פרק י - דוד ומשלחת המנחמים לעמון

  • הרב אמנון בזק

פרק י' (1) / דוד ומשלחת המנחמים לעמון

א. כַּאֱשֶׁר עָשָׂה אָבִיו עִמָּדִי חֶסֶד

הפרק פותח בדבר מפתיע:

(א) וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיָּמָת מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן וַיִּמְלֹךְ חָנוּן בְּנוֹ תַּחְתָּיו: (ב) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶעֱשֶׂה חֶסֶד עִם חָנוּן בֶּן נָחָשׁ כַּאֱשֶׁר עָשָׂה אָבִיו עִמָּדִי חֶסֶד וַיִּשְׁלַח דָּוִד לְנַחֲמוֹ בְּיַד עֲבָדָיו אֶל אָבִיו וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי דָוִד אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן:

פסוקים אלו מעוררים שני קשיים. ראשית, אין ברור לאיזה חסד של נחש העמוני מתכוון דוד; במקרא לא מצינו חסד כזה. אבל הקושי העיקרי הוא עצם רצונו של דוד לגמול חסד עם בנו של נחש העמוני, המוכר לנו כאויב מר ואכזר של ישראל, כזכור מפרשת עלייתו על יבש גלעד: "וַיַּעַל נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי וַיִּחַן עַל יָבֵשׁ גִּלְעָד וַיֹּאמְרוּ כָּל אַנְשֵׁי יָבֵישׁ אֶל נָחָשׁ כְּרָת לָנוּ בְרִית וְנַעַבְדֶךָּ. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי בְּזֹאת אֶכְרֹת לָכֶם בִּנְקוֹר לָכֶם כָּל עֵין יָמִין וְשַׂמְתִּיהָ חֶרְפָּה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל" (שמ"א י"א, א-ב). האם לאדם כזה ראוי לגמול חסד?

על מהותו של החסד שעשה נחש עם דוד הביאו רוב המפרשים את דברי חז"ל בעניין:

לפי שבשעה שברח דוד מפני שאול הוליך אביו ואמו אל מלך מואב, כי היה ירא מפני שאול והיה בוטח בהם לפי שהיה מרות המואביה, הדא הוא דכתיב: וַיֵּלֶךְ דָּוִד מִשָּׁם מִצְפֵּה מוֹאָב וַיֹּאמֶר אֶל מֶלֶךְ מוֹאָב יֵצֵא נָא אָבִי וְאִמִּי אִתְּכֶם עַד אֲשֶׁר אֵדַע מַה יַּעֲשֶׂה לִּי אֱ-לֹהִים (שמ"א כ"ב, ג), ואומר: וַיַּנְחֵם אֶת פְּנֵי מֶלֶךְ מוֹאָב וַיֵּשְׁבוּ עִמּוֹ כָּל יְמֵי הֱיוֹת דָּוִד בַּמְּצוּדָה (שם, ד)... שהרגם מלך מואב ולא נמלט מהם אלא אח אחד לדוד, שברח אצל נחש מלך בני עמון ושלח מלך מואב אחריו ולא רצה ליתנו, והוא החסד שעשה נחש עם דוד (במדבר רבה פרשה יד ג).

מדרש זה[1] מעניין, שכן ייתכן שחז"ל רמזו בו כי דוד נענש על חלקו בפרשת הריגת כוהני נוב. חוסר ערנותו של דוד הביא להכחדת כל משפחת אחימלך הכוהן, פרט לאחד - אביתר; ודוד אכן הכה על חטאו: "וַיֹּאמֶר דָּוִד לְאֶבְיָתָר יָדַעְתִּי בַּיּוֹם הַהוּא כִּי שָׁם דּוֹאֵג הָאֲדֹמִי כִּי הַגֵּד יַגִּיד לְשָׁאוּל אָנֹכִי סַבֹּתִי בְּכָל נֶפֶשׁ בֵּית אָבִיךָ" (שמ"א כ"ב, כב). לפי המדרש, נענש דוד מידה כנגד מידה, ואף משפחתו שלו הוכחדה פרט לאחד.[2] עם זאת, הסיפור כולו נעדר מן המקרא, ולכן קשה לבאר כך על דרך הפשט.

על כן נראה שיש לפרש באופן אחר. כבר ציינו כמה פעמים (ראה דברינו בשיעורים 41, 42 ו-52 לספר שמ"א) שכאשר אדם בורח מפני המלך של ארצו, הוא עשוי למצוא מקלט אצל האויב דווקא, וראינו שכך נהג דוד עצמו בשני אירועים: בברחו לאכיש מלך גת (שמ"א כ"א, יא) ובהעברת הוריו לידי מלך מואב (שם כ"ב, ג). יש אפוא בהחלט מקום לשער שבזמן מן הזמנים מצא דוד מקלט גם אצל נחש העמוני, שהיה אויבו של שאול - בייחוד מאז נחל מידו תבוסה ניצחת[3] - ומשום כך ביקש דוד לגמול חסד עם בנו ולנחמו על מות אביו.

ב. התוצאה

ואולם, השליחות הניבה תוצאות שונות ממה שציפה דוד:

(ג) וַיֹּאמְרוּ שָׂרֵי בְנֵי עַמּוֹן אֶל חָנוּן אֲדֹנֵיהֶם הַמְכַבֵּד דָּוִד אֶת אָבִיךָ בְּעֵינֶיךָ כִּי שָׁלַח לְךָ מְנַחֲמִים הֲלוֹא בַּעֲבוּר חֲקוֹר אֶת הָעִיר וּלְרַגְּלָהּ וּלְהָפְכָהּ שָׁלַח דָּוִד אֶת עֲבָדָיו אֵלֶיךָ: (ד) וַיִּקַּח חָנוּן אֶת עַבְדֵי דָוִד וַיְגַלַּח אֶת חֲצִי זְקָנָם[4] וַיִּכְרֹת אֶת מַדְוֵיהֶם בַּחֵצִי עַד שְׁתוֹתֵיהֶם[5] וַיְשַׁלְּחֵם: (ה) וַיַּגִּדוּ לְדָוִד וַיִּשְׁלַח לִקְרָאתָם כִּי הָיוּ הָאֲנָשִׁים נִכְלָמִים מְאֹד וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ שְׁבוּ בִירֵחוֹ[6] עַד יְצַמַּח זְקַנְכֶם וְשַׁבְתֶּם:

שרי בני עמון תמהו על כוונתו של דוד, וטענתם משקפת היגיון פשוט: מה לשליחיו של מלך אויב בארצם, אם לא שבאו לרגל? מסתבר שהשרים ביקשו להוציא את השליחים להורג, כדין מרגלים. חנון מסתפק בהשפלת השליחים: הוא מגלח מחצית זקנם וכורת חצי בגדיהם,[7] ומגרש אותם בחזרה לארץ. דומה שחנון היה מסופק בדבר מניעיה של המשלחת, ומשום כך נקט בדרך ביניים - 'יחלוקו' - וגילח רק את חצי זקנם...

מדוע זכתה כוונתו הטובה של דוד לתגובה הפוכה? חז"ל ראו בתוצאות אלו ביקורת על מעשהו של דוד:

וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶעֱשֶׂה חֶסֶד עִם חָנוּן בֶּן נָחָשׁ. אמר לו הקב"ה: אתה תעבור על דברי?! אני כתבתי לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם (דברים כ"ג, ז), ואתה עושה עמם גמילות חסד?! אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה (קהלת ז', טז), שלא יהא אדם מוותר על התורה, וזה שולח לנחם בני עמון ולעשות עמו חסד?! סוף בא לידי בזיון: וַיִּקַּח חָנוּן אֶת עַבְדֵי דָוִד וַיְגַלַּח אֶת חֲצִי זְקָנָם וַיִּכְרֹת אֶת מַדְוֵיהֶם בַּחֵצִי עַד שְׁתוֹתֵיהֶם וַיְשַׁלְּחֵם, ובא לידי מלחמה עם ארם נהרים ומלכי צובה ומלכי מעכה ועם בני עמון ד' אומות, וכתיב וַיַּרְא יוֹאָב כִּי הָיְתָה אֵלָיו פְּנֵי הַמִּלְחָמָה וגו' (שמ"ב י', ט). מי גרם לדוד כך? שבקש לעשות טובה עם מי שאמר הקב"ה לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם! לכך כתיב צָרוֹר אֶת וגו' (במדבר כ"ה, יז)
(במדבר רבה פרשה כא ה).

לפי גישת חז"ל, הביקורת היא על עצם קיומם של קשרים עם עמון ומואב. ברם, מדברינו לעיל עולה בעיה ספציפית יותר: דוד ביקש לגמול חסד עם מי שלא היה ראוי לו כלל. נחש העמוני סייע לדוד לא משום שחפץ להגשים את נבואת ה' ביד שמואל שדוד ימלוך על ישראל, אלא משום שרצה לחולל בישראל מהומה ואי-יציבות. כעת דוד כבר אינו אדם פרטי, אלא מלך ישראל, והוא מייצג במעשיו את עם ישראל כולו. לפיכך לא היה ראוי לשלוח מלאכים לנחם את חנון בן נחש, שאביו היה אויב כה אכזר לישראל.

מה גרם לדוד לטעות כך? נראה שכאן אנו חוזרים לאחד המאפיינים המרכזיים של מלכות דוד: גמילות חסד. בשיעור הקודם הזכרנו את ערך החסד במלכותו של דוד, וכבר עמדנו עליו בהרחבה בדברינו על פנייתו לאנשי יבש גלעד (פרק ב', שיעור 3). מסתבר שתחושת המחויבות כלפי נחש העמוני הייתה כה חזקה אצל דוד, ומידת הכרת הטוב הייתה טבועה כה עמוק באישיותו, עד שהשיקול הלאומי היטשטש אל מול תכונות אלו. במיוחד יש לשים לב לקווי הדמיון שבין פרקנו ובין הפרק הקודם: בשני הפרקים ביקש דוד לגמול חסד עם אדם בזכות החסד שעשה עם דוד אביו של אותו אדם (שמת בינתיים). ואולם, דווקא הדמיון הזה מחדד את ההבדל שבין שני האבות: מעשיו של יהונתן אכן היו טובים, אך לא כן מעשיו של נחש העמוני.[8]

טעותו של דוד - שנבעה אמנם ממידות טובות כשלעצמן - הייתה שהוא התמקד בעניין האישי שבינו ובין נחש, והתעלם מן העניין העקרוני שבין מלך ישראל ובין מלך בני עמון. הכתוב נותן לרעיון זה ביטוי ספרותי בהבדל הבולט שיש בין כינויו של דוד בתיאור מעשה החסד בפרקנו ובין כינויו בתיאור מעשה החסד בפרק הקודם:

ט', ב-ה

י', ב-ה

וּלְבֵית שָׁאוּל עֶבֶד וּשְׁמוֹ צִיבָא וַיִּקְרְאוּ לוֹ אֶל דָּוִד וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֵלָיו הַאַתָּה צִיבָא וַיֹּאמֶר עַבְדֶּךָ: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ הַאֶפֶס עוֹד אִישׁ לְבֵית שָׁאוּל וְאֶעֱשֶׂה עִמּוֹ חֶסֶד אֱ-לֹהִים וַיֹּאמֶר צִיבָא אֶל הַמֶּלֶךְ עוֹד בֵּן לִיהוֹנָתָן נְכֵה רַגְלָיִם: וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ אֵיפֹה הוּא וַיֹּאמֶר צִיבָא אֶל הַמֶּלֶךְ הִנֵּה הוּא בֵּית מָכִיר בֶּן עַמִּיאֵל בְּלוֹ דְבָר: וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ דָּוִד וַיִּקָּחֵהוּ מִבֵּית מָכִיר בֶּן עַמִּיאֵל מִלּוֹ דְבָר:

וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶעֱשֶׂה חֶסֶד עִם חָנוּן בֶּן נָחָשׁ כַּאֱשֶׁר עָשָׂה אָבִיו עִמָּדִי חֶסֶד וַיִּשְׁלַח דָּוִד לְנַחֲמוֹ בְּיַד עֲבָדָיו אֶל אָבִיו וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי דָּוִד אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן: וַיֹּאמְרוּ שָׂרֵי בְנֵי עַמּוֹן אֶל חָנוּן אֲדֹנֵיהֶם הַמְכַבֵּד דָּוִד אֶת אָבִיךָ בְּעֵינֶיךָ כִּי שָׁלַח לְךָ מְנַחֲמִים הֲלוֹא בַּעֲבוּר חֲקוֹר אֶת הָעִיר וּלְרַגְּלָהּ וּלְהָפְכָהּ שָׁלַח דָּוִד אֶת עֲבָדָיו אֵלֶיךָ: וַיִּקַּח חָנוּן אֶת עַבְדֵי דָּוִד וַיְגַלַּח אֶת חֲצִי זְקָנָם וַיִּכְרֹת אֶת מַדְוֵיהֶם בַּחֵצִי עַד שְׁתוֹתֵיהֶם וַיְשַׁלְּחֵם: וַיַּגִּדוּ לְדָוִד וַיִּשְׁלַח לִקְרָאתָם כִּי הָיוּ הָאֲנָשִׁים נִכְלָמִים מְאֹד:

בפרק ט', ששם עשה דוד דבר חיובי, הוא נקרא שוב ושוב "המלך". בפסוקים הראשונים בפרקנו, לעומת זאת, הוא נקרא "דוד", ובזה המקרא רומז כי דוד פעל לפי רגשותיו כאדם פרטי, והתעלם ממעמדו כמלך ישראל, המייצג את עם ישראל כולו.

אף שדוד פעל, כאמור, מתוך מניע חיובי מובן, מכל מקום הייתה טעותו טרגית עד מאוד. שהרי אלמלא שלח דוד מנחמים לחנון בן נחש, לא היו העמונים מבזים אותם, ולא היו ישראל יוצאים למלחמה בעמון, ולא היו יואב בן צרויה ואוריה החתי יוצאים מירושלים, ולא...

ג. "וביום פקדי ופקדתי"

ייתכן שלתוצאה השלילית של הפרשה יש עוד משמעות אחרת. שרי בני עמון טענו שדוד שלח את המלאכים "בַּעֲבוּר חֲקוֹר אֶת הָעִיר וּלְרַגְּלָהּ וּלְהָפְכָהּ". אין זו הפעם הראשונה שטענה כזו נטענת בימי מלכות דוד על שליחות שפניה היו לשלום דווקא. לא מכבר טען כך יואב בן צרויה על פנייתו של אבנר בן נר, שביקש להסב את כל ישראל אל מלכות דוד לאחר שהסתכסך עם איש בושת בן שאול. כזכור, דוד שמח על פנייה זו, ושילח את אבנר בשלום (ג', כא). אך כאשר יואב, שלא נכח באותו מעמד, שב אל דוד, הוא טוען בתוקף: "מֶה עָשִׂיתָה הִנֵּה בָא אַבְנֵר אֵלֶיךָ לָמָּה זֶּה שִׁלַּחְתּוֹ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ. יָדַעְתָּ אֶת אַבְנֵר בֶּן נֵר כִּי לְפַתֹּתְךָ בָּא וְלָדַעַת אֶת מוֹצָאֲךָ וְאֶת מוֹבָאֶךָ וְלָדַעַת אֵת כָּל אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה" (שם, כד-כה).

דוד, כזכור, לא הגיב על דברי יואב, וכבר עמדנו שם (שיעור 8) על הבעייתיות שהייתה בשתיקה זו, שיואב יכול לפרשה כהסכמה למה שיעשה בהמשך: הריגת אבנר.[9] דוד נענש על שתיקתו מיד לאחר המעשה: הוא נתפס בתחילה כמי שיזם את הרצח, והיה צריך לצאת מגדרו כדי לשכנע את העם שידו לא הייתה במעל (ראה שיעור 7).

הדמיון לפרשתנו מעלה את האפשרות, שמאחר שנענש על עצם השליחות, נענש דוד בהזדמנות זו - בבחינת "וביום פקדי ופקדתי" - גם על שתיקתו הרועמת בפרשת אבנר. דוד לא הגיב על טענתו השקרית של יואב, שפניו של אבנר לא היו לשלום אלא לריגול; והוא נענש על כך מידה כנגד מידה: שליחיו, שבאו לשלום, נתפסו כמי שבאו לרגל את עמון ונתבזו שם.

לקראת סיומה של פרשייה קצרה זו משתנה לפתע תוארו של דוד, ולראשונה הוא מכונה כאן "המלך": "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ שְׁבוּ בִירֵחוֹ עַד יְצַמַּח זְקַנְכֶם וְשַׁבְתֶּם". נראה שדוד הכיר בטעותו, והוראתו לאנשי המשלחת כבר הייתה כרוכה בהכנה לקראת פעולת עונשין כנגד עמון. ואכן, הפסוק הבא פותח במילים "וַיִּרְאוּ בְּנֵי עַמּוֹן כִּי נִבְאֲשׁוּ בְּדָוִד..." (פס' ו): בני עמון הבינו שפרשנותם לכוונתו של דוד הייתה מוטעית, וכי הם פגעו בו פגיעה מיותרת, שהעלתה עליהם את חמתו. המלחמה הפכה בלתי-נמנעת.



[1] בשיעור 17 (פרק ח') עמדנו על הקשר בין המדרש הזה ובין יחסו הקשה של דוד למואבים.

[2] את הרעיון הזה שמעתי מפי מורי הרב ד"ר מרדכי סבתו. על אחריותו של דוד לפרשת נוב עמדנו בהרחבה בשיעור 43 לספר שמ"א (שמ"א כ"ב).

[3] בתקופה זו התהדקו, כנראה, הקשרים בין דוד ובין בית המלוכה בעמון. בין המסייעים לדוד בזמן מרד אבשלום אנו מוצאים את "שֹׂבִי בֶן נָחָש מֵרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן" (שמ"ב י"ז, כז), שהיה כנראה בן אחר של נחש העמוני (מעניין הדבר, שהוא סייע לדוד למרות המלחמה בפרקנו! משום כך יש מקום להניח, שדוד מינהו למלך לאחר ניצחונו על חנון). יתר על כן, עוד בחיי דוד נשא שלמה לאישה את נעמה העמונית, אמו של רחבעם (עיין מל"א י"ד, כא) (שהרי רחבעם מלך בן ארבעים ואחת שנה [שם], ואביו שלמה מלך ארבעים שנה [שם י"א, מב], כלומר רחבעם נולד בחיי דוד); ובפירוש דעת מקרא (שמ"ב י"ז, כז, הערה 42) ציין, כי מתרגום השבעים נראה שנעמה הייתה נכדתו של נחש העמוני.

[4] מסתבר שהכוונה לא רק לגילוח חצי זקנם לאורך, אלא גם לרוחב, וזוהי השפלה גדולה יותר. יש דמיון בין גילוח חצי הזקן וכריתת חצי הבגדים לבין ניקור "כל עין ימין" שהציע נחש העמוני לאנשי יבש גלעד.

[5] "מַדְוֵיהֶם"= בגדיהם, מלשון מדים; "שְׁתוֹתֵיהֶם" - הערווה או האחוריים, כמו "כֵּן יִנְהַג מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת שְׁבִי מִצְרַיִם וְאֶת גָּלוּת כּוּשׁ נְעָרִים וּזְקֵנִים עָרוֹם וְיָחֵף וַחֲשׂוּפַי שֵׁת עֶרְוַת מִצְרָיִם" (ישעיהו כ', ד). במקבילה בדברי הימים נאמר: "וַיִּכְרֹת אֶת מַדְוֵיהֶם בַּחֵצִי עַד הַמִּפְשָׂעָה" (דה"א י"ט, ד).

[6] אף שיריחו נהרסה כליל, ובנייתה נאסרה (עיין יהושע ו', כד-כו; מל"א ט"ז, לד), מסתבר שנותר בה יישוב מפורז, ונראה שהוא הנזכר בספר שופטים בַּשם "עיר התמרים" (שופטים ג', יג), שהוא שמה של יריחו (עיין דברים ל"ד, ג). עם זאת, כנראה היה זה יישוב מרוחק ומבודד, ועל כן שלח דוד את המלאכים המבוישים דווקא לשם.

[7] ומעניינת הערתו של רד"ק כאן: "ולא אמר לגלח החצי האחר, כי לא היה מנהגם לגלח הזקן ואפילו במספרים אלא השפם לבד... וחרפה היא גלוח הזקן, אלא שנהגו כן באלה הארצות אשר אנחנו שם".

[8] הקשר בין הפרקים ניכר גם מפתיחת פרקנו: "ויהי אחרי כן...".

[9] אף כי ברור שדוד לא היה מעוניין בצעד זה, שאכן סיבך אותו מאוד, ראה שיעור 7.