דילוג לתוכן העיקרי

שמואל א | פרק י"ט | דוד אצל שמואל

קובץ טקסט

פרק י"ט (2) / דוד אצל שמואל

א. וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים

לאחר שנמלט מביתו בעזרת מיכל, פונה דוד אל הכתובת הנראית לו, כנראה, הטבעית ביותר - שמואל הנביא:

(יח) וְדָוִד בָּרַח וַיִּמָּלֵט וַיָּבֹא אֶל שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה וַיַּגֶּד לוֹ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ שָׁאוּל וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁמוּאֵל וַיֵּשְׁבוּ בְּנָיוֹת:

מהפסוק אין לדעת אם הפנייה לשמואל נבעה מתחושה כי בביתו יוכל דוד למצוא ביטחון, או שמא דוד הולך לשמואל במחשבה ששמואל, שמשח אותו למלך, יפעיל את השפעתו על שאול על מנת שלא יפגע בדוד. מכל מקום, שמואל אינו חושב לפנות לשאול, וברור לו שיחסיו עמו הגיעו לקרע שלא ניתן לאחותו. אדרבה, שמואל אמנם פורס את חסותו על דוד, אך מתברר שאין הוא סומך על הנס, והוא יוצא מביתו ועובר עם דוד לניות כדי להתחמק משאול. אלא שההתחמקות לא הועילה:

(יט) וַיֻּגַּד לְשָׁאוּל לֵאמֹר הִנֵּה דָוִד בְּנָיוֹת בָּרָמָה:

מסתבר אפוא, שהתכנית הא-לוהית לא הסתפקה במילוט דוד מיד שאול; כדי לסגור את המעגל כולו, נדרש עוד מפגש אחרון בין שמואל לשאול. בנקודה זו מתרחשת סיטואציה הנראית, במידה רבה, קומית ביותר:

(כ) וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים לָקַחַת אֶת דָּוִד וַיַּרְא אֶת לַהֲקַת הַנְּבִיאִים נִבְּאִים וּשְׁמוּאֵל עֹמֵד נִצָּב עֲלֵיהֶם וַתְּהִי עַל מַלְאֲכֵי שָׁאוּל רוּחַ אֱ-לֹהִים וַיִּתְנַבְּאוּ גַּם הֵמָּה: (כא) וַיַּגִּדוּ לְשָׁאוּל וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֲחֵרִים וַיִּתְנַבְּאוּ גַּם הֵמָּה[1] וַיֹּסֶף שָׁאוּל וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים שְׁלִשִׁים וַיִּתְנַבְּאוּ גַּם הֵמָּה:

מה טיבו של סיפור מוזר זה? ראשית, יש לשים לב לביטוי 'וישלח שאול מלאכים', החוזר בשני פסוקים אלו, בווריאציות שונות, שלוש פעמים - המצטרפות לשלוש פעמים נוספות בפסוקים הקודמים (פס' יא, יד, טו)! מדוע חוזר הפרק שש פעמים על צירוף זה?

דומה, שהשימוש הרב בשליחים מלמד על מידה של חוסר שליטה. שליחת אנשים שוב ושוב לפעולות שונות מעידה על לחץ מסוים בו נתון המלך, המודע לכך שאין הוא יכול לעשות פעולות אלו מבחינה מוסרית. דוגמה בולטת להתנהגות מעין זו אנו מוצאים בפרשת דוד ובת שבע, שגם היא התחילה באופן דומה: "וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיִּדְרֹשׁ לָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר הֲלוֹא זֹאת בַּת שֶׁבַע בַּת אֱלִיעָם אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי. וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים וַיִּקָּחֶהָ וַתָּבוֹא אֵלָיו וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ" (שמ"א י"א, ג-ד) - ובהמשך אותו פרק חוזרת התופעה עוד שלוש פעמים (שם פס' ו, יד, כז).

אשר למה שאירע בפועל, כבר עמדנו בעבר[2] על תופעת ההתנבאות, שמלאכיו של שאול נוטלים בה כאן חלק בעל כורחם. ואולם, הדמות המרכזית בסיפור הוא דווקא שאול, המסרב להבין את הלקח, ושולח שוב ושוב מלאכים נוספים, בעיקשות המזכירה את התנהגותם של הפלשתים בתחילת הספר[3] - ולא נתקררה דעתו עד שהלך בעצמו אל שמואל. ברור, שעצם התעקשותו של שאול שלא להבין את המסר הרוחני במה שקרה לשליחיו הִנָּהּ לגנותו, ומעידה על השפל הרוחני שאליו הידרדר.

ב. בין שמואל לאליהו

אך נראה שיש בפסוקים אלו גם מסר נוסף. קשה שלא לראות את הדמיון בין הסיטואציה המתוארת כאן לבין אירוע אחר, מאוחר יותר, שאף בו ניסה מלך ישראל לפגוע בנביא המתנגד לדרכו על ידי שליחת אנשים, ואף שם נכשל שלוש פעמים. כך מספר הנביא על אחריתו של אחזיה בן אחאב: "וַיָּחַל וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לְכוּ דִרְשׁוּ בְּבַעַל זְבוּב אֱלֹהֵי עֶקְרוֹן אִם אֶחְיֶה מֵחֳלִי זֶה" (מל"ב א', ב). אליהו הנביא פוגש את המלאכים ואומר להם דברים קשים על דרישתו של המלך באלילים: "הַמִבְּלִי אֵין אֱ-לֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל אַתֶּם הֹלְכִים לִדְרֹשׁ בְּבַעַל זְבוּב אֱלֹהֵי עֶקְרוֹן. וְלָכֵן כֹּה אָמַר ה' הַמִּטָּה אֲשֶׁר עָלִיתָ שָּׁם לֹא תֵרֵד מִמֶּנָּה כִּי מוֹת תָּמוּת" (שם, ג-ד). המלאכים שבים אל אחזיה, וכשהוא מבין שאליהו הוא זה ששלח אותם אליו בחזרה, הוא מבקש לתפוס את אליהו על ידי שליחת אחרים אליו:

וַיִּשְׁלַח אֵלָיו שַׂר חֲמִשִּׁים וַחֲמִשָּׁיו וַיַּעַל אֵלָיו וְהִנֵּה יֹשֵׁב עַל רֹאשׁ הָהָר וַיְדַבֵּר אֵלָיו אִישׁ הָאֱ-לֹהִים הַמֶּלֶךְ דִּבֶּר רֵדָה. וַיַּעֲנֶה אֵלִיָּהוּ וַיְדַבֵּר אֶל שַׂר הַחֲמִשִּׁים וְאִם אִישׁ אֱ-לֹהִים אָנִי תֵּרֶד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וְתֹאכַל אֹתְךָ וְאֶת חֲמִשֶּׁיךָ וַתֵּרֶד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וַתֹּאכַל אֹתוֹ וְאֶת חֲמִשָּׁיו.

וַיָּשָׁב וַיִּשְׁלַח אֵלָיו שַׂר חֲמִשִּׁים אַחֵר וַחֲמִשָּׁיו וַיַּעַן וַיְדַבֵּר אֵלָיו אִישׁ הָאֱ-לֹהִים כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ מְהֵרָה רֵדָה. וַיַּעַן אֵלִיָּה וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם אִם אִישׁ הָאֱ-לֹהִים אָנִי תֵּרֶד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וְתֹאכַל אֹתְךָ וְאֶת חֲמִשֶּׁיךָ וַתֵּרֶד אֵשׁ אֱ-לֹהִים מִן הַשָּׁמַיִם וַתֹּאכַל אֹתוֹ וְאֶת חֲמִשָּׁיו.

וַיָּשָׁב וַיִּשְׁלַח שַׂר חֲמִשִּׁים שְׁלִשִׁים וַחֲמִשָּׁיו וַיַּעַל וַיָּבֹא שַׂר הַחֲמִשִּׁים הַשְּׁלִישִׁי וַיִּכְרַע עַל בִּרְכָּיו לְנֶגֶד אֵלִיָּהוּ וַיִּתְחַנֵּן אֵלָיו וַיְדַבֵּר אֵלָיו אִישׁ הָאֱ-לֹהִים תִּיקַר נָא נַפְשִׁי וְנֶפֶשׁ עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה חֲמִשִּׁים בְּעֵינֶיךָ. הִנֵּה יָרְדָה אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וַתֹּאכַל אֶת שְׁנֵי שָׂרֵי הַחֲמִשִּׁים הָרִאשֹׁנִים וְאֶת חֲמִשֵּׁיהֶם וְעַתָּה תִּיקַר נַפְשִׁי בְּעֵינֶיךָ. וַיְדַבֵּר מַלְאַךְ ה' אֶל אֵלִיָּהוּ רֵד אוֹתוֹ אַל תִּירָא מִפָּנָיו וַיָּקָם וַיֵּרֶד אוֹתוֹ אֶל הַמֶּלֶךְ (שם, ט-טו).

הרי לנו שוב מלך עקשן, המסרב להכיר בעצמתו של הנביא. עצם ההקבלה בין שאול לאחזיה, שעליו נאמר "וַיַּעֲבֹד אֶת הַבַּעַל וַיִּשְׁתַּחֲוֶה לוֹ וַיַּכְעֵס אֶת ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אָבִיו" (מל"א כ"ב, נד), מחריפה את גנותו של שאול. דווקא שר החמישים השלישי מוצג בסיפור זה כדמות חיובית יותר משאול: הוא מכיר בכך שאם אירוע חריג חזר על עצמו פעמיים, הרי שהוא עלול לחזור גם בשלישית, ועל כן הוא מתחנן לאליהו על נפשו.

מלבד ההקבלה בין שאול לאחזיה, יש כאן גם הקבלה מעניינת בין אליהו לשמואל. לא כאן המקום להרחיב על דמותו של אליהו, אך אין ספק שהאש היא אחד המאפיינים המרכזיים בדרכו הסוערת: אליהו מבסס את אמונת העם כולו במעמד הר הכרמל על ירידת האש מן השמים (מל"א י"ח), והוא חוזר על המסר גם בסיפור שלפנינו - "וְאִם אִישׁ אֱ-לֹהִים אָנִי תֵּרֶד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וְתֹאכַל אֹתְךָ וְאֶת חֲמִשֶּׁיךָ". ואולם, ספק אם דרך זו, של הטלת פחד ואימה, אכן יעילה בהדרכת עם ישראל. כבר בחורב, בין מעמד הכרמל לבין סיפור אחזיה, העיד ה' באליהו - "לא באש ה' " (שם י"ט, יב). סיפור שרי החמישים מעיד שאליהו לא הפנים את המסר, ועל כן נגזר עליו להיפרד מן העולם, דבר שאותו הוא עושה ב"רכב אש וסוסי אש" (מל"ב ב', יא).

לא כן דרכו של שמואל. כשהוא עומד מול שליחי המלך, אין הוא פוגע בהם באש. נהפוך הוא: שמואל מתמודד אתם על ידי העלאתם בדרגה וסיפוחם ל"להקת[4] הנביאים" המתנבאים לפניו. תופעה רוחנית זו היא מיוחדת במינה, אך אינה חסרת תקדים. כבר עמדנו בעבר על קווי הדמיון הרבים שבין דמותו של שמואל לדמותו של משה רבנו,[5] וגם כאן נוצרת מציאות המזכירה אירוע משמעותי בחיי משה:

וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶל הָעָם אֵת דִּבְרֵי ה' וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי הָעָם וַיַּעֲמֵד אֹתָם סְבִיבֹת הָאֹהֶל. וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ. וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה. וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה. וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם. וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם (במדבר י"א, כד-כט).

עמידתו של משה בין שבעים הזקנים ונתינת הרוח ממנו עליהם מזכירים את שמואל הניצב על להקת הנביאים. יתרה מזאת, העובדה שמכוחו של משה זכו לנבואה גם אנשים שלא היו אמורים לקבלה, מקבילה ליכולתו של שמואל לגרום להתנבאותם של שליחי שאול, על אף שגם הם לא היו אמורים לזכות בנבואה.

בפרק זה אנו נפרדים משמואל, אחד מגדולי המנהיגים שעמדו לעם ישראל, וסצנת הפרֵדה ממנו מבטאת את מלוא עצמתו של נביא זה. שמואל, שהצליח לחולל בעם ישראל מהפכה רוחנית משמעותית על ידי עבודה שיטתית ויכולת להתחבר אל העם,[6] יורד מעל במת ההיסטוריה באופן המעורר כבוד והערכה: התמודדות עם מתנגדים, הבאים מכיוון שלילי, על ידי העלאת דרגתם הרוחנית והבאתם עד כדי נבואה.

בליל הקדשתו של שמואל לנביא הדגיש המקרא: "וּדְבַר ה' הָיָה יָקָר בַּיָּמִים הָהֵם אֵין חָזוֹן נִפְרָץ" (שמ"א ג', א). בסיומו של אותו פרק כבר נאמר: "וַיֹּסֶף ה' לְהֵרָאֹה בְשִׁלֹה כִּי נִגְלָה ה' אֶל שְׁמוּאֵל בְּשִׁלוֹ בִּדְבַר ה' " (שם, כא). כעת מתברר, כי היה בכוחו של שמואל להביא את עם ישראל לדרגת נבואה גבוהה, ולספח ללהקות הנביאים גם אנשים רגילים מן העם. זכה שמואל שתתקיים בדורו מקצת נבואתו של יואל בן פתואל:[7]

וְהָיָה אַחֲרֵי כֵן אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם (יואל ג', א).

ג. הֲגַם שָׁאוּל בַּנְּבִיאִם?

כאמור, שאול לא הסתפק בשלוש המשלחות אל שמואל, ובסופו של דבר הוא מחליט ללכת ולנסות לפעול בעצמו:

(כב) וַיֵּלֶךְ גַּם הוּא הָרָמָתָה וַיָּבֹא עַד בּוֹר הַגָּדוֹל אֲשֶׁר בַּשֶּׂכוּ וַיִּשְׁאַל וַיֹּאמֶר אֵיפֹה שְׁמוּאֵל וְדָוִד וַיֹּאמֶר הִנֵּה בְּנָיוֹת בָּרָמָה:

טיבו של "בּוֹר הַגָּדוֹל אֲשֶׁר בַּשֶּׂכוּ" לא נתבאר.[8] מכל מקום, שאלתו של שאול "אֵיפֹה שְׁמוּאֵל וְדָוִד" - במיוחד על רקע המידע שנמסר קודם "הִנֵּה דָוִד בְּנָיוֹת בָּרָמָה" (פס' יט) - מעידה בבירור כי שאול מודע לכך ששמואל ודוד נמצאים יחד, וידיעה זו אינה מעכבת אותו מלהמשיך בדרכו ובמטרתו.

מכל מקום, בנקודה זו חוזרת תופעת ההתנבאות הכפויה וחלה גם על שאול עצמו:

(כג) וַיֵּלֶךְ שָׁם אֶל נָיוֹת בָּרָמָה וַתְּהִי עָלָיו גַּם הוּא רוּחַ אֱ-לֹהִים וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וַיִּתְנַבֵּא עַד בֹּאוֹ בְּנָיוֹת בָּרָמָה: (כד) וַיִּפְשַׁט גַּם הוּא בְּגָדָיו וַיִּתְנַבֵּא גַם הוּא לִפְנֵי שְׁמוּאֵל וַיִּפֹּל עָרֹם כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלָּיְלָה...

שלוש פעמים מופיע בפסוקים אלו הצירוף "גם הוא", אולי כנגד שלוש המשלחות הקודמות. עם זאת, יש לשים לב לתופעות הייחודיות לשאול בהתנבאות זו. ראשית, אצל שאול החלה ההתנבאות עוד טרם הגיעוֹ לשמואל: "וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וַיִּתְנַבֵּא עַד בֹּאוֹ בְּנָיוֹת בָּרָמָה". סביר להניח, שהסיבה לכך היא העובדה ששאול כבר התנבא בעבר והיה רגיל לתופעה, ולכן צלחה עליו רוח ה' עוד בריחוק מן המקום - ובכך יש הקבלה ברורה עוד יותר לפרשת אלדד ומידד.

שנית, אצל שאול נאמר "וַיִּפְשַׁט גַּם הוּא בְּגָדָיו". ממילים אלו משתמע שגם האחרים פשטו את בגדיהם (עיין רד"ק), אף שהדבר לא צוין לעיל. מכל מקום, עצם העובדה שהתופעה תוארה דווקא אצל שאול, ובמיוחד התיאור "וַיִּפֹּל עָרֹם כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלָּיְלָה", מחדדים את הביקורת כלפיו: לא התנבאות של רמה רוחנית גבוהה יש כאן, כי אם לכידתו של מלך העומד לבצע מעשה מעוות על ידי שימוש ברוח ה'.

הפרק מסתיים במילים: "עַל כֵּן יֹאמְרוּ הֲגַם שָׁאוּל בַּנְּבִיאִם" (פס' כד). וכבר עמדנו לעיל, בפרק י' (שיעור 17), על היחס בין הסיפור בפרקנו לבין המתואר שם במה שנוגע להתהוותו של ביטוי זה בעקבות צליחת רוח ה' על שאול והתנבאותו עם חבל הנביאים. שני הסיפורים, כאן ושם, יוצרים מסגרת ברורה בהיותם הפוכים זה לזה: בעוד ששם נאמר פתגם זה מתוך התפעלות על כך שאדם פשוט היה לחלק מן הנביאים, מבטא הפתגם בפרקנו תמיהה וזעזוע על כך שמלך ישראל הפך להיות מן האנשים המקבלים נבואה שאינה תואמת לדרגתם הרוחנית, ועל כן הם עושים מעשים תמוהים ומוזרים.[9] מבחינה ספרותית, מתבטאת הפכיותם של הסיפורים בכיוון הליכתו של שאול: בפרקנו הולך שאול מביתו שבגבעת שאול לכיוון הרמה, בעוד שבפרק י' עשה את המסלול ההפוך - מן הרמה אל הגבעה.

ושמא יש לפשיטת הבגדים משמעות נוספת. כזכור, בפרק י"ז (פס' לח) נתן שאול את בגדיו לדוד, ושם (בשיעור 33) עמדנו על הסמליות שבמעשה זה: העברת המלכות משאול לדוד. פשיטת הבגדים בפרקנו עשויה אפוא לסמל את סיום תקופת נבואתו של שאול. ואכן, מכאן ואילך אין אנו מוצאים עוד את הרוח הרעה שורה על שאול. אמנם לדידו הייתה בכך הקלה מסוימת, אך זוהי הקלה המעידה על ירידה נוספת בדרגתו. אם עד כה שרתה על שאול רוח רעה בגלל ניסיונותיו הכושלים להשיג את דבר ה',[10] הרי שמכאן ואילך עזבה אותו גם תחושת הצימאון לשמוע את דבר ה', והוא חזר להיות כאחד האדם לכל דבר.

 

[1] על פי המסורה יש כאן פסקה באמצע פסוק, וכך נוצר פזמון, המחזק עוד יותר את תחושת החזרה על התוצאה שוב ושוב: "וַתְּהִי עַל מַלְאֲכֵי שָׁאוּל רוּחַ אֱ-לֹהִים וַיִּתְנַבְּאוּ גַּם הֵמָּה / וַיַּגִּדוּ לְשָׁאוּל וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֲחֵרִים וַיִּתְנַבְּאוּ גַּם הֵמָּה / וַיֹּסֶף שָׁאוּל וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים שְׁלִשִׁים וַיִּתְנַבְּאוּ גַּם הֵמָּה".

[2] עיין שיעור 17 לפרק י'.

[3] עיין שיעורינו לפרקים ה'-ו' (שיעורים 9-10). ניתן להקביל את הסיפור גם לפרשת בלעם והאתון: גם שם זכתה האתון להתגלות, אך בלעם מסרב בעקשנות, במשך "שלֹש רגלים" (במדבר כ"ב, כח, לג), להכיר בכך שמתרחשת כאן סיטואציה בלתי-הגיונית, הדורשת הסבר רוחני.

[4] מילה זו מקובלת מאוד בעברית של זמננו, אך במקרא היא יחידאית, ונראה שמקורה בחילוף אותיות במילה 'קהִלת [נביאים]'.

[5] עיין בשיעורים לפרקים ג' וז' (שיעורים 6 ו-11).

[6] עיין שיעורנו לפרק ז' (שיעור 11).

[7] ואולי משום כך דרשו חז"ל שיואל בן פתואל הוא יואל בן שמואל הנביא (במדבר רבה י ה).

[8] ושמא ניתן לדרוש כי הליכתו של שאול לרמה והגעתו לבור הגדול מסמלות ירידה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.

[9] המילים "וַיִּפֹּל עָרֹם" מתורגמות "ונפל ברשן", ועיין רש"י שכתב: "ובשם רבי מנחם ששמע מפי ערבי אחד: 'ברשן' בלשון ערבי משוגע". וכבר עמדנו באותו שיעור (עיין שם הערה 8) על הטשטוש שנוצר לעתים בין נביאים ומשוגעים.

[10] ראה שיעור 16 לפרק ט"ז.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)