פרק יז - דוד וגלית (ג)

  • הרב אמנון בזק

פרק י"ז / דוד וגלית (חלק ג)

ח. בין דוד ליהונתן

נותר לנו לעמוד על נקודה אחת נוספת בנאומו של דוד לפני הכאתו של גלית.

עמדנו על ההתפתחות בפסיביות שמגלה שאול לאורך המלחמות עם פלשתים. במקביל, ניתן לראות דמיון בין שתי הדמויות שתפסו את מקומו של שאול בשתי המלחמות האחרונות: יהונתן בפרק י"ד, ודוד בפרקנו. שתי הדמויות עמדו מול יחס מזלזל מאת הפלשתים: ליהונתן קראו אנשי המצב הפלשתי "עֲלוּ אֵלֵינוּ וְנוֹדִיעָה אֶתְכֶם דָּבָר" (י"ד, יב), וכבר ראינו את דברי הזלזול הקשים של גלית בדוד "לְכָה אֵלַי וְאֶתְּנָה אֶת בְּשָׂרְךָ לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הַשָּׂדֶה" (פס' מד). ברם, שתי הדמויות מבטאות את אמונתן הגדולה בה', שייתן את פלשתים בידם למרות יחסי הכוחות הבלתי-שקולים: הראשון עומד מול כמות עצומה, והשני - מול פער איכות בולט לעין:

כִּי אֵין לַה' מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט (י"ד, ו);

כִּי לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ ה' כִּי לַה' הַמִּלְחָמָה וְנָתַן אֶתְכֶם בְּיָדֵנוּ (י"ז, מז).

מסתבר שהדמיון בין שתי הדמויות הוא שיצר את הקשר הנפשי העמוק ביניהן, שהתחיל מיד לאחר מלחמה זו, בפרק הבא: "וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֶל שָׁאוּל וְנֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ דָּוִד וַיֶּאֱהָבֵהוּ יְהוֹנָתָן כְּנַפְשׁוֹ. וַיִּקָּחֵהוּ שָׁאוּל בַּיּוֹם הַהוּא וְלֹא נְתָנוֹ לָשׁוּב בֵּית אָבִיו. וַיִּכְרֹת יְהוֹנָתָן וְדָוִד בְּרִית בְּאַהֲבָתוֹ אֹתוֹ כְּנַפְשׁוֹ" (י"ח, א-ג).

ט. תוצאות המלחמה

לאחר הריגת גלית, מתאר המקרא את התוצאות בשני מישורים: במישור הלאומי ובמישור האישי.

במישור הלאומי בא תיאור מפתיע במקצת:

(נא) ...וַיִּרְאוּ הַפְּלִשְׁתִּים כִּי מֵת גִּבּוֹרָם וַיָּנֻסוּ: (נב) וַיָּקֻמוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וַיָּרִעוּ וַיִּרְדְּפוּ אֶת הַפְּלִשְׁתִּים עַד בּוֹאֲךָ גַיְא וְעַד שַׁעֲרֵי עֶקְרוֹן וַיִּפְּלוּ חַלְלֵי פְלִשְׁתִּים בְּדֶרֶךְ שַׁעֲרַיִם וְעַד גַּת וְעַד עֶקְרוֹן: (נג) וַיָּשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִדְּלֹק אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים וַיָּשֹׁסּוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם:

לפי התנאי שהציב גלית עצמו בתחילת המערכה, היינו מצפים לסיום אחר, שהרי גלית הכריז: "אִם יוּכַל לְהִלָּחֵם אִתִּי וְהִכָּנִי וְהָיִינוּ לָכֶם לַעֲבָדִים". מדוע אפוא רדפו ישראל אחרי הפלשתים, הכו בהם חללים ולקחו מהם שלל?

נראה, שמנוסת הפלשתים נבעה בדיוק מתנאי זה, וביטאה את אי-נכונותם לעמוד בתנאים שהוצגו מראש. סביר להניח, שפלשתים לא התכוונו לתנאי ברצינות מלכתחילה, שהרי לא היה להם ספק כי לא יימצא איש שיוכל לגבור על גלית בקרב. מותו המפתיע של גלית מצא את הפלשתים בסיטואציה שהם כלל לא התכוננו אליה, ועל כן במקום להודות בתבוסתם ולהיכנע לבני ישראל, הם נסו על נפשם. אלא שבצעד זה גם נתנו פלשתים לבני ישראל את ההצדקה לרדוף אחריהם, והללו, מעוּדדים מהניצחון המורלי של דוד על גלית, דלקו אחרי פלשתים והביסו אותם.

את המישור האישי מתאר המקרא בפסוק אחד:

(נד) וַיִּקַּח דָּוִד אֶת רֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי וַיְבִאֵהוּ יְרוּשָׁלִָם וְאֶת כֵּלָיו שָׂם בְּאָהֳלוֹ:

שני חלקי הפסוק תמוהים למדיי. החלק הראשון קשה, שכן בתקופה זו לא הייתה לירושלים כל משמעות - היא הייתה בידי היבוסי.[1] נראה אפוא, שפסוק זה אינו מתאר את המציאות בהווה, אלא זמן רב מאוחר יותר,[2] בשעה שדוד כבר בחר בירושלים לעיר מלכותו, ואולי אף למקום המקדש. מתוך ראייה זו מובנת הבאת ראש גלית לירושלים, שכן מקובל היה, כפי שכבר ציינו בעבר, להביא את שלל הניצחון אל המקדש, כדי לבטא את ההכרה בכך שהניצחון בא מאת הא-ל.[3]

כאמור, גם חלקו השני של הפסוק קשה. בראש "כליו" של גלית נמצאת חרבו - אך אותה נפגוש להלן דווקא בנוב עיר הכוהנים:

וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲחִימֶלֶךְ וְאִין יֶשׁ פֹּה תַחַת יָדְךָ חֲנִית אוֹ חָרֶב כִּי גַם חַרְבִּי וְגַם כֵּלַי לֹא לָקַחְתִּי בְיָדִי כִּי הָיָה דְבַר הַמֶּלֶךְ נָחוּץ. וַיֹּאמֶר הַכֹּהֵן חֶרֶב גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי אֲשֶׁר הִכִּיתָ בְּעֵמֶק הָאֵלָה הִנֵּה הִיא לוּטָה בַשִּׂמְלָה אַחֲרֵי הָאֵפוֹד אִם אֹתָהּ תִּקַּח לְךָ קָח כִּי אֵין אַחֶרֶת זוּלָתָהּ בָּזֶה וַיֹּאמֶר דָּוִד אֵין כָּמוֹהָ תְּנֶנָּה לִּי (כ"א, ט-י).

ברם, אם נניח שהפסוק מתאר מציאות מאוחרת, תיפתר גם בעיה זו. תחילה באמת הובאה החרב אל משכן ה' שבנוב, כחלק מאותו נוהג של המחשת ייחוס הניצחון לקב"ה. בהמשך קיבל דוד את החרב מאחימלך, ומאז ואילך ליוותה אותו במאבקיו, עד שבסופו של דבר יכול להניחה באוהלו.

י. "על יישוב המקרא לפי פשוטו איני יכול לעמוד"

האפילוג לסיפור דוד וגלית מתאר את המפגש בין דוד ושאול:

(נה) וְכִרְאוֹת שָׁאוּל אֶת דָּוִד יֹצֵא לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי אָמַר אֶל אַבְנֵר שַׂר הַצָּבָא בֶּן מִי זֶה הַנַּעַר אַבְנֵר וַיֹּאמֶר אַבְנֵר חֵי נַפְשְׁךָ הַמֶּלֶךְ אִם יָדָעְתִּי: (נו) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ שְׁאַל אַתָּה בֶּן מִי זֶה הָעָלֶם: (נז) וּכְשׁוּב דָּוִד מֵהַכּוֹת אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּקַּח אֹתוֹ אַבְנֵר וַיְבִאֵהוּ לִפְנֵי שָׁאוּל וְרֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי בְּיָדוֹ: (נח) וַיֹּאמֶר אֵלָיו שָׁאוּל בֶּן מִי אַתָּה הַנָּעַר וַיֹּאמֶר דָּוִד בֶּן עַבְדְּךָ יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי:

קולמוסים רבים נשתברו על השאלה כיצד לא הכיר שאול את דוד, שרק בפרק הקודם היה זה שניגן לפניו והיה לנושא כליו. רש"י פירש, בעקבות חז"ל, שהשאלה לא הייתה מיהו הנער, אלא על אודות ייחוסו והתאמתו להיות מלך. רלב"ג פירש את השאלה כפשוטהּ, והסביר: "וידמה כי המלך לרוב עסקיו ולרוב הבאים לפניו לא יוכל להכיר כל אחד מהם בפרט".[4] תלמידו של רש"י, רבי יוסף קרא, מגדולי בעלי הפשט, הביא את דברי חז"ל בנושא, אך 'הרים ידיים' כשניסה לפתור את הבעיה על דרך הפשט: "אבל על יישוב המקרא לפי פשוטו איני יכול לעמוד".

מלבד בעיה זו, קיימים קשיים נוספים ביחס שבין פרקנו לבין הפרק הקודם:

1. בפרק הקודם נמשח דוד למלך "בקרב אחיו" (פס' יג), בעוד שבפרקנו אין לכך כל רמז. אדרבה, כפי שראינו, אליאב אחיו הגדול מתייחס אליו בפטרונות ובזלזול.

2. בפרק ט"ז תוארה משפחת דוד בהרחבה. נזכר שם כי ליִשי בית הלחמי היו שמונה בנים, ששלושת הראשונים הם אליאב, אבינדב ושמה, והאחרון - דוד. לשם מה אפוא חזר המקרא וציין זאת שוב בפרקנו - "וְדָוִד בֶּן אִישׁ אֶפְרָתִי הַזֶּה מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וּשְׁמוֹ יִשַׁי וְלוֹ שְׁמֹנָה בָנִים וְהָאִישׁ בִּימֵי שָׁאוּל זָקֵן בָּא בַאֲנָשִׁים. וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת בְּנֵי יִשַׁי הַגְּדֹלִים הָלְכוּ אַחֲרֵי שָׁאוּל לַמִּלְחָמָה וְשֵׁם שְׁלֹשֶׁת בָּנָיו אֲשֶׁר הָלְכוּ בַּמִּלְחָמָה אֱלִיאָב הַבְּכוֹר וּמִשְׁנֵהוּ אֲבִינָדָב וְהַשְּׁלִשִׁי שַׁמָּה" (פס' יב-יג)?

3. יש גם פער בין דמותו האנונימית והצנועה של דוד בפרקנו (עד לניצחון על גלית) לבין תיאורו בפרק הקודם - "יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבוֹן דָּבָר וְאִישׁ תֹּאַר וַה' עִמּוֹ" (ט"ז, יח).

4. גם מעמדו של דוד אינו ברור. הלוא בסוף פרק ט"ז הפך דוד לנושא כליו של שאול - ומדוע, אם כן, לא יצא עם שאול למלחמה? דומה שהמקרא עונה על שאלה זו: "וְדָוִד הֹלֵךְ וָשָׁב מֵעַל שָׁאוּל לִרְעוֹת אֶת צֹאן אָבִיו בֵּית לָחֶם" (פס' טו). ובכל זאת הקושי קיים, שכן עדיין אין ברור מדוע נזקק דוד לדרך ארוכה בתוך המחנה עד שהגיע לשאול, ולא הלך אליו ישירות.

דומה שביישוב קשיים אלו, אין מנוס מלחזור לדרך בה הלכנו לאורך הפרקים הקודמים, החל מפרק ח', הרצופים בסתירות וכפילויות מעין אלו.[5] עמדנו, בין היתר, על הסתירות בשאלה אם המלכות היא בקשה שלילית של העם (פרק ח') או יזמה חיובית מאת ה' (ט', טז); למה נזקק שמואל לבחור בשאול בגורל לאחר שכבר משח אותו (פרק י'); מדוע הלך שאול אחרי צאנו לאחר שנמשח למלך, ורק במקרה שמע על התקפתו של נחש העמוני (פרק י"א); הכיצד הגיב שמואל בזעקה על הדחת שאול בפרק ט"ו, לאחר שהוא עצמו הודיע לשאול על כך בפרק י"ג; ועוד.

כזכור, ראינו שהחל מפרק ח' מתאר המקרא את האירועים ב'שתי בחינות' שונות, שאינן ממשיכות זו את זו, אלא מהוות שני מסלולים נפרדים: מסלול אחד, שראשיתו בפרק ח', הרואה את המלוכה כעניין שלילי, שהתקבל רק בדיעבד; ומסלול שני, שראשיתו בפרק ט', אשר מציג תמונה חיובית של המלכות. עמדנו על כך שבדרך זו מתיישבות כל הסתירות מאליהן, שכן מדובר בשני סיפורים מקבילים, שאינם מהווים המשך רציף, ובדרך זו מבטא המקרא את מורכבות רעיון המלוכה בישראל. וכך סרטטנו את תמונת פרקים ח'-י"ב לאור שתי הבחינות הללו:

הבחינה השלילית

הבחינה החיובית

ח' - העם מבקש מלך, בקשה הנתפסת כמאיסה בה'.

ט' - ה' מודיע לשמואל על מינויו של שאול למלך, כדי שיושיע את ישראל מפלשתים.

 

י', א-טז - האותות וצליחת רוח ה' על שאול.

י', יז-כז - המלכת שאול בגורל והתגלות שאול אל העם.

 

[התיאור שאינו מופיע - ניצחון על עמון כחלק ממגמת מינוי המלך מיזמת ישראל.]

י"א, א-יא - הניצחון על עמון והתגלות שאול אל העם.

י"א, יב-טו - תוצאות המלחמה עם עמון: קבלת שאול כמלך על כל ישראל.

 

י"ב - ההמלכה השנייה של שאול.

 

ט"ו - אבדן המלכות בעקבות החטא במלחמת עמלק.

י"ג-י"ד - אבדן המלכות בעקבות כישלון המלחמה נגד הפלשתים.

והנה, ניתן להוכיח בפשטות, שפרק ט"ז ממשיך את הבחינה החיובית של המלכות, בעוד שפרק י"ז ממשיך את המסלול השלילי, ומהווה, למעשה, המשך ישיר של פרק י"ד. חלוקה זו מוּכחת משני הכיוונים:

1. ב'בחינה השלילית' ממשיך פרק ט"ז ישירות, מבחינה טקסטואלית, את פרק ט"ו (שם, א - "וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל עַד מָתַי אַתָּה מִתְאַבֵּל אֶל שָׁאוּל"). מן ההיבט הלשוני ניכרת בחינה זו בשורש מא"ס, המופיע בספר שמואל 9 פעמים - כולן בבחינה זו: 7 מהן בפרקים ח', י' וט"ו, ושתיים נוספות בפרק ט"ז (פס' א, ז).

2. ב'בחינה החיובית' הפלשתים הם האויב המרכזי של ישראל (לעומת עמון או עמלק ב'בחינה השלילית'). כפי שכבר ציינו, קיים קשר הדוק בין שלוש המלחמות בהן ניכרת ההידרדרות של שאול, מפרק י"א, דרך פרק י"ג ועד לפרקנו. קשר זה גם מבחין בין שאול, שקיבל אותות; יונתן - שיצר אותות עבור עצמו; ודוד - שכלל לא נזקק לאותות.

מבחינה רעיונית, מציגים פרקים ט"ז וי"ז שני תיאורים שונים של הדרך בה רכש דוד את מעמדו בבית שאול. בפרק ט"ז הגיע דוד לאחר ששאול נזקק למנגן, ואילו בפרק י"ז הוא התגלה תוך כדי המערכה עם הפלשתים. על פי הבחינה החיובית, נבע כישלונו של שאול מחוסר האמונה בה', שהתגלה גם במלחמה הקודמת עם פלשתים. אל מול הבעייתיות בהתנהלותו של שאול בולטת מידת האמונה של דוד, ועל כן מהווה פרק י"ז המשך ותיקון לבעיות של שאול בפרקים י"ג-י"ד. בפרק ט"ו, לעומת זאת, היה חטאו של שאול אי-השמיעה בקול ה'; בבחינה זו הגיע דוד לשאול כמנגן, שהפך להיות נושא כלים, אך טרם הגיעה שעתו להתגלות כמיועד למלכות.

בדרך שבה הלכנו לאורך פרקים אלו סרות כל הקושיות מאליהן: פרק י"ז אינו המשך ישיר של פרק ט"ז, ושני הפרקים ממשיכים שני קווים מקבילים המתנהלים לאורך הספר. עם זאת, נראה שבשל הקושי הגדול לקרוא את פרק י"ז בסמוך לפרק ט"ז, הוסיף עורך הספר[6] שתי הערות, הממתנות במקצת את הקשיים ומאפשרות לקרוא את שני הסיפורים ברצף אחד, לפחות מבחינה מעשית, גם אם קיימת הפרדה טקסטואלית ביניהם. ההערה הראשונה היא בפס' טו: "וְדָוִד הֹלֵךְ וָשָׁב מֵעַל שָׁאוּל לִרְעוֹת אֶת צֹאן אָבִיו בֵּית לָחֶם". ההערה השנייה הִנָּהּ מילה אחת בפס' יב: "וְדָוִד בֶּן אִישׁ אֶפְרָתִי הַזֶּה מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וּשְׁמוֹ יִשַׁי וְלוֹ שְׁמֹנָה בָנִים...".[7]



[1] פתרון מפתיע לבעיה זו מביא רד"ק בשם אביו: "ואדוני אבי ז"ל כתב כי נוב עיר הכהנים כִּנָּה ירושלים כי שם היתה חרב הפלשתי כמו שמפורש".

[2] התופעה של שילוב פסוקים המתארים מציאות מאוחרת יותר בתוך תיאורו של האירוע בשעת התרחשותו מוכרת לנו מהקשרים אחרים, כגון "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד בֹּאָם אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת אֶת הַמָּן אָכְלוּ עַד בֹּאָם אֶל קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן" (שמות ט"ז, לה); וכן בשמ"ב ו', כג.

[3] עמדנו על כך בשיעור 9, בפרשת לקיחת ארון ה' על ידי הפלשתים (פרק ה').

[4] אך תשובה זו לא תפתור את השאלה כיצד לא הכיר גם אבנר, שר צבאו של שאול והאיש המקורב לו, את נושא כליו.

[5] לקוראים שהצטרפו אלינו השנה, מומלץ מאוד לעיין בנקודה זו בשיעורים מאשתקד לפרקים ח'-ט"ו (ובפרט שיעורים 16, 18, 20 ו-29), שם התבארה הדרך העקרונית והמעשית ליישוב הסתירות. יהיה זה כמעט בלתי-אפשרי להבין את המשך הדברים בסעיף זה בלא היכרות עם הדברים שכתבנו שם.

[6] כפי שציינו בעבר (שיעור 14), לדעת חז"ל (בבא בתרא טו ע"א) ערכו את הספר גד הנביא ונתן החוזה, וכפי שמשתמע מדה"א כ"ט, כט. לדעת ר"י אברבנאל, ירמיהו ערך את ספרי שמואל ומלכים. מכל מקום, אין ספק שיש בספר הערות נוספות, שנכתבו בריחוק זמן מן המאורעות, וכפי שציינו כבר שם.

[7] עוד בעיה טקסטואלית קשה יש בפרקנו, שאינה מצד ההקשר של הפרקים הקודמים אלא מצד היחס בין פרקנו לבין האמור בשמ"ב כ"א, יט: "וַתְּהִי עוֹד הַמִּלְחָמָה בְּגוֹב עִם פְּלִשְׁתִּים וַיַּךְ אֶלְחָנָן בֶּן יַעְרֵי אֹרְגִים בֵּית הַלַּחְמִי אֵת גָּלְיָת הַגִּתִּי וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים". תיאור זה דומה לתיאורו של גלית בפרקנו (פס' ז - "וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים"), ועל כן תמוה מדוע מיוחסת שם הריגת גלית לתושב אחר של בית לחם - אלחנן בן יערי אורגים. רש"י שם פירש, בעקבות חז"ל, שאלחנן הוא דוד, אך על פי הפשט יש בכך דוחק. בעניין זה התקשה, כפי הנראה, כבר בעל ספר דברי הימים, על כן מובא שם הסיפור באופן שונה מעט - "וַתְּהִי עוֹד מִלְחָמָה אֶת פְּלִשְׁתִּים וַיַּךְ אֶלְחָנָן בֶּן יָעִיר אֶת לַחְמִי אֲחִי גָּלְיָת הַגִּתִּי וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים" (דה"א כ', ה), כלומר: דוד הכה את גלית, ואילו אלחנן הכה את לחמי, אחיו של גלית. יצוין, שלכל אורך פרקנו מכונה הענק בשם "הפלשתי", ורק במקום אחד באה ההערה: "וַיֵּצֵא אִישׁ הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּת" (פס' ד). על בעיה זו ננסה בע"ה לעמוד ביתר הרחבה בדיוננו בשמ"ב כ"א, אם יגמור ה' עלינו.