שמואל א | פרק י"ח | נישואי דוד ומיכל

א. שאול ודוד

חציו השני של פרק י"ח ממשיך לתאר את תוצאות העוינוּת שהשתלטה על יחסו של שאול לדוד, ואת ניסיונות הפגיעה של שאול בדוד. לאחר שנכשל הניסיון לפגוע בדוד בחניתו, באופן עקיף (כפי שביארנו בשיעור הקודם), מנסה שאול 'להיפטר' מדוד בדרך אחרת:

(יז) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד הִנֵּה בִתִּי הַגְּדוֹלָה מֵרַב אֹתָהּ אֶתֶּן לְךָ לְאִשָּׁה אַךְ הֱיֵה לִּי לְבֶן חַיִל וְהִלָּחֵם מִלְחֲמוֹת ה' וְשָׁאוּל אָמַר אַל תְּהִי יָדִי בּוֹ וּתְהִי בוֹ יַד פְּלִשְׁתִּים:

המקרא אינו מזכיר לנו כלל, שבִּתו של שאול מגיעה לדוד בדין, כפי שהובטח במלחמה עם גלית והפלשתים: "וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עֹשֶׁר גָּדוֹל וְאֶת בִּתּוֹ יִתֶּן לוֹ וְאֵת בֵּית אָבִיו יַעֲשֶׂה חָפְשִׁי בְּיִשְׂרָאֵל" (י"ז, כה). התנאי שמזכיר שאול - "אַךְ הֱיֵה לִּי לְבֶן חַיִל וְהִלָּחֵם מִלְחֲמוֹת ה' " - נראה בלתי-מוצדק, שכן שאול כבר התחייב לתת את בתו למי שיכה את הפלשתי, וכעת עליו לפרוע את התחייבותו. ברם, נראה ששאול לא היה מעוניין באמת לתת את בתו לדוד, והוא עשה זאת מתוך תקווה ש"תהי בו יד פלשתים".

בשלב הראשון דוד מסרב להצעה:

(יח) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל מִי אָנֹכִי וּמִי חַיַּי מִשְׁפַּחַת אָבִי בְּיִשְׂרָאֵל[1] כִּי אֶהְיֶה חָתָן לַמֶּלֶךְ:

שאול, שמלכתחילה לא היה נלהב להשיא את בתו לדוד, ממהר לנצל את סירובו של דוד ולהיפטר מהתחייבותו:

(יט) וַיְהִי בְּעֵת תֵּת אֶת מֵרַב בַּת שָׁאוּל לְדָוִד וְהִיא נִתְּנָה לְעַדְרִיאֵל הַמְּחֹלָתִי[2] לְאִשָּׁה:

מבחינתו של שאול, הוא נפטר מהתחייבותו, ובכך יכול היה הסיפור להסתיים. אלא שבסיפור יש גורם אחד נוסף, והוא משנה את התמונה:

(כ) וַתֶּאֱהַב מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֶת דָּוִד וַיַּגִּדוּ לְשָׁאוּל...

סביר להניח, שמיכל שלחה לשאוּל שליחים לבקש את דוד, ובעיני שאול שבה והתעוררה ההזדמנות עליה חשב מלכתחילה:

...וַיִּשַׁר הַדָּבָר בְּעֵינָיו: (כא) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶתְּנֶנָּה לּוֹ וּתְהִי לוֹ לְמוֹקֵשׁ וּתְהִי בוֹ יַד פְּלִשְׁתִּים וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד בִּשְׁתַּיִם[3] תִּתְחַתֵּן בִּי הַיּוֹם:

דוד שב ומסרב, אך הפעם סירובו שונה:

(כג) וַיְדַבְּרוּ עַבְדֵי שָׁאוּל בְּאָזְנֵי דָוִד אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר דָּוִד הַנְקַלָּה בְעֵינֵיכֶם הִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ וְאָנֹכִי אִישׁ רָשׁ וְנִקְלֶה:[4]

בניגוד לפעם הראשונה, אז טען דוד שאין הוא ראוי כלל להיות קשור למלך בשל מעמדו המשפחתי, כאן רומז דוד כי הבעיה היא בעיקר כלכלית - אין בכוחו לתת מוהר ראוי לבת המלך. נזכיר שוב כי מצדו של שאול לא הייתה כל הצדקה לדרוש מוהר, שהרי דוד זכה בבת המלך מן הדין.[5] ואולם, שאול מנצל את הצעתו של דוד כדי לנסות 'לפגוע' בדוד באמצעות הפלשתים כבר בשלב זה:

(כה) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל כֹּה תֹאמְרוּ לְדָוִד אֵין חֵפֶץ לַמֶּלֶךְ בְּמֹהַר כִּי בְּמֵאָה עָרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים לְהִנָּקֵם בְּאֹיְבֵי הַמֶּלֶךְ וְשָׁאוּל חָשַׁב לְהַפִּיל אֶת דָּוִד בְּיַד פְּלִשְׁתִּים:[6]

אך זממו של המלך שאול לא עלה בידו. לא זו בלבד שדוד מצליח לעמוד במשימה - הוא אף משיג כפליים מן המוהר המבוקש, ואינו מותיר לשאול כל ברֵרה:

(כז) וַיָּקָם דָּוִד וַיֵּלֶךְ הוּא וַאֲנָשָׁיו וַיַּךְ בַּפְּלִשְׁתִּים מָאתַיִם אִישׁ וַיָּבֵא דָוִד אֶת עָרְלֹתֵיהֶם וַיְמַלְאוּם לַמֶּלֶךְ לְהִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ וַיִתֶּן לוֹ שָׁאוּל אֶת מִיכַל בִּתּוֹ לְאִשָּׁה:

יכולתו של דוד לנצח באופן כזה את הפלשתים מעוררת שוב את יראתו של שאול, ובפעם השלישית בפרק מוצג יחסו של שאול לדוד כניגוד לאהבתם של אחרים אליו:

(ב) וַיִּקָּחֵהוּ שָׁאוּל בַּיּוֹם הַהוּא וְלֹא נְתָנוֹ לָשׁוּב בֵּית אָבִיו: (ג) וַיִּכְרֹת יְהוֹנָתָן וְדָוִד בְּרִית בְּאַהֲבָתוֹ אֹתוֹ כְּנַפְשׁוֹ...

(טו) וַיַּרְא שָׁאוּל אֲשֶׁר הוּא מַשְׂכִּיל מְאֹד וַיָּגָר מִפָּנָיו: (טז) וְכָל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה אֹהֵב אֶת דָּוִד כִּי הוּא יוֹצֵא וָבָא לִפְנֵיהֶם...

(כח) וַיַּרְא שָׁאוּל וַיֵּדַע כִּי ה' עִם דָּוִד וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל אֲהֵבַתְהוּ:

אל מול אהבת אנשים כה רבים את דוד, בולטת הלשון הדומה בה בחר הכתוב להדגיש את היחס שפיתח כלפיו שאול כתוצאה מיראה זו:

(כט) וַיֹּאסֶף שָׁאוּל לֵרֹא מִפְּנֵי דָוִד עוֹד וַיְהִי שָׁאוּל אֹיֵב אֶת דָוִד כָּל הַיָּמִים:

ואם אין בכך די, מסתיים הפרק בתיאור, שאף בו יש כדי להגביר את יראתו ואת עוינותו של שאול כלפי דוד:

(ל) וַיֵּצְאוּ שָׂרֵי פְלִשְׁתִּים וַיְהִי מִדֵּי צֵאתָם שָׂכַל דָּוִד מִכֹּל עַבְדֵי שָׁאוּל וַיִּיקַר שְׁמוֹ מְאֹד:

המסר הפשוט העולה מן הפרק הוא, שלא זו בלבד שניסיונותיו של שאול לפגוע בדוד לא צלחו - הם אף הביאו לתוצאה הפוכה: ראשית, הם הגבירו את הערצת העם כלפי דוד; שנית, אהבתה של מיכל לדוד סייעה לו, כפי שנראה בפרק הבא, לחמוק משאול גם בעתיד.

ב. מיכל ודוד

אך כאמור, הסיפור אינו מצטמצם לשאול. פרק זה פותח גם את תיאור מערכת היחסים שבין דוד ומיכל, שהיא מן המפותלות והמורכבות ביותר במקרא. תחילתה באהבה חסרת תקדים ובמסירות נפש מצדה של מיכל, וסופה במפח נפש ובקביעה שלמיכל בת שאול לא היה ילד עד יום מותה (שמ"ב ז', כג).

והנה, בבואנו לפענח את טיבה של מערכת יחסים זו, על עליותיה ומורדותיה, אנו מגלים כי המקרא כבר נתן בידנו מפתח חשוב ביותר להבנת הדברים - הקבלה מרשימה בהיקפה למערכת יחסים אחרת במקרא: אהבת יעקב ורחל.[7] לאורך הפרקים הבאים נעסוק בהקבלה זו בפירוט; כאן נעמוד על ראשיתה של ההקבלה, ועל חשיבותה כבר בפתיחת הסיפור.

נקודות ההקבלה המרכזיות בפרקנו הן:

א. בשני הסיפורים הגיבורים הם החתן (יעקב/דוד), החותן (לבן/שאול) ושתי בנותיו (לאה ורחל / מרב ומיכל).

ב. בשני הסיפורים מפר החותן התחייבות שנתן בדבר נישואין עם בתו: לבן מחליף את רחל בלאה (בראשית כ"ט, כג); ושאול, שהתחייב לתת את בתו לאיש אשר יכה את גלית הפלשתי (שמ"א י"ז, כה), נותן, כאמור, את בתו לאחר.

ג. בשני המקרים מתבקש החתן לשלם בעבור הנישואין, ובשניהם הוא משלם כפליים ממה שהתבקש מתחילה. יעקב מבקש מלבן "אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה" (בראשית כ"ט, יח), אך בפועל, לאחר שהחליף לבן את רחל בלאה, עבד יעקב "אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ" (שם ל"א, מא). שאול מעביר לדוד מֶסר ולפיו "אֵין חֵפֶץ לַמֶּלֶךְ בְּמֹהַר כִּי בְּמֵאָה עָרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים" (שמ"א י"ח, כה), אך למעשה: "וַיָּקָם דָּוִד... וַיַּךְ בַּפְּלִשְׁתִּים מָאתַיִם אִישׁ וַיָּבֵא דָוִד אֶת עָרְלֹתֵיהֶם" (שם, כז).

ד. נראה שהמקרא רומז להקבלה שבין שני הסיפורים גם בדמיון הלשוני ביניהם. ספר שמואל מספר שלאחר ששמע דוד על התנאי לנישואיו עם מיכל:

וַיִּשַׁר הַדָּבָר בְּעֵינֵי דָוִד לְהִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ וְלֹא מָלְאוּ הַיָּמִים (שמ"א י"ח, כו).[8]

ביטוי זה מזכיר מאוד את דברי יעקב:

הָבָה אֶת אִשְׁתִּי כִּי מָלְאוּ יָמָי וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ (בראשית כ"ט, כא).[9]

ה. גם המשך האירועים מקביל. הקרע שבין החתן לחותן הולך ומתרחב, עד שבסופו של דבר בורח החתן מהחותן בסיוע האישה, המשתפת פעולה עם בעלה נגד אביה: אל יעקב מצטרפות נשותיו בבריחתו (בראשית ל"א, יד-יז), ומיכל מצילה את דוד מיד אנשי שאול (שמ"א י"ט, יא-יז). מעניין, שבשני המקרים מוזכרים אצל האישה התרפים (בראשית ל"א, לד; שמ"א י"ט, יג).[10]

ו. בשני הסיפורים מתקיים בסופו של דבר מפגש בין החותן-הרודף ובין החתן-הנרדף, ובסיכומו משלימים הצדדים זה עם זה, נשבעים זה לזה בה', ושמים את ה' שופט ביניהם:

אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי נָחוֹר יִשְׁפְּטוּ בֵינֵינוּ אֱלֹהֵי אֲבִיהֶם (בראשית ל"א, נג);

וְהָיָה ה' לְדַיָּן וְשָׁפַט בֵּינִי וּבֵינֶךָ (שמ"א כ"ד, טו).[11]

ברם, דווקא הקבלות אלו מחדדות את ההבדל העיקרי שבין שני הסיפורים. בעוד שאצל יעקב חוזר המקרא שוב ושוב על אהבתו לרחל - "וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל... וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ... וַיֶּאֱהַב גַּם אֶת רָחֵל מִלֵּאָה" (בראשית כ"ט, יח-ל) - אצל דוד נעדר רגש זה לחלוטין. העדר זה מודגש דווקא על ידי הימצאותו הנדירה[12] אצל מיכל: "וַתֶּאֱהַב מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֶת דָּוִד... וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל אֲהֵבַתְהוּ" (שמ"א י"ח, כ-כח).

יתרה מזאת, במהלך הפרק מתברר מה באמת עומד מאחורי התלבטותו של דוד אם לשאת את מיכל:

וַיֹּאמֶר דָּוִד הַנְקַלָּה בְעֵינֵיכֶם הִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ... (שם, כג);

וַיִּשַׁר הַדָּבָר בְּעֵינֵי דָוִד[13] לְהִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ (שם, כו);

וַיָּבֵא דָוִד אֶת עָרְלֹתֵיהֶם וַיְמַלְאוּם לַמֶּלֶךְ לְהִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ (שם, כז).

כך אפוא התחילה מערכת היחסים שבין דוד ומיכל: אהבה חד-צדדית של מיכל, אל מול הסכמה של דוד לנישואין מן השיקול הצדדי "לְהִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ". אין ספק, שחוסר איזון זה אינו מצב מיטבי, וכפי שנראה, הוא השורש לכל ההתנהלות הבעייתית שהייתה בהמשך.

בשולי הדברים נעיר, שלהקבלה זו יש משמעות נוספת: הקבלת שאול ללבן הארמי. הקבלה זו בין שני החותנים שאינם עומדים בהתחייבויותיהם אינה מחמיאה, כמובן, לשאול, ומחמירה את השיפוט המקראי השלילי של התנהגותו.