פרק יט - בריחת דוד

  • הרב אמנון בזק

פרק י"ט (1) / בריחת דוד

א. מתכנון עקיף לפעולה ישירה

פרק י"ח התאפיין בניסיונות עקיפים של שאול לפגוע בדוד - מהטלת החנית ועד לדרישת הנדוניה של מאה ערלות פלשתים - והכול מתוך מגמה אחת: "לְהַפִּיל אֶת דָּוִד" (י"ח, כה). בפרקנו עולה שאול שלב - מה שהיה בעבר בלבו, הופך כעת לאמירה מפורשת, אותה הוא חולק עם מקורביו:

(א) וַיְדַבֵּר שָׁאוּל אֶל יוֹנָתָן בְּנוֹ וְאֶל כָּל עֲבָדָיו לְהָמִית אֶת דָּוִד...

בשלב זה קשה לראות מהי העילה הרשמית להמית את דוד, ועל כן נראים דברי בעל המצודות, שכוונת הדברים היא "בערמה ובשגגה היוצאת מבלי דעת שבדבר המלך נעשה", כלומר: אין מדובר עדיין בציווי רשמי, אלא בניסיון לפגוע בדוד באופן נסתר.

ואולם, כאן ניכרת טעותו של שאול. פנייתו גם ליורש העצר, יונתן, מעידה כי שאול לא עמד על עומק הקשר שחש בנו כלפי דוד:

(א) ...וִיהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל חָפֵץ בְּדָוִד מְאֹד: (ב) וַיַּגֵּד יְהוֹנָתָן לְדָוִד לֵאמֹר מְבַקֵּשׁ שָׁאוּל אָבִי לַהֲמִיתֶךָ וְעַתָּה הִשָּׁמֶר נָא בַבֹּקֶר וְיָשַׁבְתָּ בַסֵּתֶר וְנַחְבֵּאתָ: (ג) וַאֲנִי אֵצֵא וְעָמַדְתִּי לְיַד אָבִי בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם וַאֲנִי אֲדַבֵּר בְּךָ אֶל אָבִי וְרָאִיתִי מָה וְהִגַּדְתִּי לָךְ:

יונתן מודיע לדוד על השינוי שחל אצל שאול, ובד בבד מספר לדוד על תכניתו לשכנע את שאול לחזור בו ממחשבותיו על דוד. בהצעה של יונתן יש נקודה מעורפלת: מצד אחד, הוא אומר לדוד להסתתר בשדה; מצד שני, הוא אומר שיגיד לדוד מה אמר שאול - ואם כן, לשם מה צריך דוד להסתתר בשדה? לדעת רד"ק, כוונת יונתן היא שדוד עצמו ישמע את הדברים הטובים שיאמר עליו לשאול, אך אם לא ישמע - יאמר לו אותם יונתן. רבנו ישעיה, לעומת זאת, פירש שהכוונה הייתה שהוא יהיה קרוב לדוד, ואם התשובה תהיה שלילית, הוא יוכל לדווח לדוד על כך מיד, כדי שיוכל לברוח. בשלב זה נסתפק בפירושים אלו, אך נקדים כבר עתה ונאמר, כי בפרק הבא תתברר המשמעות הרבה שתהיה לעניין בהמשך.

מכל מקום, יונתן מגשים את תכניתו, ומשכנע את אביו במילים נרגשות שאין לפגוע בדוד:

(ד) וַיְדַבֵּר יְהוֹנָתָן בְּדָוִד טוֹב אֶל שָׁאוּל אָבִיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַל יֶחֱטָא הַמֶּלֶךְ בְּעַבְדּוֹ בְדָוִד כִּי לוֹא חָטָא לָךְ וְכִי מַעֲשָׂיו טוֹב לְךָ מְאֹד: (ה) וַיָּשֶׂם אֶת נַפְשׁוֹ בְכַפּוֹ וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיַּעַשׂ ה' תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה לְכָל יִשְׂרָאֵל רָאִיתָ וַתִּשְׂמָח וְלָמָּה תֶחֱטָא בְּדָם נָקִי לְהָמִית אֶת דָוִד חִנָּם:

בדבריו משתמש יונתן בכמה אמצעי שכנוע טקטיים:

1. יונתן פותח במילים "אַל יֶחֱטָא הַמֶּלֶךְ בְּעַבְדּוֹ בְדָוִד", כלומר: הוא מציין שיחסו של שאול לדוד הוא בגדר חטא, אך מדגיש כי שאול הוא המלך, ודוד - עבדו, ובכך מעמיק את תחושת הביטחון אצל שאול. יונתן גם פותח בגוף שלישי, בלשון כבוד - "אַל יֶחֱטָא" - ורק בהמשך, כשהדיבור הופך להיות קרוב יותר, עובר יונתן לגוף שני, ואז הוא כבר מרשה לעצמו לפרט באופן תקיף יותר: "וְלָמָּה תֶחֱטָא בְּדָם נָקִי לְהָמִית אֶת דָוִד חִנָּם".

2. יונתן מציג, מצד אחד, את מסירותו של דוד, ששם נפשו בכפו בקרב עם הפלשתי, ומזכיר לשאול נשכחות: "רָאִיתָ וַתִּשְׂמָח".[1] עם זאת, גם כאן משתדל יונתן שלא להפריז בכוחו של דוד, ומדגיש: "וַיַּעַשׂ ה' תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה לְכָל יִשְׂרָאֵל", כלומר, שהתשועה באה מאת ה'.

3. אזכור התשועה מתקשר להיבט נוסף. לאחר המלחמה המוצלחת נגד עמון מסופר: "וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל שְׁמוּאֵל מִי הָאֹמֵר שָׁאוּל יִמְלֹךְ עָלֵינוּ תְּנוּ הָאֲנָשִׁים וּנְמִיתֵם. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לֹא יוּמַת אִישׁ בַּיּוֹם הַזֶּה כִּי הַיּוֹם עָשָׂה ה' תְּשׁוּעָה בְּיִשְׂרָאֵל" (י"א, יב-יג). שאול קבע אפוא את העיקרון, שאין הורגים אנשים ביום שבו עשה ה' תשועה לישראל. את הטענה הזו העלה, כזכור, העם, בשעה שרצה שאול להמית את יונתן, לאחר שהלה הפר בשגגה את החרם וטעם מיערת הדבש: "וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל שָׁאוּל הֲיוֹנָתָן יָמוּת אֲשֶׁר עָשָׂה הַיְשׁוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל חָלִילָה חַי ה' אִם יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת רֹאשׁוֹ אַרְצָה כִּי עִם אֱ-לֹהִים עָשָׂה הַיּוֹם הַזֶּה וַיִּפְדּוּ הָעָם אֶת יוֹנָתָן וְלֹא מֵת" (י"ד, מה), כלומר: אם ביום שעשה ה' תשועה לישראל אין ממיתים איש, קל וחומר שאין ממיתים את מי שעשה את הישועה. והנה, באותו טיעון שהציל בעבר אותו עצמו, משתמש כעת יונתן כדי להציל את דוד, שנטל גם הוא חלק בישועה (שאותה הוא מייחס אמנם לקב"ה), ועל כן אין מקום להמיתו.

בשלב זה מצליח יונתן במשימתו:

(ו) וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל בְּקוֹל יְהוֹנָתָן וַיִּשָּׁבַע שָׁאוּל חַי ה' אִם יוּמָת: (ז) וַיִּקְרָא יְהוֹנָתָן לְדָוִד וַיַּגֶּד לוֹ יְהוֹנָתָן אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיָּבֵא יְהוֹנָתָן אֶת דָּוִד אֶל שָׁאוּל וַיְהִי לְפָנָיו כְּאֶתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם:

אך הצלחתו של יונתן לא נמשכה לאורך זמן. שוב מתרחשת מלחמה עם הפלשתים, ושוב זוכה דוד לניצחון גדול:

(ח) וַתּוֹסֶף הַמִּלְחָמָה לִהְיוֹת וַיֵּצֵא דָוִד וַיִּלָּחֶם בַּפְּלִשְׁתִּים וַיַּךְ בָּהֶם מַכָּה גְדוֹלָה וַיָּנֻסוּ מִפָּנָיו:

תחושת הקנאה והתסכול של שאול שבה ועולה אף היא - עד כדי הסיטואציה הבאה, החוזרת במידה רבה על ההתרחשות בפרק הקודם:

(ט) וַתְּהִי רוּחַ ה' רָעָה אֶל שָׁאוּל וְהוּא בְּבֵיתוֹ יוֹשֵׁב וַחֲנִיתוֹ בְּיָדוֹ וְדָוִד מְנַגֵּן בְּיָד: (י) וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכּוֹת בַּחֲנִית בְּדָוִד וּבַקִּיר וַיִּפְטַר מִפְּנֵי שָׁאוּל וַיַּךְ אֶת הַחֲנִית בַּקִּיר וְדָוִד נָס וַיִּמָּלֵט בַּלַּיְלָה הוּא:

וכבר עמדנו גם על השוני בין שתי ההתרחשויות: בפרק הקודם הטיל שאול את החנית באופן אקראי כביכול, מבלי שדוד ישים לב כי הוא מנסה לפגוע בו; כאן מנצל שאול באופן ישיר את הימצאותו, ככל הנראה, ביחידות עם דוד, ומנסה להרגו בשעה שרוח ה' רעה נחה עליו. דוד מצליח להיחלץ, אך הוא מבין כי אין עוד מקום להמשיך לשרת את שאול.[2]

לדוד לא נותרה בררה אלא לברוח, אבל בעצם בריחתו הוא גם יוצר עבור שאול עילה רשמית להרגו. מעתה נחשב דוד למורד במלכות, ואנשי שאול מגויסים ללכדו.

ב. התרפים וכביר העִזים

בפרק הקודם עמדנו על ראשיתה של מערכת היחסים בין דוד ומיכל. כאן אנו קוראים על שיאה החיובי של מערכת זו, עת מסכנת מיכל את עצמה ומעדיפה להציל את בעלה מפני שאול אביה, ואף לרמות את אביה לשם כך:

(יא) וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים אֶל בֵּית דָּוִד לְשָׁמְרוֹ וְלַהֲמִיתוֹ בַּבֹּקֶר[3] וַתַּגֵּד לְדָוִד מִיכַל אִשְׁתּוֹ לֵאמֹר אִם אֵינְךָ מְמַלֵּט אֶת נַפְשְׁךָ הַלַּיְלָה מָחָר אַתָּה מוּמָת: (יב) וַתֹּרֶד מִיכַל אֶת דָּוִד בְּעַד הַחַלּוֹן וַיֵּלֶךְ וַיִּבְרַח וַיִּמָּלֵט:[4] (יג) וַתִּקַּח מִיכַל אֶת הַתְּרָפִים וַתָּשֶׂם אֶל הַמִּטָּה וְאֵת כְּבִיר הָעִזִּים שָׂמָה מְרַאֲשֹׁתָיו וַתְּכַס בַּבָּגֶד: (יד) וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים לָקַחַת אֶת דָּוִד וַתֹּאמֶר חֹלֶה הוּא:[5] (טו) וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל אֶת הַמַּלְאָכִים לִרְאוֹת אֶת דָּוִד[6] לֵאמֹר הַעֲלוּ אֹתוֹ בַמִּטָּה אֵלַי לַהֲמִתוֹ: (טז) וַיָּבֹאוּ הַמַּלְאָכִים וְהִנֵּה הַתְּרָפִים אֶל הַמִּטָּה וּכְבִיר הָעִזִּים מְרַאֲשֹׁתָיו: (יז) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל מִיכַל לָמָּה כָּכָה רִמִּיתִנִי וַתְּשַׁלְּחִי אֶת אֹיְבִי וַיִּמָּלֵט וַתֹּאמֶר מִיכַל אֶל שָׁאוּל הוּא אָמַר אֵלַי שַׁלְּחִנִי לָמָה אֲמִיתֵךְ:

אכן, בעוד שבפרק הקודם כונתה מיכל "בת שאול" (י"ח, כ, כז, כח), כאן היא מכונה "מיכל אשתו". בהמשך הספר, עם היחלשות הקשר בין השניים, חוזרת מיכל להיחשב "בת שאול" (עיין שמ"ב ג', יג; ו', טז, כ, כג).

ברם, את עיקר עיוננו בפסוקים אלו נייחד לשימוש בתרפים ובכביר העזים. כבר תמהו רבים למה היו תרפים בביתו של דוד, שהרי מסיפור גנֵבת התרפים של לבן בידי רחל (בראשית ל"א, יט-לז) משתמע, שהתרפים שימשו כעבודה זרה. אמנם כבר עמדנו[7] בעקבות הרמב"ן (שם, יט) על כך, שהתרפים לא היו עבודה זרה רגילה, אלא שימשו ככלי לגילוי עתידות, וכפי שמצינו בכמה מקומות במקרא, כגון בפסוק "כִּי הַתְּרָפִים דִּבְּרוּ אָוֶן וְהַקּוֹסְמִים חָזוּ שֶׁקֶר" (זכריה י', ב); ברשימת השיקוצים שבִּיער יאשיהו, הכוללת כלים נוספים לגילוי עתידות ונסתרות - "וְגַם אֶת הָאֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעֹנִים וְאֶת הַתְּרָפִים" (מל"ב כ"ג, כד); ועוד. השימוש שעשתה מיכל בתרפים מתבהר על פי דברי ראב"ע בבראשית (שם): "שהתרפים הם על צורות בני אדם... והעד שהתרפים כן, התרפים ששמה מיכל בת שאול במיטה, עד שחשבו שומרי הבית שהם דוד". מיכל השתמשה, אם כן, בתרפים, שלהם צורת אדם, על מנת להטעות את שליחי שאול.

ואולם, בעוד שהמושג "תרפים" מוכר וידוע במקרא, הרי המונח "כביר העזים" הוא צירוף יחידאי, שמובנו עמום. מפרשי המקרא העלו השערות שונות, שהמשותף לכולן הוא שכביר העזים היה מרכיב נוסף בהסוואה, שנועד לדמות את הראש והשֵׂער. רש"י פירש: "עור מופשט שלם כחמת... לפי שאין לתרפים שיער, וזה דומה לשיער אדם"; רד"ק כתב "כר עשוי משער עזים"; ור' ישעיה פירש בעקבות התרגום - "נאד של עזים".

פירוש מפתיע מציע יוסף בן מתתיהו (קדמוניות היהודים, ספר שישי י"א, ד [217], מהד' שליט): "אחר כך הציעה מיטה בשביל חולה כביכול... ושמה כבד של עזים תחת השמיכות... ומחמת זעזועי הכבד, שהיו מניעים את המכסה, נמצאו דבריה נאמנים בעיניהם, שהדבר המוטל (לפניהם) הוא דוד הנושם בכבדות". מקורו של פירוש זה בתרגום השבעים, שתרגם את המילים "כביר העזים": 'כבד עזים'. חידושו של יוספוס הוא בהסבר שהכבד שימש, על ידי תנועתו, לסייע ביצירת התחושה שאדם חי, הנושם בכבדות, נמצא מתחת לכיסוי הבגד. הקושי בהסברו הוא שכביר העזים הונח "מְרַאֲשֹׁתָיו": אם תפקיד הכבד היה לדמות נשימה, צריך היה להניחו באזור החזה! מכל מקום, על פי דרכם של השבעים נוכל לפרש כי 'כביר' הנו 'כבד', שהרי מצינו במקרא ובכתבי היד השונים דוגמות רבות לחילופי האותיות ד' ור'.[8]

לפירוש זה ניתן להביא ראיה מכרעת, השופכת אור חדש על הפרק כולו. כשמתאר יחזקאל את דרכי ניחושיו של מלך בבל, המתלבט אם לעלות על ירושלים או על רבת בני עמון, הוא מספר:

כִּי עָמַד מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל אֵם הַדֶּרֶךְ בְּרֹאשׁ שְׁנֵי הַדְּרָכִים לִקְסָם קָסֶם קִלְקַל בַּחִצִּים שָׁאַל בַּתְּרָפִים רָאָה בַּכָּבֵד
(יחזקאל כ"א, כו).

והרי זה כתוב נוסף המצרף תרפים עם כבד! ואכן, השימוש בכבד ככלי לגילוי עתידות מוכר אף הוא כנוהג נפוץ בזמן הקדום, ואף חז"ל הזכירו מנהג זה (ראה קוהלת רבה פרשה יב, ח - "כהדין ערבאה דהוה נכיס אימרא וחזי בכבדא").

ייתכן אפוא, שלא במקרה מתאר המקרא כי מיכל השתמשה דווקא באביזרים אלו. אם "כביר" הוא אכן כבד, הרי שבסייעה לדוד להימלט משאול השתמשה מיכל בשני כלים לגילוי עתידות.

קודם שנעמוד על משמעותה של תופעה מעניינת זו, נציין גורם נוסף, המשתלב היטב בתמונה הכללית. המשכו של הסיפור בפרק כ', מתאר את ניסיונם של דוד ויהונתן לעמוד על כוונותיו של שאול על ידי בדיקת תגובתו של המלך להעדרו של דוד מסעודת החודש. על שאלתו של דוד כיצד יֵדע מה הייתה תגובתו של שאול, עונה יהונתן:

וְשִׁלַּשְׁתָּ תֵּרֵד מְאֹד... וַאֲנִי שְׁלֹשֶׁת הַחִצִּים צִדָּה אוֹרֶה לְשַׁלַּח לִי לְמַטָּרָה. וְהִנֵּה אֶשְׁלַח אֶת הַנַּעַר לֵךְ מְצָא אֶת הַחִצִּים אִם אָמֹר אֹמַר לַנַּעַר הִנֵּה הַחִצִּים מִמְּךָ וָהֵנָּה קָחֶנּוּ וָבֹאָה כִּי שָׁלוֹם לְךָ וְאֵין דָּבָר חַי ה'. וְאִם כֹּה אֹמַר לָעֶלֶם הִנֵּה הַחִצִּים מִמְּךָ וָהָלְאָה לֵךְ כִּי שִׁלַּחֲךָ ה'
(כ', יט-כב).

הנה כי כן, בהמשך הסיפור נעשה שימוש באביזר הקסמים השלישי של מלך בבל - החצים! נקודה זו משלימה את ההשוואה בין מיכל ויהונתן, בני שאול: שניהם אהבו את דוד; שניהם הצילוהו מיד אביהם על ידי שילוחו; וכעת נוכל להוסיף, כי שניהם גם השתמשו בכלים לגילוי עתידות תוך כדי סיועם לדוד. מה אפוא משמעותה של תופעה זו?

בפרק כ"ח מספר הכתוב: "וְשָׁאוּל הֵסִיר הָאֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעֹנִים מֵהָאָרֶץ" (כ"ח, ג). לכאורה מדובר בפעולה חיובית של שאול - קיום מצוות התורה "לֹא יִמָּצֵא בְךָ... וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים" (דברים י"ח, י-יא). ואולם, אזכור פעולה זו דווקא בפרק המספר על כישלונו של שאול בהליכה לבעלת האוב בעין דור, מלמד כי המקרא לא דרש זאת לזכותו. הסיבה מובנת: בהכרתת האובות והידעונים קיים שאול רק את חציו הראשון של צו ה' בעניין גילוי העתידות - הכרתת הקוסמים, הקשורים באופן ישיר לעבודה זרה. אבל לציווי זה יש גם השלמה: "נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן... וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ" (שם, טו-יט). התורה אינה שוללת את האפשרות לדעת עתידות על ידי כוחות על-טבעיים, אך היא אוסרת לשמוע לעובדי העבודה הזרה, ומנגד דורשת ציות מוחלט לדברי נביא ה'. שאול ביצע אפוא רק את הפעולה החיצונית - הכרתת האובות והידעונים; אך מה ערך יש לפעולה זו, אם שאול עובר על עיקרו של הציווי - השמיעה לנביא?!

שאול שמע משמואל שהמלך שעתיד להחליפו כבר נבחר, וסביר להניח שידע כי הכוונה לדוד. למרות זאת, הוא רודף את דוד בכל כוחו, ומשקיע בכך את כל מאמציו. הכרתת האובות והידעונים לא הביאה, אם כן, לשמיעה בקול ה' - אדרבה, שאול מתאמץ מאוד למנוע את התגשמות הנבואה.

אך סמלי אפוא הדבר, שבני שאול השתמשו בתרפים, בכבד ובחצים - כלים ששימשו רבים מעובדי העבודה הזרה לגילוי עתידות - דווקא כסיוע להגשמת דבר ה'. בכך מוכיח המקרא כי לא המכשיר החיצוני הוא הקובע את אופי הדברים, אלא התוכן הפנימי. השמיעה בקול ה' והציות לנביאיו הם הקובעים, ומתוכם נובע הערך של הכרתת הקוסמים והמכשפים. כשם ששאול רוקן את הציווי החיצוני מתוכנו הפנימי, ובכך השמיט את הקרקע מתחת לתועלת שבמעשיו, כך - מידה כנגד מידה - נותקו הכלים החיצוניים ממשמעותם הרווחת, ואדרבה, הפכו לכלים המסייעים להגשמת רצון ה'.[9]



[1] אמנם בפרק י"ז לא הוזכר ששאול שמח על כך, אך הדבר מובן מעצם ההתרחשות. התופעה של השלמת פרטים מסיפור מוקדם בשלב מאוחר יותר מוכרת בהקשרים אחרים, כגון: בראשית ל"א, ז ("וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי וְהֶחֱלִף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים"); שם מ"ב, כא ("אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ"), וכפי שמציין רמב"ן שם - "מדרך הכתובים שמקצרים במקום אחד ומאריכים בו במקום אחר".

[2] מעניינת ההקבלה האירונית שבין פס' ח, "וַתּוֹסֶף הַמִּלְחָמָה לִהְיוֹת וַיֵּצֵא דָוִד וַיִּלָּחֶם בַּפְּלִשְׁתִּים וַיַּךְ בָּהֶם מַכָּה גְדוֹלָה וַיָּנֻסוּ מִפָּנָיו", לבין פס' י - "וַיַּךְ אֶת הַחֲנִית בַּקִּיר וְדָוִד נָס וַיִּמָּלֵט בַּלַּיְלָה הוּא": בעוד שדוד מכה בפלשתים ומניס אותם, מנסה שאול להכות בדוד ומניס אותו.

[3] מדוע לא נכנסו שליחיו של שאול לעצור את דוד ולהמיתו בלילה? נראה, שלא היה מקובל להיכנס לביתו של אדם באמצע הלילה, בשעה שהוא נמצא עם אשתו. וכן מצינו אף אצל הפלשתים, שחיכו לשמשון בלילה בעזה, אך המתינו עד הבוקר כדי להמיתו (שופטים ט"ז, ב).

[4] סדרת הפעולות הללו מתארת כיצד הצליח דוד להתחמק מן השומרים: תחילה הלך לאטו, כדי שלא לעורר חשד, ורק אחר כך מיהר להימלט מן האזור כל עוד נפשו בו.

[5] המלאכים באו מן הסתם בבוקר, ובינתיים הצליח דוד להימלט. בטענה כי דוד חולה מרוויחה מיכל זמן נוסף עבורו, שכן המלאכים שבים אל שאול, ורק לאחר מכן הם חוזרים עם הפקודה להביא את דוד בכל מצב. סביר להניח, שהמלאכים ראו מרחוק את התרפים ואת כביר העזים וחשבו בטעות כי זהו דוד, ומשום כך לא עמדו כבר בשלב זה על בריחתו.

[6] ממילים אלו ניתן להסיק, ששאול שאל את המלאכים אם ראו את דוד בבירור, ומשהשיבו בשלילה, שלח אותם עם צו מפורש לראות את דוד, ואם אכן חולה הוא, להביאו אליו במיטתו.

[7] הדברים נתבארו בקיצור בעיוננו לפרק ד', בהקבלה שבין מות אשת פינחס בעקבות לקיחת ארון ה' למות רחל בעקבות לקיחת התרפים (שיעור 8), וביתר הרחבה במאמרי "התרפים וכביר העזים", מגדים כד, תשנ"ה, עמ' 53-60.

[8] כגון: בראשית י', ג-ד, "וּבְנֵי גֹּמֶר אַשְׁכְּנַז וְרִיפַת וְתֹגַרְמָה. וּבְנֵי יָוָן אֱלִישָׁה וְתַרְשִׁישׁ כִּתִּים וְדֹדָנִים", לעומת דה"א א', ו-ז, "וּבְנֵי גֹּמֶר אַשְׁכְּנַז וְדִיפַת וְתוֹגַרְמָה. וּבְנֵי יָוָן אֱלִישָׁה וְתַרְשִׁישָׁה כִּתִּים וְרוֹדָנִים" (ועיין ברד"ק שם, שהרחיב על התופעה); במדבר א', יד, "אליסף בן דעואל", לעומת במדבר ב', יד, "אליסף בן רעואל"; והשווה שמ"ב כ"ב, מג לתהילים י"ח, מג; ועוד (ועיין עוד במאמרו של י' אליצור, "קוצו של דלת", בתוך: ספר היובל לרב מרדכי ברויאר, ירושלים תשנ"ב, עמ' 620-615). בכמה מקומות מעיר בעל מנחת שי על חילופי ד' ור' בין כתבי יד שונים: ביהושע ט"ו, נב "ודומה" (וכן במהדורת קורן), לעומת "ורומה" בכמה כתבי יד (וכך במהדורת הרב ברויאר); בשמ"ב ח', ג ועוד מופיע השם "הדדעזר", אך בכמה כתבי יד - "הדרעזר"; בדה"א י"ב, ח נכתב "מן הגדור", ובכמה כתבי יד - "מן הגדוד"; וכמותם רבים. חילופי ד' ור' יש גם בין הכתיב והקרי בכמה מקומות, למשל: במשלי י"ט, יט כתיב "גרל חמה", והקרי הוא "גדל חמה".

התופעה השכיחה של חילופי ד' ור' יכולה לסייע בפירוש מקומות קשים. כך, למשל, את הנאמר ביהושע ט', ד על הגבעונים "וילכו וַיִּצְטַיָּרוּ", תרגם יונתן "ואזדוודו", כלומר - 'ויצטיידו'; וכן פירש אברבנאל שם. וכך פירש רש"י לאיוב ט"ו, כד "לכידור": "ויש לפותרו באותיות המתחלפות ר' בד'... 'לכידור' כמו 'לכידוד' ". ועיין פירוש רב שמואל בר חפני גאון (מהדורת גרינבאום, ירושלים תשל"ט) לבראשית מ"א, יח (ובהערת המהדיר 79).

[9] בכך יש דמיון למה שראינו בפרק ד': גם שם סברו בני ישראל שעצם הבאת הארון תציל אותם, במקום לתקן את דרכיהם ולשוב בתשובה; אך בפועל דווקא הגדיל הדבר את נחישותם של הפלשתים, והביא למפלה של ישראל במלחמה.