וירא | שיח אברהם והקב"ה

 

בראשית פרק יח – חלק ד

 

כב וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיֵּלְכוּ סְדֹמָה וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי יְהוָה. 

       

 

הכתובים יוצרים רושם ע"י ההפסק של פס' כב בין פס' כ-כא ל-כג שאברהם ממתין משום מה בדבריו להסתלקותם של האנשים ורק לאחר מכן הוא פונה אל הקב"ה. מדוע?

ניזכר בראשית הפרשה – קודם הגעת המלאכים אל אברהם קיים התיאור הבא: 

וַיֵּרָא אֵלָיו יְהֹוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא ישֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם: (ב) וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה:

ע"פ תיאור הפס' נראה שהקב"ה נראה אל אברהם קודם הגעת המלאכים, גם כאן בסגירת מעגל הפגישה המלאכים מסתלקים לפני הקב"ה. בנוסף יש לשים לב לניגוד שנוצר בפסוק: "ויפנו משם האנשים וילכו ואברהם עודנו עמד לפני ה' " אם נשוה זאת לתיאור של תחילת הפרשה הרי שמתחילה היו האנשים 'נצבים עליו' ואילו אברהם הוא זה ש 'וירץ לקראתם' כאומר חלה תמורה אצל אברהם וזאת אפשרה את תנועת האנשים, המרוצה והחיפזון של אברהם בודאי נובעים מן הרצון לעכב את האנשים בטרם יעבורו – למעשה אברהם פועל במרץ על מנת להעמיד את האנשים במקומו, לאחר מכן כאשר הוא מבין שהקב"ה עומד מאחורי הרס סדום בשל חטאתם הוא חדל ממרוצתו ועומד דבר שמאפשר ל'אנשים' להמשיך בשליחותם. עיקרון זה שאברהם בכחו לעכב את הרס סדום מצוי בבירור בפס' יז: "וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עשה?!" אך הוא גם בא לידי ביטוי במשא ומתן הארוך שמופיע מפס' כג ואילך:

 

כג וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר  הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם-רָשָׁע.  כד אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא-תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ.  כה חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם-רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט.  כו וַיֹּאמֶר יְהוָה אִם-אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל-הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם.  כז וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיֹּאמַר  הִנֵּה-נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל-אֲדֹנָי וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר.  כח אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם חֲמִשָּׁה הֲתַשְׁחִית בַּחֲמִשָּׁה אֶת-כָּל-הָעִיר וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית אִם-אֶמְצָא שָׁם אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה.  כט וַיֹּסֶף עוֹד לְדַבֵּר אֵלָיו וַיֹּאמַר אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם אַרְבָּעִים וַיֹּאמֶר לֹא אֶעֱשֶׂה בַּעֲבוּר הָאַרְבָּעִים.  ל וַיֹּאמֶר אַל-נָא יִחַר לַאדֹנָי וַאֲדַבֵּרָה אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם שְׁלֹשִׁים וַיֹּאמֶר לֹא אֶעֱשֶׂה אִם-אֶמְצָא שָׁם שְׁלֹשִׁים.  לא וַיֹּאמֶר הִנֵּה-נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל-אֲדֹנָי אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֶשְׂרִים וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֶשְׂרִים.  לב וַיֹּאמֶר אַל-נָא יִחַר לַאדֹנָי וַאֲדַבְּרָה אַךְ-הַפַּעַם אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה.  לג וַיֵּלֶךְ יְהוָה כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר אֶל-אַבְרָהָם וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקֹמוֹ.

 

מדוע התורה מאריכה אורך רב בחילופי הדברים הללו?

בדרך כלל אנחנו אנחנו ניגשים להבנת הכתובים דרך הבנתם השכלית אמנם מכיון שדברי תורה ניתנו גם להיקרא בפה קודם להבנה בשכל הרי שלאופן בו הדברים נקראים (ולאו דוקא נלמדים) יש משמעות. ודאי שאריכות דברים יוצרת תחושה של לאות אצל הקורא תחושה של הרבה מלל מבלי להתקדם נוצרת בעקבות הבקשות החוזרות ונשנות שהתורה טורחת לספר – ולתורה חשוב ליצור את התחושה הזאת של האריכות של ההתמהמהות והשהייה במקום. נדגים את דברינו:

בספר יהושע פרק י קיימת אריכות רבה סביב המקומות אשר כבש יהושע בעזרו לאנשי גבעון סך כל הפס' העוסקים בכיבושים הוא 13 פסוקים כאשר קיים בהם מבנה חוזר:

וַיִּלְכְּדָהּ וְאֶת מַלְכָּהּ וְאֶת כָּל עָרֶיהָ וַיַּכּוּם לְפִי חֶרֶב וַיַּחֲרִימוּ אֶת כָּל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר בָּהּ לֹא הִשְׁאִיר שָׂרִיד כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְ...

הנביא מאריך בתיאור זה בחמש ערים שונות במקום לקצר ולומר: וכן עשה ל...

מי שיקרא את הכתובים הללו בודאי שתיווצר אצלו תחושה של אריכות זמן ומקום, הקורא בטוח שכיבושים אלו לקחו זמן רב ותפסו שטח נרחב – מה שעולה בקנה אחד עם הלאות שבקריאתו את הדברים. אמנם דוקא תחושה זו שנוצרת אצל הקורא היא זו שמכשירה את הקרקע לפס' המסיים את הפרשה:

וְאֵת כָּל הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה וְאֶת אַרְצָם לָכַד יְהוֹשֻׁעַ פַּעַם אֶחָת כִּי יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נִלְחָם לְיִשְׂרָאֵל:

בניגוד לתחושה הקיימת אצל הקורא מספר הפס' החותם כי באורח נס המלחמה היתה בפעם אחת בפרק זמן קצר כי ד' נלחם להם לישראל מה שמסביר את ההתנהלות הנסית של המלחמה. מי שמכיר את הפרק היטב יודע שעובדה זו עולה בקנה אחד עם הנסים המתוארים בתחילת הפרק - השלכת האבנים מן השמים ועצירת השמש מלבוא.

בעיקר בולטת עובדה זאת לאור המסופר בפרק יא גם שם מתנהלת מערכה – מצומקת יותר בנפח תיאורי הקרבות שלה אלא ששם המלחמה אינה נסית והפס' החותם את המערכה מספר:

(יח) יָמִים רַבִּים עָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ אֶת כָּל הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה מִלְחָמָה: (יט) לֹא הָיְתָה עִיר אֲשֶׁר הִשְׁלִימָה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בִּלְתִּי הַחִוִּי יֹשְׁבֵי גִבְעוֹן אֶת הַכֹּל לָקְחוּ בַמִּלְחָמָה: (כ) כִּי מֵאֵת יְהֹוָה הָיְתָה לְחַזֵּק אֶת לִבָּם לִקְרַאת הַמִּלְחָמָה אֶת יִשְׂרָאֵל לְמַעַן הַחֲרִימָם לְבִלְתִּי הֱיוֹת לָהֶם תְּחִנָּה כִּי לְמַעַן הַשְׁמִידָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת מֹשֶׁה:

אם נאמץ את העיקרון הזה – הרי שאריכות הדברים בין אברהם לקב"ה נועדה לשרת מטרה אחת: הקניית תחושת הזמן. לתורה חשוב לציין שאברהם 'עיכב' את הקב"ה באריכות דבריו והדבר מומחש גם באריכות הדברים וגם בביטוי החוזר ונשנה 'הנה נא הואלתי לדבר' או ביטוי נוסף 'ואדברה אך הפעם'. וזה עשוי להסביר את העובדה שמוזכרת בראשית הפרק הבא:

 

וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב וְלוֹט ישֵׁב בְּשַׁעַר סְדֹם וַיַּרְא לוֹט וַיָּקָם לִקְרָאתָם וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה:

מדוע הגיעו המלאכים בערב אם עמדו בחברון בחום היום? כעת ברורים הדברים: המלאכים אמנם הלכו משעות הצהריים אך הגיעו לסדום בשעות הערב, למרות היותם מלאכים ולמרות יכולתם להתגבר על עכבות של זמן ומקום, וכל זאת בגלל הדו שיח שמנהל אברהם עם הקב"ה, רק כאשר ירפה אברהם יוכלו המלאכים לבצע את גזר הדין. ואין לנו אלא להביא את דברי רש"י על הפס' המסיים של הפרשה:

לג וַיֵּלֶךְ יְהוָה כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר אֶל-אַבְרָהָם וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקֹמוֹ.

 

(לג) וילך ה' וגו' - כיון שנשתתק הסניגור הלך לו הדיין:  ואברהם שב למקומו. נסתלק הדיין נסתלק הסניגור והקטיגור מקטרג ולפיכך ויבאו ב' המלאכים סדומה להשחית.