פרק ט - פגישת שמואל ושאול

  • הרב אמנון בזק

פרק ט' - פגישת שמואל ושאול

א. מוטיב 'המקריות' בסיפורו של שאול

בשיעור שעבר עסקנו בדמותו של שאול כפי שהיא משתקפת בסיפור החיפוש אחר האתונות. בשיעור הנוכחי נעסוק בנקודה נוספת העולה מסיפור זה. אחת התופעות הבולטות לאורך הסיפור היא המקריות, כביכול, בהתרחשויות השונות במהלך הפרק. עצם התהליך, שבו הלך שאול לחפש את האתונות ומצא את המלוכה, כבר הפך לביטוי המתייחס להפתעות המתרחשות בעולם בלא שתהיה לאדם שליטה בהן. אבל נקודה זו מודגשת גם במהלכו של הסיפור.

דומה שהמילה המנחה בסיפור היא השורש מצ"א, המופיעה בו שבע פעמים (כדרכן של מילים מנחות). שורש זה מבטא בדרך כלל משמעות של מקריות, וכך גם בהתרחשויות בסיפור כאן: במקרה "נמצא" בידו של הנער רבע שקל כסף, שבלעדיו היו שאול והנער חוזרים הביתה מבלי לפגוש את שמואל; ובמקרה "מצאו" בעלותם לעיר נערות, שסייעו להם להגיע לשמואל.[1] ואולם, למרות מראית העין המקרית, מתברר לבסוף שהכול היה מתוכנן מראש:

(טו) וַה' גָּלָה אֶת אֹזֶן שְׁמוּאֵל יוֹם אֶחָד לִפְנֵי בוֹא שָׁאוּל לֵאמֹר: (טז) כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ אִישׁ מֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּמְשַׁחְתּוֹ לְנָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל...

התזמון מדויק עד כדי כך, שהם נפגשים עם שמואל בדיוק ברגע שבו הוא מצפה לראותם:

(יד) וַיַּעֲלוּ הָעִיר הֵמָּה בָּאִים בְּתוֹךְ הָעִיר וְהִנֵּה שְׁמוּאֵל יֹצֵא לִקְרָאתָם לַעֲלוֹת הַבָּמָה:[2]

נראה שלנקודה זו יש משמעות רבה: דווקא לקראת מינויו של המלך הראשון בישראל יש חשיבות להדגשה, שהקב"ה מוסיף לנהל את המאורעות, ואין לאדם שליטה מלאה בהם. גם בשעות של הצלחה וניצחון, חשוב שהמלך יזכור כי השליטה האמתית בהתנהלות העולם היא בידי הקב"ה, וכי שום דבר מהותי לא השתנה מאז הלך לחפש את האתונות ומצא את המלוכה.

ב. אִישׁ מֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן

היבט מפתיע בפרשת בחירתו של שאול הוא שהדבר היחיד שמספר הקב"ה לשמואל על המלך המיועד הוא היותו "אִישׁ מֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן". קריטריון זה מפתיע מצד עצמו: מדוע יש להדגיש שהמלך יהיה דווקא משבט בנימין?[3]

את התשובה לשאלה זו מספק שאול עצמו בהמשך הדברים. כשאמר לו שמואל "וּלְמִי כָּל חֶמְדַּת יִשְׂרָאֵל הֲלוֹא לְךָ וּלְכֹל בֵּית אָבִיךָ", השיב שאול:

(כא) וַיַּעַן שָׁאוּל וַיֹּאמֶר הֲלוֹא בֶן יְמִינִי אָנֹכִי מִקְּטַנֵּי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וּמִשְׁפַּחְתִּי הַצְּעִרָה מִכָּל מִשְׁפְּחוֹת שִׁבְטֵי בִנְיָמִן וְלָמָּה דִּבַּרְתָּ אֵלַי כַּדָּבָר הַזֶּה:

מדוע שבט בנימין הוא "מִקְּטַנֵּי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל"? ניתן לפרש, כמובן, שבנימין הוא צעיר בניו של יעקב, ולכן הוא "מקטני שבטי ישראל". ברם, נראה שהכוונה גם לקטנות כמותית. כבר בתקופת המדבר לא נמנה שבט בנימין בין השבטים הגדולים.[4] אבל באופן מיוחד התמעט שבט זה במלחמה שניהלו עמו שבטי ישראל בפרשת פילגש בגבעה, המתוארת בסוף ספר שופטים. במלחמה קשה זו נפלו מבני בנימין "עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אֶלֶף אִישׁ" (שופטים כ', מו), ולאחר מכן "וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל שָׁבוּ אֶל בְּנֵי בִנְיָמִן וַיַּכּוּם לְפִי חֶרֶב מֵעִיר מְתֹם עַד בְּהֵמָה עַד כָּל הַנִּמְצָא גַּם כָּל הֶעָרִים הַנִּמְצָאוֹת שִׁלְּחוּ בָאֵשׁ" (שם, מח). ככל הנראה הוכו קשות נשות בנימין, שכן בפרק הסיום של ספר שופטים מסופר על ניסיונותיהם של בני ישראל לפתור את מצוקת הנשים בבנימין - "כִּי נִשְׁמְדָה מִבִּנְיָמִן אִשָּׁה" (שם כ"א, טז). סביר אפוא להניח, ששבט בנימין קטן מאוד בעקבות המלחמה, והיה ל"קטני שבטי ישראל".

שאול אף מוסיף, שלא זו בלבד ששבטו הוא מקטני השבטים, אלא גם משפחתו היא "הַצְּעִרָה מִכָּל מִשְׁפְּחוֹת שִׁבְטֵי בִנְיָמִן". בפרק הבא (י', כא) מכונה משפחתו של שאול "מִשְׁפַּחַת הַמַּטְרִי"; שם זה אינו מוכר לנו מרשימת המשפחות הידועות של השבט בפרשת פינחס (במדבר כ"ו, לח-מ), ומכאן שאכן מדובר במשפחה 'צעירה'.

דומה, שלא במקרה נבחר למלוכה אדם ממשפחה צעירה בשבט קטן בישראל. הדבר מדגיש את המסר המרכזי של הפרק: הצורך בצניעות, בענווה ובהכרה בהיות המלך נתון לצו ה'. בתחילת הפרק עמדנו על הצניעות כמרכיב בסיסי באישיותו של שאול; כעת אנו למדים על הנתונים החיצוניים שעמדו כנראה מאחורי צניעות זו - ייחוסו הצנוע ומשפחתו הצעירה.[5]

ג. מעטה סודיות

המפגש הראשון בין שמואל לשאול כולל שתי מגמות סותרות במקצת. מצד אחד, שמואל מתייחס בכבוד רב לשאול, מושיבו "בְּרֹאשׁ הַקְּרוּאִים וְהֵמָּה כִּשְׁלֹשִׁים[6] אִישׁ", ונותן לו את חלק הבשר המשובח: "וַיָּרֶם הַטַּבָּח אֶת הַשּׁוֹק וְהֶעָלֶיהָ[7] וַיָּשֶׂם לִפְנֵי שָׁאוּל וַיֹּאמֶר הִנֵּה הַנִּשְׁאָר[8] שִׂים לְפָנֶיךָ[9] אֱכֹל...". מצד שני, בשלב זה אין שמואל מגלה לשאול מה עומד מאחורי יחס זה. תחילה משיב שמואל על שאלתו של שאול, "אֵי זֶה בֵּית הָרֹאֶה" (פס' יח), שלא ממין הטענה:

(יט) ...אָנֹכִי הָרֹאֶה[10] עֲלֵה לְפָנַי הַבָּמָה וַאֲכַלְתֶּם עִמִּי הַיּוֹם וְשִׁלַּחְתִּיךָ בַבֹּקֶר וְכֹל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ אַגִּיד לָךְ: (כ) וְלָאֲתֹנוֹת הָאֹבְדוֹת לְךָ הַיּוֹם שְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים אַל תָּשֶׂם אֶת לִבְּךָ לָהֶם כִּי נִמְצָאוּ וּלְמִי כָּל חֶמְדַּת יִשְׂרָאֵל הֲלוֹא לְךָ וּלְכֹל בֵּית אָבִיךָ.

מלבד שתי המילים הראשונות, אין ספק ששאול הופתע מאוד מקבלת הפנים המסתורית. שמואל מזמין את שאול לאכול עמו, ואף אומר לו שהאתונות נמצאו, אך הוא מוסיף משפט בלתי-מובן: "וּלְמִי כָּל חֶמְדַּת יִשְׂרָאֵל הֲלוֹא לְךָ וּלְכֹל בֵּית אָבִיךָ". מסתבר, שבשלב הראשון הבין שאול כי שמואל מתכוון שאל לו לדאוג לאתונות, שהרי משפחתו עשירה - שאם לא כן, אין מובנת תשובתו של שאול: "הֲלוֹא בֶן יְמִינִי אָנֹכִי מִקְּטַנֵּי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וּמִשְׁפַּחְתִּי הַצְּעִרָה מִכָּל מִשְׁפְּחוֹת שִׁבְטֵי בִנְיָמִן וְלָמָּה דִּבַּרְתָּ אֵלַי כַּדָּבָר הַזֶּה".

גם בהמשך אין שמואל מסביר לשאול המופתע מה עומד מאחורי היחס המיוחד שהוא נותן לו. לאחר הסעודה משוחח שמואל עם שאול בסודיות - "וַיֵּרְדוּ מֵהַבָּמָה הָעִיר וַיְדַבֵּר עִם שָׁאוּל עַל הַגָּג" (פס' כה) - אך המקרא אינו מבאר מה אמר שמואל לשאול בהזדמנות זו.[11] מסתבר, ששמואל ניהל עם שאול שיחה מקדימה בעניין המלכות הצפויה. השיחה ממשיכה למחרת, השכם בבוקר - אף כאן בסודיות: "וַיַּשְׁכִּמוּ וַיְהִי כַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר וַיִּקְרָא שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל הַגָּגָה לֵאמֹר קוּמָה וַאֲשַׁלְּחֶךָּ" (פס' כו). והפרק מסתיים בתיאור ייחודי בסגנונו:

(כז) הֵמָּה יוֹרְדִים בִּקְצֵה הָעִיר[12] וּשְׁמוּאֵל אָמַר אֶל שָׁאוּל אֱמֹר לַנַּעַר וְיַעֲבֹר לְפָנֵינוּ וַיַּעֲבֹר וְאַתָּה עֲמֹד כַּיּוֹם וְאַשְׁמִיעֲךָ אֶת דְּבַר אֱ-לֹהִים:

יש לשים לב לכך, שלאחר דברי שמואל לשאול "אֱמֹר לַנַּעַר וְיַעֲבֹר לְפָנֵינוּ", באה הַפְסקה המתארת את קיום הציווי - "וַיַּעֲבֹר" - ורק לאחריה ממשיך שמואל בדבריו. תיאור זה מדגיש את הסודיות הרבה שבה נוקט שמואל, המונע גם מנערו הנאמן של שאול להיות עד למשיחתו.

מה פִּשרה של סודיות זו? להלן נראה, שישנו ערך רב לכך שבשלב זה לא ידע העם על כך ששאול הוא הנבחר, וחשוב שהבחירה בו תהיה במעמד עם ישראל כולו. בפרקים הבאים נחזור לנקודה זו ונעמוד על משמעותה, ולפי שעה נסתפק בהפניית תשומת הלב לעצם התופעה. בשלב זה ניתן לומר, ששמואל מכין את שאול לקראת ההודעה הצפויה, אך בד בבד הוא מסתיר מהציבור, לפי שעה, את מטרתו של שאול ואת ייעודו.



[1] בשיעור שעבר הזכרנו שניים מהסברי הגמרא (ברכות מח ע"ב) לאריכות הדברים של הנערות. כעת נציין את ההסבר השלישי, העולה בקנה אחד עם התופעה הנידונה כאן: "ורבי יוחנן אמר: לפי שאין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא", ומבאר רש"י: "לפי ששמואל היה מנהיג את ישראל, ושאול היה נוטל את השררה משדבר שמואל אליו, ואורך דברים עכב לפי שעה". לפי גישה זו, התזמון המדויק של האירועים נבע מכך שעדיין לא הגיעה שעתו של שמואל לסיים את הנהגת עם ישראל, ומשיחת שאול מסמלת את רגע מעבר השלטון.

[2] גם הצירוף "הֵמָּה... וְהִנֵּה..." מצד עצמו מציין אירוע מפתיע, כמו: "וַיְהִי הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר וְהִנֵּה רֶכֶב אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם" (מל"ב ב', יא). ועיין גם בראשית מ"ב, לה; שופטים י"ט, כב.

[3] בעיה נוספת בכך היא שהדבר סותר, לכאורה, את ברכת יעקב ליהודה: "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו" (בראשית מ"ט, י). אם משמעותה של הבטחה זו, כפי שפירשו רבים, היא שהשלטון יהיה בידי יהודה - כיצד מתחילה המלכות באדם משבט בנימין, ומה אמור היה לקרות לולא חָטָא שאול? בשאלה זו דן בהרחבה הרמב"ן בפירושו לבראשית שם, והוא מבאר שמלכתחילה אמורה הייתה מלכות שאול להיות זמנית, שכן "דבר שאלת המלכות בעת ההיא נתעב אצל הקב"ה", ולכן "לא רצה להמליך עליהם מן השבט אשר לו המלכות שלא יסור ממנו לעולמים, ונתן להם מלכות שעה". עם זאת, הרמב"ן עומד על דברי שמואל לשאול "נִסְכָּלְתָּ לֹא שָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוַת ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר צִוָּךְ כִּי עַתָּה הֵכִין אֶת מַמְלַכְתְּךָ אֶל יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם" (י"ג, יג), ולכן הוא מבאר שלולא חָטָא שאול, הייתה מלכותו נמשכת לפחות באופן חלקי: "אולי היה מולך על שבטי אמו, על בנימן ואפרים ומנשה... או היה מלך תחת יד מלך יהודה". יש לציין, כי את האפשרות השנייה שמציע הרמב"ן העלה כבר יהונתן בן שאול, באמרו לדוד לפני פרדתם האחרונה: "וְאַתָּה תִּמְלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לְּךָ לְמִשְׁנֶה וְגַם שָׁאוּל אָבִי יֹדֵעַ כֵּן" (כ"ג, יז).

[4] במפקד שבתחילת ספר במדבר מנה שבט בנימין שלושים וחמישה אלף וארבע מאות איש (במדבר א', לז), ורק שבט מנשה היה קטן ממנו. במפקד בפרשת פינחס כבר גדל השבט לארבעים וחמישה אלף ושש מאות (במדבר כ"ו, מא), אך עדיין מרבית השבטים היו גדולים יותר.

[5] ראוי לציין, שדברי ההצטנעות של שאול מזכירים את דבריו של גדעון בן יואש: "בִּי אֲ-דֹנָי בַּמָּה אוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל הִנֵּה אַלְפִּי הַדַּל בִּמְנַשֶּׁה וְאָנֹכִי הַצָּעִיר בְּבֵית אָבִי" (שופטים ו', טו). מכל השופטים, היה גדעון הקרוב ביותר להיות מלך (על פי הצעת העם אליו: "מְשָׁל בָּנוּ גַּם אַתָּה גַּם בִּנְךָ גַּם בֶּן בְּנֶךָ" (שם ח', כב)), ואך סמלי הדבר, שגם הוא ניחן בתכונת הצניעות המאפיינת את שאול. על ההקבלות בין שאול לגדעון נעמוד להלן, בתיאור המלחמה עם פלשתים בפרקים י"ג-י"ד.

[6] בתרגום השבעים מופיע כאן 'שבעים איש', כביטוי לישיבת שאול בראש הגוף המדיני המייצג את עם ישראל במשך דורות רבים: שבעים הזקנים. ואולם, נוסח המסורה סביר יותר, בין השאר בגלל המגמה הכללית של הפרק, שבו מגלה שמואל טפח ומכסה טפחיים: קשה להניח ששמואל כינס כאן גוף ציבורי מוכר ורחב, ונראה יותר שהכוונה לקבוצה מנכבדי העיר, ולא יותר.

[7] הגמרא בעבודה זרה (כה ע"א) מביאה מחלוקת אם הכוונה לשוק ולאליה או לשוק ולחזה שעליה.

[8] מסתבר שהמילה "הנשאר" אינה מלשון שארית, שהרי אין זה מכובד לתת לאורח הכבוד את השאריות, אלא מובנה 'בשר', כמו "כלה שארי ולבבי" (תהילים ע"ג, כו). ועיין ויקרא כ"א, ב; משלי ה', יא.

[9] "שים לפניך" אינו לשון ציווי (הציווי מופיע לעיל, בפס' כג), אלא לשון בינוני פעול, דהיינו: 'מושם לפניך', כמו "איתן מושבך ושים בסלע קנך" (במדבר כ"ד, כא).

[10] חז"ל ראו ביטוי זה כבעייתי וכמעיד על גאווה מסוימת: "כיוצא בו אתה אומר 'ויגש שאול את שמואל בתוך השער וגו' ויען שמואל את שאול ויאמר אני הראה', אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה הוא רואה?! אני מודיעך שאי אתה רואה. אימתי הודיעו? בשעה שאמר לו 'מלא קרנך שמן ולך אשלחך אל ישי בית הלחמי כי ראיתי בבניו לי מלך' (להלן ט"ז, א), מהו אומר 'ויהי בבואם וירא את אליאב ויאמר אך נגד ה' משיחו' (שם, ו), אמר לו הקדוש ברוך הוא: לא אמרת 'אנכי הרואה'? 'אל תביט אל מראהו ואל גבה קומתו כי מאסתיהו' (שם, ז)" (ספרי דברים פיסקא יז). ברם, בפרק ט"ז נעמוד בע"ה על כך שהביקורת היא בעיקר במסופר שם, בעוד שקשה לראות בעייתיות בהתנהלותו של שמואל בשלב זה.

[11] רש"י ביאר: "מוכיחו ומלמדו ליראה את הקב"ה".

[12] זוהי כעין 'תמונת מראה' לאמור בחלקו הראשון של הסיפור: "הֵמָּה עֹלִים בְּמַעֲלֵה הָעִיר וְהֵמָּה מָצְאוּ נְעָרוֹת יֹצְאוֹת לִשְׁאֹב מָיִם..." (פס' יא). ייתכן, שכוונת המקרא להדגיש את השינוי שחל ביחס לשאול: לכל אורך הפרק התייחס הביטוי "המה" לשאול ולנערו (פס' ה, יא [2], יד), ואילו כעת הוא מתייחס לשמואל ולשאול. ענוותנותו של שאול, שהלך כשווה בשווה עם נערו (כפי שציינו בשיעור הקודם), זיכתה אותו שילך כשווה בשווה עם שמואל.