּאֵל אֶת שָׁאוּל וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָרֹאֶה (ט', יח-יט). אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה הוא רואה? אני מודיעך שאי אתה רואה. אימתי הודיעו? בשעה שאמר לו מַלֵּא קַרְנְךָ שֶׁמֶן וְלֵךְ אֶשְׁלָחֲךָ אֶל יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי כִּי רָאִיתִי בְּבָנָיו לִי מֶלֶךְ, מהו אומר: וַיְהִי בְּבוֹאָם וַיַּרְא אֶת אֱלִיאָב וַיֹּאמֶר אַךְ נֶגֶד ה' מְשִׁיחוֹ, אמר לו הקדוש ברוך הוא: לא אמרת אָנֹכִי הָרֹאֶה? אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ
(ספרי דברים פיסקא יז, מהד' פינקלשטיין עמ' 30).

הביקורת מנוסחת אמנם כלפי דברי שמואל "אָנֹכִי הָרֹאֶה" בזמן משיחת שאול, אך מובן שאין היא מכוונת דווקא אליהם, אלא ליחסו הכללי של שמואל, שהיה אוהד מאוד לשאול, אך נבע מהיבטים חיצוניים. ניכר גם ההבדל בין יחסו של שמואל לשאול בהימשחו לבין יחסו לדוד:

וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת פַּךְ הַשֶּׁמֶן וַיִּצֹק עַל רֹאשׁוֹ וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיֹּאמֶר הֲלוֹא כִּי מְשָׁחֲךָ ה' עַל נַחֲלָתוֹ לְנָגִיד (ט', א).

וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו
(ט"ז, יג).

הקבלה זו מדגישה את יחסו האישי החם של שמואל אל שאול, יחס שהוכח, בסופו של דבר, כטעות. משיחת דוד סוגרת אפוא את המעגל.

ג. בין משיחת דוד לעקדת יצחק

כפי שראינו במקרים קודמים בספר, גם כאן נוקט המקרא בדרך נוספת על מנת לחזק את ביקורתו על התנהגותו של שמואל: הקבלה לסיפור קודם במקרא, והפעם - לעקדת יצחק. נציין את נקודות הדמיון שבין הסיפורים:

1. בשני הסיפורים הקב"ה שולח אדם למלא את שליחותו במקום מסוים: לאברהם נאמר "קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה" (בראשית כ"ב, ב); ולשמואל נאמר "מַלֵּא קַרְנְךָ שֶׁמֶן וְלֵךְ אֶשְׁלָחֲךָ אֶל יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי" (שמ"א ט"ז, א).

2. בשני המקרים מדובר על לקיחה לצורך הקרבת קרבן:

קַח נָא אֶת בִּנְךָ... אֶת יִצְחָק... וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה (בראשית כ"ב, ב);

עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח בְּיָדֶךָ וְאָמַרְתָּ לִזְבֹּחַ לַה' בָּאתִי (שמ"א ט"ז, ב).

3. בשתי השליחויות יש פרט שאינו מבואר בשלב הראשון:

וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ (בראשית כ"ב, ב);

וְקָרָאתָ לְיִשַׁי בַּזָּבַח וְאָנֹכִי אוֹדִיעֲךָ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה וּמָשַׁחְתָּ לִי אֵת אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ (שמ"א ט"ז, ג).

4. בשני הסיפורים מודגש כי הבחירה הסופית היא בידי ה':

אֱ-לֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי (בראשית כ"ב, ח);

כִּי רָאִיתִי בְּבָנָיו לִי מֶלֶךְ (שמ"א ט"ז, א).

ובכלל מופיע השורש רא"ה פעמים רבות הן בסיפור בבראשית (כ"ב, ד, ח, יג, יד) הן בסיפורנו (ט"ז, א, ו, ז, יב).

נקודות ההשוואה מחדדות את השוני שבין שני הסיפורים. אברהם מתבקש לתת לה' את היקר לו מכול, והוא עושה זאת ללא היסוס. בעמידתו בניסיון הגדול מתגלה "כִּי יְרֵא אֱ-לֹהִים" (בראשית כ"ב, יב) הוא, ולמקום בו עמד בניסיון הוא קורא "ה' יִרְאֶה" (שם, יד). שמואל, לעומת זאת, מנסה להתחמק מן השליחות המוטלת עליו, ואיננו מקבל את רצון ה' כצו מוחלט. הוא מנסה לקבוע בעצמו מה בחר ה', ונוכח לדעת "כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב".[6]

ד. יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי

דומה כי סופה של הפרשה מעיד, שהמסר הברור הופנם היטב. לאחר שנזף הקב"ה בשמואל, מוסיף ישי להעביר את בניו לפניו. אך כעת מדגיש שמואל כי הבחירה אינה בידיו, אלא בידי הקב"ה:

(ח) וַיִּקְרָא יִשַׁי אֶל אֲבִינָדָב וַיַּעֲבִרֵהוּ לִפְנֵי שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר גַּם בָּזֶה לֹא בָחַר ה': (ט) וַיַּעֲבֵר יִשַׁי שַׁמָּה וַיֹּאמֶר גַּם בָּזֶה לֹא בָחַר ה': (י) וַיַּעֲבֵר יִשַׁי שִׁבְעַת בָּנָיו לִפְנֵי שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי לֹא בָחַר ה' בָּאֵלֶּה:

בנקודה זו נעשה ניסיונו של שמואל קשה יותר, שכן לאחר שהתברר שאף לא אחד משבעת הבנים נבחר על ידי הקב"ה, נראה שמואל כמי שהטריד לחינם את ישי. ואולם, שמואל מאמין שיש פתרון ברגע מביך זה, ועל כן הוא פונה אל ישי:

(יא) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי הֲתַמּוּ הַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר עוֹד שָׁאַר הַקָּטָן וְהִנֵּה רֹעֶה בַּצֹּאן וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי שִׁלְחָה וְקָחֶנּוּ כִּי לֹא נָסֹב עַד בֹּאוֹ פֹה:

ואכן, דוד מובא לפני שמואל:

(יב) וַיִּשְׁלַח וַיְבִיאֵהוּ וְהוּא אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי...

לכאורה נפתרה הבעיה. אין כל ספק שהנער הקטן - הוא הוא הנבחר, שהרי אחרון בניו של ישי הוא; ומה עוד שגם נער זה הוא "יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי". לכאורה אין מקום לחכות - יש למהר ולמשוח אותו.

ברם, נראה ששמואל קופא במקומו. נקל לשער את המחשבות שהתרוצצו במוחו: מצד אחד, ברור שאם זהו הבן האחרון שנשאר, הרי שאליו התכוון ה'; מצד שני, אף שדוד הוא "יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי", הלוא כבר הוברר היטב כי "הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם"! על כן ממתין שמואל להדרכת ה', כפי שנצטווה. המתנה זו בולטת עד כדי כך שהקב"ה נדרש לזרזו: "קוּם מְשָׁחֵהוּ, כִּי זֶה הוּא!".[7] מתברר, אם כן, שהמסר הובן היטב.

ואכן, בנקודת הסיום שבה ההשוואה בין שמואל לאברהם:

וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע (בראשית כ"ב, יט);

וַיָּקָם שְׁמוּאֵל וַיֵּלֶךְ הָרָמָתָה (שמ"א ט"ז, יג).

נספח: כמה אחים היו לדוד?

בשולי הסיפור, יש לתת את הדעת על שאלה הנוגעת למשפחתו של דוד. בפרקנו מפורש, כי שמונה בנים היו לו לישי, ודוד היה השמיני שבהם:

(י) וַיַּעֲבֵר יִשַׁי שִׁבְעַת בָּנָיו לִפְנֵי שְׁמוּאֵל...

כך מפורש גם בפרק הבא:

(יב) וְדָוִד בֶּן אִישׁ אֶפְרָתִי הַזֶּה מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וּשְׁמוֹ יִשַׁי וְלוֹ שְׁמֹנָה בָנִים... (יד) וְדָוִד הוּא הַקָּטָן וּשְׁלֹשָׁה הַגְּדֹלִים הָלְכוּ אַחֲרֵי שָׁאוּל:

ואולם, בספר דברי הימים מופיע מידע אחר:

וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד וְעוֹבֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי. וְאִישַׁי הוֹלִיד אֶת בְּכֹרוֹ אֶת אֱלִיאָב וַאֲבִינָדָב הַשֵּׁנִי וְשִׁמְעָא הַשְּׁלִישִׁי. נְתַנְאֵל הָרְבִיעִי רַדַּי הַחֲמִישִׁי. אֹצֶם הַשִּׁשִּׁי דָּוִיד הַשְּׁבִעִי (דה"א ב', יב-טו).

בפתרון בעיה זו העלו המפרשים כיוונים שונים:

1. רש"י (שמ"א י"ז, ב) כתב שאחד מן הבנים הנזכרים בפרקנו מת בלא בנים, ועל כן לא נזכר ברשימת היוחסין שבספר דברי הימים.

2. הפירוש המיוחס לרש"י בדברי הימים כותב כי הבן השמיני הוא אֱלִיהוּ, הנזכר מאוחר יותר בספר דברי הימים - "לִיהוּדָה אֱלִיהוּ מֵאֲחֵי דָוִיד" (שם כ"ז, יח) - אך הוא לא נזכר ברשימת היוחסין כי "עתה מצא המרגלית, לפיכך לא מנה השמיני אליהו" (פירושו לדה"א ב', טו).[8] פירוש זה דחוק, כמובן, שכן בספר שמואל מודגש שדוד הוא הקטן.[9] אם שוללים פירוש זה, ייתכן שאליהו הוא אליאב, בכורו של ישי.

3. רד"ק שם כתב, שלישי היה בן נוסף מאישה אחרת, ולכן לא נזכר ברשימת היחס שבדברי הימים, בעוד שבפרקנו נזכרו כל בניו של ישי כסדרם.

אין ביכולתנו להוכיח איזה מן הפירושים נכון מבחינה מציאותית, ועל כן ניתן ללכת בכיוונו של רש"י או בכיוונו של רד"ק. ברם, דומה שהנקודה המרכזית בעניין זה אינה השאלה המעשית, אלא הרעיון העומד מאחורי התיאור בדברי הימים. נראה, שרעיון זה מתקשר למגמתו הכללית של ספר דברי הימים, כפי שהוגדר על ידי המיוחס לרש"י פעמים רבות לאורך פירושו לספר זה: "שהרי כל הספר נכתב מפני כבודו של דוד וזרעו" (פירושו לדה"א ג', ו; וכעין זה במקומות רבים נוספים). כיוון שכך, אין זה מפתיע שבספר דברי הימים ישנה מגמה לתאר את דוד דווקא כבן השביעי, שהרי מספר זה מוסיף לו מעלה וכבוד, וכפי שכבר רמז המדרש:

כל השביעין חביבין לעולם... בארצות שביעית חביבה... בדורות שביעי חביב: 'אדם שת אנוש קינן מהללאל ירד חנוך' (דה"א א', א-ג) וכתיב 'ויתהלך חנוך את הא-להים' (בראשית ה', כב, כד). באבות שביעי חביב: אברהם יצחק ויעקב לוי קהת עמרם משה, וכתיב 'ומשה עלה אל הא-להים' (שמות י"ט, ג). בבנים השביעי חביב שנאמר 'דוד השביעי' (דה"א ב', טו).



[1] http://www.etzion.org.il/vbm/tanach.php, בכותרת "שיעורים בספר שמואל".

[2] ועיין בדברי הגמרא: "והאמר רבי אלעזר: שלוחי מצוה אינן ניזוקין! היכא דשכיח היזיקא שאני, שנאמר וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי! וַיֹּאמֶר ה' עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח בְּיָדֶךָ וגו' " (פסחים ח ע"ב).

[3] המילה "איך" מבטאת בדרך כלל את שלילת הרעיון המוצע, ומוצגת כשאלה רטורית, כגון: "אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵא-לֹהִים" (בראשית ל"ט, ט); "כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי" (שם מ"ד, לד); " וְאֵיךְ אֶשָּׂא פָנַי אֶל יוֹאָב אָחִיךָ" (שמ"ב ב', כב).

[4] כפי שנאמר לו "קָרַע ה' אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ" (ט"ו, כח).

[5] לשון זו מזכירה את ציוויו של שמואל לשאול "שִׁבְעַת יָמִים תּוֹחֵל עַד בּוֹאִי אֵלֶיךָ וְהוֹדַעְתִּי לְךָ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה" (י', ח), שאף הוא היה בגדר ניסיון לשאול, כפי שביארנו בשיעור 23. על השוואה זו ראה מ' גרסיאל, אנציקלופדיה עולם התנ"ך שמואל א, ירושלים - רמת גן 1985, עמ' 150.

[6] אלו שני המקומות היחידים במקרא בהם מופיע הצירוף "ה' יִרְאֶה".

[7] ייתכן שלכך רומזת הפִּסקה באמצע הפסוק: "וַיִּשְׁלַח וַיְבִיאֵהוּ וְהוּא אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי וַיֹּאמֶר ה' קוּם מְשָׁחֵהוּ כִּי זֶה הוּא".

[8] כלומר: משהגיעה רשימת היחס אל "המרגלית" שבה - הלוא הוא הבן השביעי, דוד - שוב לא חשה להשלים את בני ישי ולמנות גם את אליהו.

[9] רד"ק שם הביא פירוש זה בשם המדרש, ואת הבעיה פתר באופן דרשני: "ומה שאמר 'ודוד הוא הקטן' - על שהיה מקטין עצמו קראו קטן".